ד"ר ניסים כץ, חבר יקום תרבות, ממליץ
על סדרת נטפליקס "שלו ושלה"
מחפשים סדרה נחמדה לשבת? "'שלו ושלה" בנטפליקס תעשה את העבודה.
בנוף הרווי של ז'אנר ה"נואר הביתי" (Domestic Noir) – אותו תת-ז'אנר ספציפי של מותחנים הכולל בתים מרהיבים, נישואים אומללים, וסודות אפלים מאוד – נדרש הרבה כדי לבלוט. העיבוד של נטפליקס כמיני-סדרה לספרה של אליס פיני, "שלו ושלה", מנסה לבדל את עצמו לא באמצעות המצאת הגלגל מחדש, אלא על ידי ליהוק שני כוחות-על שיסובבו אותו – טסה תומפסון וג'ון ברנטל. התוצאה היא דו-קרב פסיכולוגי מלנכולי, ולעיתים קרובות מרתק, שמתגבר על המלאכותיות העלילתית שלו בזכות הכוח הטהור של המשחק.
נקודת המוצא היא סיר לחץ קלאסי. תומפסון מגלמת את אנה, מגישת חדשות בפרופיל גבוה החיה חיים מוקפדים באטלנטה, שנאלצת לחזור לעיירת הולדתה החונקת, בלאקדאון, כדי לסקר רצח מחריד. הקאץ'? הבלש שמוביל את החקירה הוא ג'ק (ברנטל), בעלה בנפרד. כפי שמרמז שם הסדרה, הנרטיב מחולק בין נקודות המבט הלוחמניות שלהם. מה שמתפתח הוא פחות תעלומת "מי עשה את זה" ויותר "מי משקר יותר", ככל שהחקירה סביב האישה המתה חושפת שלשניהם – גם לאנה וגם לג'ק – יש קשרים אינטימיים ומסוכנים לקורבן ולעבר הטרגי של העיירה.
הנכס הגדול ביותר של הסדרה הוא ללא ספק הליהוק. טסה תומפסון מחשמלת בתפקיד אנה, ומציגה אותה לא כקורבן גנרי, אלא כאישה שברירית ושאפתנית שהחזות המלוטשת שלה נסדקת בזמן אמת. היא משחקת את קלישאת "המספר הלא אמין" בייאוש מלא ניואנסים, שהופך אותה לדמות מעוררת אמפתיה גם כשהיא לא חביבה. מולה, ג'ון ברנטל עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – הוא מבעבע בשקט. הוא מביא לתפקיד ג'ק פגיעות פיזית וחבולה שמעלה את הדמות מעל לארכיטיפ הסטנדרטי של "השוטר המיוסר". כשהשניים נמצאים יחד על המסך, הכימיה רעילה ומוחשית; אתם מאמינים להיסטוריה שביניהם, הכבדה מטינה ומתשוקה לא פתורה.
עם זאת, המעבר מהדף למסך אינו חף ממהמורות. הרומן של פיני מסתמך רבות על מונולוגים פנימיים, וגימיק מבני שקשה לתרגם ויזואלית. בעוד שיוצרי הסדרה משתמשים בעריכה חכמה ובצבעוניות שונה כדי להבחין בין הגרסה "שלו" לגרסה "שלה", הפרקים האמצעיים סובלים מ"תסמונת המריחה של נטפליקס". מה שיכול היה להיות סרט חד-כתער של שעתיים, מרגיש מתוח יותר מדי על פני שישה פרקים, מה שמוביל לשיחות חוזרות ונשנות ולרמזי שווא שמרגישים יותר כמו טקטיקות השהייה מאשר התפתחות עלילתית אמיתית.
יתרה מכך, צופים המכירים את הז'אנר עשויים לזהות את ה"תפניות המפתיעות" מקילומטרים. הסדרה דורשת השעיית ספק משמעותית, במיוחד בכל הנוגע לנהלי משטרה ואתיקה עיתונאית. המיקום, שהועתק מהאזור הכפרי של אנגליה בספר לרקע הגותי והלח של ג'ורג'יה, מוסיף אווירה, אך לעיתים נשען חזק מדי על קלישאות של "גותיקה דרומית".
