האם הגדולה ובולעת הכל: מבט ברוח יונגיאנית על 'האדונית והרוכל'

לרגל יום פטירתו של ש"י עגנון ב 17/2/1970, ובמסגרת הסדרה שלנו על זוכי נובל לספרות, הנה מאמר על סיפורו המפורסם.

בחודש דצמבר של שנת 1966 הוכרז ש"י עגנון כחתן פרס נובל לספרות עבור יצירתו הספרותית האופיינית, השזורה מוטיבים מחיי העם היהודי, ביחד עמו זכתה בפרס המשוררת היהודיה נלי זקס. 

ש"י עגנון היה האזרח הראשון של מדינת ישראל, שזכה בפרס נובל,וזכייתו בפרס זה היא כנראה הסיבה שהוא נחשב לגדול הסופרים בשפה העברית.

הנה נאום נימוקי הזכיה בפרס.

ונאום הקבלה של עגנון.

רות נצר מציעה פרשנות ברוח יונגיאנית לסיפורו המפורסם של ש"י עגנון "האדונית והרוכל", סיפור אימה על אישה ערפדית.

פורסם ב'גג', בטאון אגוד כללי של סופרים בישראל, גליון 22, 2010. עמ' 62- 65.  

רשימה זו נכללה גם בספר נפש הספרות: מסות על ספרות ושירה במבט יונגיאני , כרמל 2019.

המערכת

מאמר זה הינו תגובה למאמר של זיוה שמיר,"הערפדית ובעלת האכסניה", שתוכלו לקרוא ב"יקום תרבות", שמביאה את הפרשנות המקובלת על הספור 'האדונית והרוכל', לפיה יחסי הגיבור והאדונית הם אלגוריה ליחסי ישראל והעמים [ii].

פרשנות זו תקפה כמובן, אולם יש לספור רובד נוסף, שקיים כשלעצמו, כאחד הדגמים של בעיתיות ביחסי גבר-אשה, כאשר הגבר חלש, ואינו חזק דיו כדי לעמוד כנגד האשה המצטיירת בפניו כאם גדולה בולענית, וכשהוא משתף פעולה עם הרסנותה כלפיו. בהתאם לכך אביא כאן מבט פסיכולוגי על הספור, ברוחו של קרל יונג שמזהה את הארכיטיפים, ואת מערכות היחסים הארכיטיפיות, דהיינו, דגמי יסוד בסיסיים הקיימים כפוטנציאלים בנפש כל אדם, והפועלים בנפש גבורי הספור.

בסיפורו 'האדונית והרוכל' מפתח עגנון את דמות האלה-אם ההרסנית-דמונית, המפתה-ממיתה את הגברים ואוכלת את בשרם. הבולענות האמהית מתממשת בספור הזה באכילה קניבלית ממשית של בשרם ובמציצה ערפדית של דמם. האדונית היא בעלת איפיונים פאגאניים של אלה טורפת, כמו קאלי, האלה ההודית, ובאיזכור שלה לכלבה טורפת היא מזכירה את אלת השאול היוונית הֶקָטֶה שמלווה על ידי כלב. ראשי חיות וקרני חיות שתלויים בביתה מקשרים אותה עם ארטמיס אלת היער הפראית.

הרוכל מציע לאדונית לקנות ממנו את הסכין. סכין זו תשמש אותה בהמשך כדי להתקיף אותו. הסכין היא הפאלוס שהרוכל מוותר עליו ומקריב לאלה הגדולה. הסכין היא לא רק היסוד הגברי שמסמל את המיניות הגברית שלו ואת היסוד הגברי בנפש אלא היא גם בעלת משמעות  של ביתור כאבחנה ודיפרנציאציה, שהם אלמנטים של תודעה. כלומר הרוכל מאבד את פוטנציאל התודעה שלו, כפי שניכר לאורך כל הספור, כשהרוכל שומע ורואה את הסכנה ומתעלם ממנה, וכך הוא מתגלה כבעל תודעה לא מפותחת. הוא מוותר על תודעתו העצמית כמו על זהותו העצמית.

