המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 9-10 מאי 2025

ד"ר אמנון סטופ, חבר ועד יקום תרבות, ממליץ

על סדרת האנימה The Apothecary Diaries

הסדרה הזאת, שעד לא מזמן היתה מוכרת וזמינה רק לחובבי האנימה, מוקרנת עכשיו בנטפליקס.

אני ממליץ על הסדרה קודם כל כי היא טובה, אבל גם כי היא מזכירה לנו שאין צורך בכוחות-על, בעל-טבעי, או בקרבות בכלל, כדי ליצור סיפור מענין. צריך רק בני אדם והאינטראקציות ביניהם.

שלא תהיה טעות, העולם של הסדרה הוא, כמקובל בסוגה, לא העולם שלנו. זהו עולם של עבר מדומין, תערובת של הקיסרות הסינית והקיסרות יפנית, עם רמת טכנולוגיה שמתאימה כנראה למה שהיה לפני כמה מאות שנים, אולי אפילו אלף שנה. אמנם אני בספק אם הידע שמופגן בסדרה היה קיים אז, אבל בעקרון זה אפשרי, כי אחרי הכל הכירו גם אז את תכונותיהם של צמחים ושל מינרלים שונים.

העלילה מתרחשת בחצר הקיסר, וכמובן שיש תככים, מזימות, נסיונות התנקשות, אנשים שמנסים לקדם את עצמם בכל האמצעים, ואחרים שהם נאמנים לקיסר, ולחבריהם/חברותיהם. ועדיין – בלי כוחות, בלי כשפים, בלי קרבות, בלי "גיבורים", ואפילו בלי "אקשן" בכלל (לפחות בעונה הראשונה).

עוד מזכירה לנו הסדרה, וזו תזכורת חשובה גם לגברים אבל אולי בעיקר לפמיניסטיות מהזן הרדיקלי, שלנשים תמיד היה כוח. גם בחברות שלכאורה האשה היא כמו חפץ שנסחר בין הגברים. גם כאשר הנישואים, או הכניסה להרמון הקיסר, נקבעים בלי לשאול אותה בכלל (כשמדובר בהרמון הקיסר כמובן שהכל פוליטי). הקיסר שולט במדינה, ומילתו היא חוק, כפי שנאמר במפורש על ידי הדמות הראשית, אבל בכלל לא ברור מי באמת שולט בארמון. ובפרט, כפי שמתגלה מאוחר יותר בסדרה, מי באמת קבעה/קבעו מי יהיה הקיסר הבא. לא כל צורות הכוח מוחצנות ובולטות, כמו כוח פיזי, כספי, או פוליטי. יש צורות כוח נסתרות, שפועלות מתחת לפני השטח, ולנשים, חסרות הכוח לכאורה, יש כוח אדיר. מענין שבסדרה נרמז שגם הדמויות הגבריות הראשיות – כולל הקיסר עצמו – בהחלט מודעים למציאות הזאת. בכלל מענין שבסדרה דווקא הגברים בעלי הכוח האמיתי (כלומר הפוליטי) לא מזלזלים בנשים, להיפך.

אין ספק כי הדמות הראשית, האשה/נערה Maomao, שאנחנו עוקבים אחריה ורואים את העלילה מהפרספקטיבה שלה, היא אכן דמות מיוחדת. ראיתי ביקורות של חובבים מתלהבים שטענו שהיא מצילה את דמות הגיבורה הנשית אחרי החורבן שמרבל ודיסני גרמו עם דמויות GirlBoss בסרטים שלהן. השימוש במונח בהקשר זה נעשה בסרקזם, כדוגמא רעה של "נעורות" Woke, מונח שגם משתמשים בו ככינוי לדבר רע. כוונת המבקרים בביטוי הזה היא לדמות נשית שאין בה שום דבר נשי, "מאצ'ו עם שדיים", לא אמינה, דוחה ממש, גורמת לאנטגוניזם במלאכותיות, בהתנשאות, ובהתנהגות ה"מגיע לי" (entitlement) שלה. כידוע יש נשים (וגברים כמובן) שמתנהגות כך גם בחיים האמיתיים, לא רק כדמות בסרט – ואני חושב על כוכבת מסוימת בסרט של דיסני שיצא לאחרונה למסכים, שמתפרסמים הסיפורים עליה ועל התנהגותה – אבל הביקורת היא על הפיכת דמויות כאלו לגיבורות. ובכן, אין בעיה כזאת ב-The Apothecary Diaries, גם מי שדמויות GirlBoss דוחות אותו יכול לצפות ללא חשש.

לחובבי הרומנטיקה אספר כי חסידים אחרים של הסדרה משבחים אותה כדוגמא מצוינת לסוגת הרומנטיקה, בסדרה שלכאורה היא לא רומנטית, ובודאי שהרומנטיקה היא לא התמה המרכזית בה.

לבסוף, עבור מי שלא מכירים אנימה, אציין שכרגיל בצורת האמנות הזאת, הדמויות כלל לא מצוירות כסיניות או יפניות. למאומאו יש שיער ירוק – מה שכמובן לא קיים במציאות – ועיניים כחולות (ענקיות), מה שכידוע אין לאף אסייתי (או לפחות מזרח-אסייתי) "מקורי". גם הפנים שלה לא נראים אסייתיים. לדמות חשובה אחרת יש שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות, ועוד אחרת בכלל בלונדינית. אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, נדמה לי שכל הגברים בסדרה היו יכולים להיות אסייתים, עם עיניים ושיער שחורים, אף שהעיניים אינן מלוכסנות. אולי גם בזה יש אמירה כלשהי, למשל שלאף אחד לא אכפת איך הגברים נראים.

לסיכום – סדרה מומלצת מאוד.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על הסרט "יחידת העילית"

הסרט "יחידת העילית" מתאר לכל אורכו יום בחייהם ובמותם של חיילי יחידה מובחרת של הצבא האמריקני בשנת 2006 בעיראק.

הסרט נכתב ובוים ע"י אלכס גרלנד, הסופר, התסריטאי והבמאי הבריטי, יחד עם ריי מנדוזה האמריקני, לוחם לשעבר, יוצא יחידת אריות הים (Navy Seals), בהתבסס על ההתנסויות שלו משדה הקרב. התסריט המהימן מקנה לסרט איכויות תיעודיות.

בשעות לילה קבוצת חיילים אמריקניים מתבצרת בביתה של משפחה בעיר רמאדי, כדי לערוך תצפיות על הסביבה, ובפרט על החמושים המקומיים.

התצפיתנים מתעדים ומדווחים למפקדה. הם לא יורים לעבר החמושים החשודים ברחוב, אבל הכניסה הלילית של החיילים האמריקנים לבית לא הייתה חשאית מספיק. נוכחותם של האמריקנים בבית נחשפת ע"י המורדים, אשר תוקפים אותם.

האיוולת של המלחמה מוצגת במלוא חריפותה – המורדים, באמצעים דלים, פוגעים קשות באמריקנים, הלכודים בתוך הבית, על אף הציוד החדיש שלהם. המבצע, שהתחיל בהתלהבות החיילים ובתחושת שליחות, השיג מידע מועט, אך הביא כאב, סבל, ומוות לבחורים הצעירים.

התיאור של העזרה הרפואית הראשונה, שהוגשה לפצועים בזירת הקרב, היה אמין, ו"לא עורר נוגדנים", כפי שציינה בסיפוק קרובת משפחתי הרופאה, שהמליצה לי לראות את הסרט.

התמונה המדויקת, הכמעט ריאליסטית, של כשלון המבצע, מעבירה מסר אנטי מלחמתי חד משמעי.