בסופו של דבר, "שלו ושלה" הוא מותחן מסוגנן וראוי לצפייה שנמצא בצד החיובי של המאזן. הוא אולי לא יחולל מהפכה בז'אנר, ועומס האקספוזיציה בפרק הסיום עשוי לפלג את הקהל. ובכל זאת, הצפייה בתומפסון וברנטל חגים זה סביב זה כמו כרישים פצועים היא בידור מספק בפני עצמו.
זוהי סדרה שמוכיחה אמת פשוטה – אפילו תסריט מבולגן יכול לזרוח כשיש לך את המנצחים הנכונים.
מקדימון הסדרה :
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "הנאשם"
"הנאשם" הוא מותחן מדע בדיוני עתידני בבימויו של טימור בקממבטוב – מפיק ובמאי קולנוע קזחי-רוסי-יהודי, שעזב את רוסיה במחאה על המלחמה עם אוקראינה, ומאז 2023 מתגורר בתל אביב.
הסרט מוקרן מסוף ינואר 2026 בישראל ובארה"ב.
בעתיד הקרוב מאוד – בשנת 2029 – בלש, בגילומו של כריס פראט, נשפט באשמת רצח אשתו. לרשותו עומדות 90 דקות בלבד להוכיח את חפותו בפני שופטת בינה מלאכותית, בגילומה של רבקה פרגוסון.
לפי האתר seret הצופים משבחים את הסרט – עם ציון ממוצע של 9.1 – ואילו מבקרי הקולנוע מסתייגים ממנו, ובפרט אורן שמיר, ארז דבורה, ושי שגב.
אני אהבתי את הסרט מאוד. זהו מותחן כל כך מוצלח, שבאחד משיאי המתח הרגשתי שליבי מחסיר פעימה.
אשמח לפרט כאן את חוזקותיו של הסרט.
הסרט נמשך 130 דקות. במרכזו נמצא המשפט, של 90 דקות לפי עלילת הסרט ולפי זמן הצפייה. זה ממש מלהיב, חכם, ומרגש, ששעון בית המשפט העתידני הבינתי-מלאכותי מתקתק בקצב הזמן של הצופים באולם.
נקודת הפתיחה של המשפט, המנוהל ע"י מכונת הבינה המלאכותית, הפוכה – הנאשם אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. ההנחה ההפוכה הזאת מצמררת. אך המכונה אינה זדונית. שמה באנגלית mercy, שפירושו "רחמים", "חמלה", והיא מתפארת בכך שאינה טועה. אם כך, לא כל כך משנה מהי הנחת היסוד, הרי במהלך המשפט האמת תתגלה. בדרך כלל יש קהל בעת דיון משפטי. ניתן לומר, שצופי הסרט הם הקהל במשפט העתידני הזה, המתנהל ע"י מכונה.
הבלש הנאשם, ששמו כריס, כשמו של השחקן, יושב על כיסא חשמלי. גזר דינו על רצח אשתו הוא מוות. החשמל הקטלני יופעל בתום 90 דקות, אם השופטת לא תשתכנע בחפותו של כריס. כריס צופה במסך, בו פניה של השופטת ושני מונים אדומים. האחד – מונה הדקות עד תום המשפט, שמתחיל מ-90 ויורד עם חלוף הזמן. המרוץ נגד הזמן הוא אחד מגורמי המתח הוודאיים: כל דקה שעוברת מצמצמת את הסיכוי להיחלצות. הדבר גם משפיע רגשית על הנאשם, ובכך פוגע בחשיבתו הצלולה. השופטת, לעומתו, לא נתונה להשפעת מצבי רוח – היא מעבדת את הנתונים בצלילות קבועה. המערכת מיומנת בשליפת נתונים דיגיטליים השמורים במערכת, דוגמת צילומים, מסמכים, הקלטות, ועושה זאת במהירות, כמעט באפס זמן, אך הגורם האנושי מעכב מאוד, דוגמת המתנה למענה לטלפון, והגעה פיזית של העדים, הפזורים בשטח, ממקום למקום.
המונה האדום השני הוא מדד באחוזים של הביטחון באשמתו, שמתחיל מערך גבוה מאוד – 97.5%, ומטרת הטיעונים של הנאשם היא להוריד אותו משמעותית. כשהעדים של כריס מסתבכים בלשונם, המדד, שכבר ירד בכמה יחידות, עולה ל-98%, הדבר מפחיד את הנאשם ואת הקהל. מסתבר שזה שיא המדד, ויאמר לזכותה של המערכת, שאינה מתיימרת לטעון ל- 100% של אשמה.