הרוכל רואה ושומע את כל הסימנים המעידים על היותה טורפת גברים, ממש כמפלצת המסמלת את האם הגדולה המיתולוגית בהיבט הממית הבולעני שלה (האלים הצעירים אדוניס, אטיס, תמוז, נרקיס – מומתים על ידי האלות הגדולות שחולשות על גורלם). הרוכל שואל שאלות שהן הביטוי למודעות המתעוררת, והיא מנסה למנוע ממנו את המודעות האפשרית של מהותה ואומרת לו באירוניה מתעתעת – "כל המוסיף לשאול כורה לו שאול".  באופן כזה היא מייתרת את השאלה, ובו  בזמן אומרת שהידיעה של האמת היא איומה כשאול.

הגיבור הקלסי במיתוסים נכנס לשאול הבטן של המפלצת, נאבק בה, חותך את אבריה הפנימיים ויוצא ממנה עם כוח מחודש [iii]. ולעומתו הגבור העגנוני הוא אנטי-גבור שנכנס לבית האדונית כמי שנכנס לשאול הרחם הבולענית, והוא לא נאבק בה, וגם לא משתמש בתודעה המבחינה שלו, שהרי כבר מסר לאדונית את הסכין וכך פרק עצמו מנשקו המתגונן כנגדה. הרוכל מסתפק בתשובתה ומתעלם מסימני אזהרה. הוא מרדים [iv]-מקריב את התודעה שלו, את היסוד הרוחני האוטונומי של הנפש, למען חסות תחת קורתה, למען צרכים בסיסיים של חיים נוחים, של ספוק צרכי הגוף בקורת גג, אוכל, ומיניות. הרוכל משרת אותה גם במובן המיני וגם על ידי שהוא מבצע עבודות שרות בביתה. במובן הזה הוא שבוי בקומפלקס בן-מאהב [v], כלומר, גבר שכולו בשירות צרכי האם והאשה כדי לספק את צרכיהן, כמאהב שלהן.

האדונית היא אשה שנשלטת על ידי ארכיטיפ האם הגדולה השלילית בולענית האכזרית, והרוכל נשלט על ידי קומפלקס הבן-מאהב וקומפלקס אם שלילי כאחת. הבית שלה הוא השדה המשותף, "השלישי", המיכל-אמבט האלכימי [vi] בו הקומפלקסים שלהם נפגשים ומאפשרים לתהליך הדמוני להתרחש.

שמו של הרוכל הוא יוסף, על דרך ההנגדה ליוסף המקראי שעמד בפיתוי המיני של אשת פוטיפר, והוא גם כשמו של יוסף דה-לה-ריינה, שלפי הספור הקבלי נפל בידי סמאל שמופיע בלווית כלבים שחורים, וסופו שנישא ללילית אשתו של סמאל. הסיפור עצמו מאזכר גם שהאדונית מתנהגת כמו דלילה שהציקה לשמשון עד השמדתו. אסוציאציה נוספת היא המכשפה בהנזל וגרטל, שמפתה על ידי בית של סיפוקים אורליים ראשוניים של אוכל-ממתקים, ומגמתה לבלוע את הילדים.

האם הגדולה האלמנטרית מדברת בשפת האדמה החומרנית. הרבה מאד אלות אדמה, והכוהנות שלהן, במיתוסים רבים, מנסות לפתות את הגבור לדבוק בתענוגות הגוף והחומר בלבד, ולוותר על החיפושים והמאבק להשגת מטרות נעלות. כך עוד במיתוס הקדום של גילגמש, מנסה סידוּרי, הכוהנת של אישתר, אלת האדמה והפריון, לשכנע את גילגמש שמוטב לו לעסוק באכילה ובתענוגות מאשר לחפש את העשב של חיי הנצח, וקירקי מנסה לפתות את אודיסאוס בתענוגות הגוף ולזנוח את יעדו.

