הוּא שׁוֹאֵל אוֹתִי אִם אֶפְשָׁר לְהֵרָפֵא מִזֶּה
אִם לַהַק מְטוֹסֵי קְרָב שְׁחוֹרִים
עוֹד יַחְזְרוּ לִהְיוֹת שִׁירִים
אִם נוּכַל לִנְסֹק לְאָחוֹר בַּזְּמַן
לִהְיוֹת סְתָם צִפּוֹרִים
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֲנִי
אֲפִלּוּ לֹא יוֹדַעַת
אִם הַמִּלָּה "אֲנִי" נְכוֹנָה
–
תָּבִין, עַכְשָׁו זֶה אֲנַחְנוּ
לֹא אַתָּה וַאֲנִי אוֹ אֲנִי וְאַתָּה
זֶה אֲנַחְנוּ אַחֵר
שֶׁטָּס מֵעָלֵינוּ
אֲבָל נָמוּךְ מֵאִתָּנוּ
אֲנַחְנוּ שֶׁלֹּא רוֹצֶה לִהְיוֹת שִׁיר
אוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שִׁיר
רַק מַמְשִׁיךְ לִרְקֹד
בְּלִי מִלִּים
בְּלִי מִלִּים
כְּמוֹ זָנָב שֶׁל שְׂמָמִית
שֶׁנִּשְׁאַר גַּם
אַחֲרֵי הַשְּׂפְה.
התקשורת הישראלית פירטה השבוע על אודות מטוסי ה-F22 האמריקניים, שעשרות מהם נחתו בישראל לקראת, אולי, תקיפה אפשרית באיראן, או הגנה על גבולות המדינה. החמקנים האלה, כך תיאר בהתלהבות את מטוסי הקרב הללו הכתב הצבאי של חדשות 12, ניר דבורי, מותירים במכ"ם בקושי חותמת של סיכה.
אמנם ברור שזו ידיעה חדשותית שמעניין לדווח עליה, אבל מי זה אמר שהיא צריכה להיות בראש הכותרות? ואיזו חותמת מותירים מקרי האלימות בחברה הערבית בישראל בתקשורת שלנו? חוץ מלתאר את המקרים באופן יבש ואז למספר אותם תחת המילים "יוזמות אברהם", האם יש ניסיון של כתבי השטח להעמיק לחקור בנושא?
השיר של המשוררת שירי ברוק-שגיא (ילידת 1973, נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל אביב), "הוא שואל אותי אם אפשר להירפא מזה", לקוח מתוך ספר ביכוריה בעל השם המסקרן, "נבואות לאחור" (2025, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה רון דהן, עמ' 47).
כבר בתחילת השיר הדוברת משיבה לנמען, ובאוזנינו, הקוראים, על שאלתו אותה, "אם אפשר להירפא מזה", כלומר, מהמלחמה, מהשיח על המלחמה, מהסגידה, אולי, לכלי המשחית. האם להק מטוסי קרב שחורים עוד יחזרו להיות שירים? יש כאן עיסוק בשאלה האם אפשר לכתוב שירה בתקופת מלחמה, ואם כן איזו, והאם בכלל אפשרית שירה בעת הזו. משהו נגדע, אפילו השפה, וברוק-שגיא מבקשת מאיתנו, ומהנמען שלה בשיר, להתעכב על כך, וגם לשים לב למחיר שזה גובה מאיתנו, כל העיסוק הזה במטוסי הקרב השחורים, שמוליד בנו "אנחנו אחר", או כלשונה בשיר "אנחנו שלא רוצה להיות שיר או יכול להיות שיר".
קראו גם
את חגית בת-אליעזר על "נבואות לאחור" של שירי ברוק-שגיא
שירי ברוק שגיא מחזיקה את ספרה ״נבואות לאחור״. צילום ליסה מוטרו