במהלך הדיון המשפטי, השניים נוגעים בנושאי עומק פילוסופיים-פסיכולוגיים. נציגת הבינה המלאכותית מנחה את האדם לשלוט ברגשותיו, על מנת לגייס את יכולותיו המחשבתיות, כדי למצות את ההזדמנות שעומדת לרשותו להוכחת חפותו. הצופים, המרותקים להתרחשות המהירה והמותחת, מרגישים, שהחמיצו דקויות שיחה אחדות, ומתעורר רצון בצפייה חוזרת.
הדרך הבטוחה להוכיח את חפותו של כריס היא להצביע על הרוצח ולהביאו להודאה באשמה. ואכן, במהלך הדיון התוכנית הזאת יוצאת לפועל בעלילה מתפתלת ומותחת. בעיית האלכוהוליזם – הרעה החולה של אמריקה מאז ומעולם ובעתיד הקרוב – משחקת תפקיד במהלך המשפט. לקשרי משפחה חשיבות בעלילה. הסרט מביע גינוי להתנהגות פזיזה בהנחיית רגש הנקמה.
מסתבר, שמערכת המשפט כן טעתה, ואף הודתה בכך, אך אין זה אומר שיש לבטלה. המסר האופטימי הוא, שעל האנשים, והמכונות, להמשיך להשתפר, והדבר בר-השגה.
מקדימון הסרט:
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הספר "תחת שליטה?" של עומר שקד
המונח "גבריות" מציין הן מהות פיזיולוגית והן מכלול של תכונות ודרכי התנהגות של בני המין הגברי. מאז ומתמיד נחשב הגבר למין הדומיננטי, בעל השפעה מכרעת על המוסדות החברתיים וההסדרים היומיומיים, שעל פיו יישק דבר. מטבע הדברים, גברים אחראים גם למרבית מעשי האלימות הפיזית, ותוקפנותם נחשבת בהקשרים מסוימים לחלק בלתי נפרד ואף רצוי של האישיות, ובמקומות אחרים לאיום פנימי על התא המשפחתי וגם על הסדר החברתי.
כותב הספר "תחת שליטה?", עומר שקד, עו"ס קליני, מתאר את המסע שעובר התינוק, אשר זקוק בתחילה לחיבוקה של אמו, לפיתוח תחושת "עצמי" באמצעות קשר עם אביו (אצל זוגות הטרוגניים), ולאימוץ תכונות גבריות בראשית חייו. הילד הצעיר נוכח לדעת שהגבריות מזוהה עם שליטה והדחקת רגשות. השליטה, לפי פרויד, היא צורך שנובע כתגובה לחולשה מול איתני הטבע.
הניתוק מהעולם הרגשי, ואימוץ הקונבנציה המקובלת, זוכים לעידוד או לסנקציות מצד הסביבה החברתית (כל קהילה והנורמות שלה), אבל המכנה המשותף הוא ויסות רגשי בעוצמה גבוהה, וצורך מתמיד בשליטה ומניעת דומיננטיות נשית.
היחס לנשים מדגיש את ההבדל המהותי והבלתי ניתן לגישור בין המינים ומגדיר את האישה כ"רגשנית ולא הגיונית".
בנסיבות אלה של הדחקת רגשות, בהתאם לציפיות החברתיות, הופך הגבר פגיע כאשר הנסיבות החיצוניות אינן עונות על ציפיותיו (קשיים כלכליים, למשל) והוא חש בושה. במקרה כזה עולה מאוד הפוטנציאל להתפרצות אלימה כביטוי של כעס, אשר נחשב לרגש הלגיטימי היחיד לביטוי ע"י גבר בחברות רבות.
קורבנות ההתפרצות עלולים להיות אקראיים (תגרות בין קבוצות) או שהתוצאה תהיה אלימות מגדרית (תקיפת בת הזוג).
הכותב דן בתיאוריות סביב הצורך בשליטה, ובדרכים פרקטיות לוויסות מתחים לחצים והתפרצויות אלימות.
הוצאת רסלינג, 145 עמודים