הספור מתחיל ביער, בגשם  בחשכה, מחוץ לטריטוריה האנושית ומחוץ לטריטוריה של כללי החברה והתודעה. היער, החושך, והמים הם סמלי הלא-מודע המאיים, ושם ביתה של האדונית.

בניגוד לבית עליו מספר עגנון בספורו 'מאויב לאוהב', שם נבנה בית אמיתי וחזק, והמספר הוא אדון הבית כנגד הרוח, כאן מדובר בבית שהאשה היא האדונית שלו, והרוכל מתקן את ביתה במקום את ביתו שלו. הוא רוכל שאין לו בית משלו והוא מנסה להתנחל בביתה כאילו הוא שלו. הבית, כמו התיבה במיתוס המבול ובמיתוסים של הצלת ילדים בתיבה במים, מסמל את האגו הבנוי ומתוחם בגבולותיו המגובשים. הרוכל מסמל כאן את הגיבור שהאגו שלו חלש ולכן אינו עומד בפני פיתויי האם הגדולה. למעשה, אפשר לומר על הרוכל שהוא מכחיש את ההבט השלילי הבולעני של האם הגדולה. זו עמדה ילדותית של הרוכל שנמשך אל הפיתוי של בית הממתקים האמהי-נשי של האם הגדולה הטובה בלי להיות מודע לכך שבתוכו נמצאת המכשפה.

האדונית, כאם גדולה [vii], מסמלת את הקיום הפיזי-חומרי-היצרי. לרוכל חסרה הרוח הגברית הלוחמת, האקטיבית, וחסר היסוד המוסרי והערכי, ששייכים לתחום הרוחני-דתי של ארכיטיפ האב. העקרון הגברי-אבהי בנפש נועד לאפשר לאדם להיפרד מסיפוקי העונג של האם, כאדם שבחיפושיו אחר משמעות מוכן לשאת סבל ולהקריב כקרבן את תענוגות הילדות.

כנגד האדונית מופיע זֶכר האל-האב, כשבסופו של דבר, לקראת סוף הספור, הרוכל יוצא החוצה להתפלל, לומר קריאת שמע מחוץ לביתה. ולא ברור אם זו 'קריאת שמע' כדי לחזור לזהותו או 'קריאת שמע' שאדם קורא לפני מותו. מכל מקום, הרוכל ניצל [viii] משום שברגע האחרון הוא יוצא מביתה ונזכר באביו שבשמים. הפניה אל האל-האב היא חיבור עם היסוד הגברי-אבהי שנועד לפדות את הבן משבי האם.

ארכיטיפ האב מסמל את העולם הערכי הרוחני, שעומד כנגד צרכי האיד שהאם הגדולה מסמלת. בפניה אל האל שהוא "אדוני אלוהינו" הוא שב וממליך את האל היהודי שהוא "אדון עולם", כנגד האדונית הפאגאנית, והוא גם שב ומתחבר לזהותו התרבותית, אל המעמקים הארכיטיפיים הרוחניים של העצמי הקולקטיבי היהודי. העצמי הקולקטיבי התרבותי הינו משאב תשתית לכל אדם, ובמיוחד למי שאחיזתו בעצמי האישי שלו רופפת.

כשהוא אומר – "אלי, כמה נתרחקתי", במלים אלה אנו שומעים במובלע את דברי ישו: "אלי, למה עזבתני". אולם הרוכל אינו מאשים את האל אלא את עצמו, וכך, סוף סוף, הוא לוקח על עצמו את האחריות ברגע ניסי של התפכחות ומודעות למצבו. לקיחת האחריות היא הסיכוי לשינוי והצלה [ix].

עם זאת, כשהוא אומר – "אלי, כמה נתרחקתי" –  לא ברור אם התכוון שהתרחק מאלוהיו, או מבית האדונית. עדיין הוא במצב אמביוולנטי ואינו מוכן לברוח ממנה. ואחר כך הוא "שב אל ביתו" – כבר לא מבדיל בין ביתה לבית אמיתי, והוא הופך את הבית המדומה לביתו. למזלו, בזמן שיצא, האדונית, שלא היה לה את מי להתקיף, התקיפה את עצמה והמיתה את עצמה. משמעות הדבר היא שכשהאגו מתחזק ומתחבר לעצמיותו נחלש הכוח השלילי של האם הגדולה וקורס. במערך הזוגי, כשאחד הצדדים בזוגיות כזו "יוצא מהמשחק" אין יותר מה שיזין את הקומפלקס של השותף, והוא נחלש.

מנקודת מבט זו, מדובר בדגם כלל אנושי, אחד מרבים, של יחסי גבר-אשה. דגם ארכיטיפי שנוכל למצאו בכל התרבויות. סיפורים, אגדות, ומיתוסים דומים צצים בכל מקום בעולם, ובמידה והם מבטאים השפעה של סיפור מיובא מתרבות אחרת, נוכל לומר, שסיפור מתרבות אחת יוכל להתקבל בתרבות אחרת משום שהוא מהדהד אמת כלל אנושית שקיימת בה מלכתחילה.

נספחים

נספח 1: שדרות סנסט

בסרט "שדרות סנסט" (סרטו של בילי ווילדר, 1950), מתוארת דרמה דומה של יחסי האדונית והרוכל. בסרט מתוארת דמות נשית טרגית ופתטית, נורמה דזמונד, שהיתה האלילה הנערצת של סרטי הראינוע, הסרט האילם, ונעלמה מהמרקע כשהחלו להפיק סרטים מדברים.

כמו יוסף הרוכל, שמגיע באקראי אל בית האדונית בליל סופה, כך ג'ו מגיע באקראי אל ביתה של נורמה העשירה. ג'ו תסריטן כושל, נטול אמצעי מחיה, והיא מפתה אותו בתשלום גבוה להשאר בביתה ולעבד תסריט גרוע שכתבה, כדי שתוכל לשוב ולשחק בקולנוע. מהר מאד היא קונה לו בגדים יקרים ומפתה אותו להיות המאהב שלה. ג'ו צעיר ממנה בשנים רבות, והוא מתפתה לעבד את התסריט הגרוע והארכני, שהוא יודע שאין אפשרות לעבד אותו, וזאת למען קיומו הכלכלי, נוחותו, ורווחתו. למעשה הוא מוכר את נשמתו למען הנוחות הכלכלית.

כמו בסיפור של האדונית מסופר לנו שהיו לנורמה מספר בעלים, והשאלה הסמויה, כמו אצל האדונית של עגנון, היא מה ארע בגורלם. באחוזתה המוזנחת היא חיה לבדה עם מקס, שהיה בעלה הראשון, ונשאר המעריץ המוחלט שלה, שמשרת אותה במסירות רבה, ומאפשר לה לחיות בהזיות של היותה שחקנית נערצת. התסריט של נורמה הוא על סלומה (שולמית) שהתאהבה ביוחנן המטביל, וכשסרב לחיזוריה גרמה לכך שראשו ייערף ויינתן לה כמתנה על טס של כסף. תסריט זה הוא רמז מטרים להמשך עלילת הסרט, אלא שג'ו, כמו יוסף, מוותר על תודעתו, אינו מקשיב לרמזים שנקרים בדרכו.

ג'ו ומקס שניהם משמשים בתפקיד 'הבן המאהב' של האם הגדולה, וכל עניינם לשרת את צרכיה. נורמה, כמו האדונית, היא אשה נרקיסיסטית, נצלנית. האדונית, נורמה, וסלומה הן ייצוגים של האם הגדולה השלילית הבולענית, ולסירוגין לילית, הפאם פאטאל ההרסנית, אימת הגברים.

נורמה משקפת לג'ו את עצמו. שניהם נרקיסיסטיים, נצלנים, משתמשים באחרים, וזה בזה, באופן מניפוטליבי למען צרכיהם ולא רואים את צרכי הזולת. שניהם קורבנות של המנגנון ההוליוודי, שמושך את המשרתים בו לחיים שקריים, לחיי קליפה (פרסונה) של הראוּת והתראוּת לעיני המצלמה והפרסום. לכן ג'ו נופל בחיקה של נורמה כפרי בשל, והדיאדה שלהם מתאימה לשניהם. שניהם בלועים ב'אם הגדולה' במובן זה שהם בלועים בצרכים ראשוניים, והעולם הפטריארכלי (עולם האב הארכיטיפי) של ערכים ומשמעות לא מנחה אותם. שניהם בלועים בעצמי כוזב, בחיים שקריים, בהעמדת פנים, בחיי פרסונה ריקים מתוכן.

כמו שיוסף, הרוכל ב'אדונית והרוכל', איבד את זהותו היהודית, כך ג'ו מאבד את זהותו ככותב-יוצר. כשיוסף יוצא סוף סוף מביתה של האדונית ונזכר באלוהיו, באביו שבשמים, הוא ניצל מהאלימות של האדונית. בצאתו מביתה, היא נתקפת זעם רצחני והורגת את עצמה. האם ג'ו יצליח להנצל?

ג'ו פוגש באקראי בבטי, נערה צעירה שיש לה חוש לכתיבה איכותית, וזאת בניגוד לתסריטים של ג'ו שנועדו להפיק עבורו פרנסה ואין בהם אמת פנימית ואיכות אמנותית. בטי מציעה לו שיעבדו יחד על פיתוח תסריט איכותי. הוא מתחיל להיפגש איתה ולשוב אל כתיבה אמיתית. בטי מייצגת עבורו את האנימה, את הקשר אל היסוד הנשי היצירתי, אל מעמקי הנשמה האותנטית שלו. החיבור עם בטי נועד להציל אותו ממלתעות האם הגדולה ההרסנית, ומייצג את האפשרות לעבור מחיי עצמי כוזב אל עצמי אמיתי. אולם כשהוא מחליט לעזוב את נורמה לשם כך, כבר מאוחר מדי. נורמה, שמאבדת בהדרגה את שפיותה, רוצחת אותו. הוא נופל למי הבריכה. בלוע במים הרדודים של חייו הבלתי מודעים.

הסרט מתחיל ומסתיים בצלמי התקשורת שמצלמים את ג'ו צף מת בבריכה. בסיום הסרט נורמה יורדת ממדרגות ביתה, מעמידה פוזה של שחקנית יפהפיה נערצת מול צלמי המשטרה והתקשורת כאילו היו צלמי הסרט בהוליווד שרצתה לשוב לככב בו.

צפו במקדימון הסרט "שדרות סנסט":

נספח 2: אגדות עם על המטרונית הטורפנית

מקור מפתיע לספור של עגנון מצאתי בספור 'חיים יונה ויטלס' מתוך 'מפי העם' של י.ל.פרץ [x].

בספור זה מסופר על נוהג של מטרוניתות גויות עשירות ויפות שנהגו לרכב במרכבותיהן ברחובות של היהודים וללכוד גברים יהודיים יפים ולפתות ולאנוס אותם. מסופר על ר' חיים יונה ויטלס שהיה חזן, שבעת שהלך רגלי אל העיר בה היה אמור להתפלל ביום הכיפורים, נלכד על ידי מטרוניתא שרדפה אחריו ולכדה אותו בעזרת קוזאקים וכלב שהריח את מקום מחבואו. הוא אומר עליה שהיא ספק אדם ספק מכשפה או שד, ובנס ניצל ממנה. ובתפילת יום כיפורים כחזן כיפר על התשוקה שעוררה בו.

וכן אגדת עם פולנית "על בת מלך מכושפת", שהופיעה בווארשה בשנת 1889. מעניין הדמיון במוטיב, בנסיבות, ובדרכי ההתגברות על הסכנה בשני הסיפורים – בעיברי ובפולני. בת מלך שמתה היתה יוצאת מקברה בלילות וטורפת את החיילים שהוצבו על קברה, עד שבא זקן והורה לחייל להלחם נגדה בעזרת הצלב [xi].

בשתי אגדות אלה, כמו אצל עגנון, הקשר אל האל והדת, כמו גם אל היסוד הגברי הרוחני שהאל מייצג, הם ההצלה מהלילית, מהאם הגדולה הבולענית.

צפו בגירסה הטלויזיונית של "האדונית והרוכל" מ-1989:

הערות שוליים:

[i]  עגנון שמואל יוסף . 1969. האדונית והרוכל. מתוך: סמוך ונראה. שוקן. נכתב ב- 1942. 

[ii] שמה – האדונית – מתקשר לאל אדונַי היהודי ולאל אדוניס היווני. שמה הלנה מזכיר את הלנה היפה שחטיפתה גרמה למלחמת טרויה והלנה מלכת ביזנץ במאה השלישית, ואת ההלניזם בכלל. תבנית היחסים בין האדונית והרוכל מזכירה את תבנית היחסים המזוכיסטית- סדיסטית בין הגבר היהודי החלש לבין הגויה החזקה, ברומן 'חיי נישואים' של דוד פוגל (1930). לפי פרשנות זו יוסף מייצג את היהודי המחזר על פתחים של מדינות העולם ומבקש להתיישב בהם. גם לאחר שפשט את בגדיו וכפר באמונתו למען התנהגות כתושב הארץ הוא נמצא במעמד של סכנה. אירופה היא הביצה הטובענית של היהודים ולמרות שסכנות ההשמדה אורבות היהודי (יוסף) ממאן לעזוב. האדונית בסיפור מייצגת את אומות העולם שנותנות ליהודים לחיות בשטחן, נותנות להם כתבי זכויות (אימנציפציה) אך בבוא העת ניזונות מדמם ומבשרם. הספור האדונית והרוכל נכתב ב- 1942 , כאשר הידיעות על השואה כבר מגיעות לארץ.

[iii] הספר טוביה, מהספרים החיצוניים, מספר על טוביה שנישא לאשה שכבר נישאה לשבעה גברים ומתו בליל חופתם. הוא בא לחופה עם כבד ולב של דג אותו הרג וביתר, ואותם הוא מקטיר וריחם מגרש את אשמדאי שהיה ממית את בעליה בליל חופתם. ואז הוא יכול להיות נשוי לה, כי הציל אותה משליטת אשמדאי. קודם לכן ניסה הדג לבלוע אותו והוא ניצח את הדג. ואז המלאך רפאל שמלווה אותו מנחה אותו להשתמש באברי הדג כנגד אשמדאי. יש כאן רעיון מעניין שבו מסלול הגבור המיתי האופיני מבוטא בהרג הדג כדרקון (כוחות שליליים של הלא-מודע) שהגבור צריך להשמיד. מתוך מעמקי הדג הוא גואל את האוצרות, שהם חלקי גופו שמסייעים לו. גאולתו את האשה הנשלטת על ידי השד היא לא רק גאולת הדימוי המטריארכלי ההרסני בתוכו כדי להעיר בתוכו את האנימה, היסוד הנשי החיובי, אלא מתואר מצב שבו האשה עצמה בלועה על ידי ההבט הדמוני והיא עצמה צריכה להשתחרר. כלומר, לא רק ההבט של האנימה בנפש הגבר צריך להגאל, אלא גם האשה הממשית צריכה להגאל מההבטים השליליים שמשתלטים עליה. ספור זה מביא לגבור אפשרות להתמודד עם היסוד הדמוני באשה. כדאי לראות את האנלוגיה הפוכה בין ספור זה לספור של עגנון 'האדונית והרוכל'. בספור של טוביה יש לגבר ידיעה ברורה מראש על היסוד הדמוני שמשתלט על האשה, והוא מחובר מלכתחילה לעצמיותו האישית והיהודית על ידי המלאך רפאל שמלווה אותו ומייעץ לו איך לפעול, ולכן הוא יכול להשתלט על הדמון ולגרש אותו.

[iv] מוטיב דומה של תרדמת כבריחה ממודעות חיונית ביותר, ב'הטירה' של קפקא. שם מתגלגל גבור הרומן ק' לחדרו של מזכיר מוסמך של הטירה, ושם נודע לו סוף סוף כיצד מגיעים לטירה. אלא שק' נרדם דווקא כשהמידע הגואל נפתח לפניו.

[v] על האדונית והרוכל ועל מוטיב הבן המסורס ראו גם נצר רות. 2009. השלם ושברו. כרמל. בפרק על 'ספור פשוט'. עוד על הבן-מאהב – ראו 'השלם ושברו', בפרק על 'השיבה מהודו' של א"ב יהושע, וכן נצר רות, מסע הגיבור 2011. זיוה שמיר מזהה את תבנית האדונית והרוכל ביחסי גבר-אשה בספרו של עמוז עוז – 'הבשורה על פי יהודה' (2015), כשהאשה עתליה היא כעין אדונית טורפת המכניסה את הנווד חסר הבית לחדריה. כעבד ישאף צל. גג. גליון 34. 2015. עמ' 13.

[vi] בסמבוליקה האלכימית האמבט שבתוכו מזדווגים הגבר והאשה מסמל את השדה הלא-מודע המשותף שבתוכו מתרחש החבור הנפשי ביניהם. היעד האלכימי הוא הזווג הקדוש שמוליד חיים חדשים. אבל כאן הזיווג הוא תהליך אנטי- אלכימי רגרסיבי. (נצר רות.  2004 מסע אל העצמי. מודן.  עמ' 443).

[vii] בספור 'לילה מן הלילות' ( מתוך: עד הנה, עמ' ריב-ריג) מספר עגנון על אומנת תינוקות שהוא מכנה אותה האדונית, שנכנסת אל ביתו ונטפלת אליו כדי לקשור לו היטב את העניבה. הכינוי אדונית מתייחס להיבט השתלטני שלה  כשנראה שהיא כמנסה לקשור את צווארו ברצועה כמו כלב.

[viii] אפשר להשוות ספור זה לאגדה על 'כחול הזקן', שאוסר על אשתו להכנס לחדר שבו יש עדויות על היותו רוצח נשים. הגבר כחול הזקן מסמל את היסוד המכחיש מודעות לאמת, ורצה לשמר את אי-המודעות, על מנת לחזק את כוחו ההרסני כלפי האשה. כשהאשה נהיית מודעת לסכנה ופותחת את הדלת היא מצילה את עצמה ובורחת ממנו.

[ix] כך גם אצל יונה, כשהוא אומר למלחים " כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה" (יונה, א, יב). כשהוא לוקח אחריות הוא מתחיל תהליך שעובר דרך מעי הדג ושם, כמו הרוכל, הוא פונה לאל. מכאן סיכויי הצלתו.

  [x] י.ל.פרץ. 'חיים יונה ויטלס' מתוך מפי העם. עמ' מא-נ. ספרית דביר לעם. 1950.

[xi] בוסאק מאיר. למקור יצירתו של ש"י עגנון. אתר דעת. http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mabua/lemakor1-2.htm )

קיראו עוד פרשנויות וניתוחים של "האדונית והרוכל":

האופל שמאחורי האופל: משה גרנות על האדונית והרוכל

הערפדית ובעלת האכסניה: פרופסור זיוה שמיר משווה בין "האדונית והרוכל" של עגנון וסיפור אימה של רואלד דאל

הערפדית, בעלת האכסניה, ומלכת אטלנטיס: ד"ר אלי אשד מסביר מהו המקור האולטימטיבי של סיפור "האדונית והרוכל" של עגנון

אופרות על פי ש"י עגנון