בעיות תקשורת – סקירה על ההצגה "המתרגמת"

גליה אבן חן סוקרת את ה"מתרגמת" של תהל רן, הצגה על סיפורה של ישראלית שמוזמנת לתת עדות באו"ם על מה שקרה "שם". "המתרגמת" היא דרמה חברתית אנושית, על אלה שלא רוצים לשמוע אמת מהי. ובעיקר, זהו סיפור על כוחה של תקווה ואמונה בטוב שבאדם.

המערכת

המתרגמת / הצגתה של תהל רן.

כתיבה ובימוי: תהל רן.

משחק: המתרגמת, ירדן קרואני, נותנת העדות, תהל רן.

צילום: אריקה לינור קוצ'וק.

חטופה מהשביעי באוקטובר נקראת לתת עדות באו"ם ולשם כך מסתייעת במתרגמת. כמובן שכולנו נזכר בעדותה של עמית סוסנה, שלא נזקקה כלל למתרגמת ודיברה באנגלית רהוטה, ברורה, ומדויקת. אלא שכאן לפנינו עדה שהמתרגמת לא מצליחה לתרגם, כלומר הדוברת החטופה לא מצליחה לדבר דיבור השייך לאיזושהי שפה במובן המקובל של המילה. היא מעידה בבליל של שירים מהפסקול הישראלי-ציוני, רובם מאת נעמי שמר, ומעידה בשפת גוף פתיינית, משולבת במעט חשפנות על – אולי אונס? האם אפשר לתרגם זאת? אם כן מאיזו שפה לאיזו שפה?

השחקנית תהל רן, המשחקת את נותנת העדות, לבושה כצוענייה. שמלתה דקה וססגונית ועל צווארה שלל מחרוזות בצבעים שונים. משהו בה מעביר קרבה ושבר. השחקנית ירדן קרואני, המשחקת את המתרגמת, עטופה כולה לבן, כולל חולצה סוודר, מכנסיים, נעליים גבוהות, ומחרוזת לבנה. שערה אסוף ומהודק היטב. משהו בה מעביר ריחוק, מונוטוניות עד רובוטיות, ובין השאר היא מבקשת מנותנת העדות הפרועה לכבד את המעמד, את מזכ"ל האו"ם.

האם ההצגה באה לדבר על הבדלי תרבות ושורשים שונים? שכן המתרגמת מגדירה את החטופה כסודנית, ומזכירה שהיא עצמה מאחת הערים הערביות בישראל. או שאולי לא? אולי ההצגה הזו רוצה לומר לנו שלא חשוב מאיזו עדה? שתי הנשים שלפנינו לא מצליחות לתקשר בשל ההבדלים הבסיסיים שבין שתיהן. ההבדל ביניהן הוא גם העדה, אבל לא רק. אלא מה שהן: מעמד; תפקיד; סיטואציה; הורים; סביבה; והזמן והמקום המסוימים הללו, פרק הזמן הקצוב לעדות, והמקום – האו"ם.  

בקטע מסוים חלה תפנית מוצלחת בעלילה. המתרגמת מתחילה לרקוד פלמנקו, ושתי הדמויות מחליפות תפקידים. המתרגמת מעידה על עצמה כעל רווקה חילונית בישראל הנוהגת לבלות בקניון העירוני, ואילו החטופה מתרגמת את דבריה במקצועיות מרובה לצרפתית. לרגעים הכל מסתדר, ואז שוב כל אחת חוזרת לתפקידה במעמד שלשמו התכנסו.

בפס הקול יש מן המאיים והנבואי. באשר למאיים מוטב שכך כדי שנדע להתגונן, ובאשר לנבואי המתקשר ל-7 באוקטובר אדגים.

השיר "שניים עשר ירחים" מאת נעמי שמר:

באייר הכל צמח /

בסיון הבכיר /

בתמוז ואב שמחנו /

אחר קציר.

כבר היה טוב בארץ. ממשלת נתניהו הוחלפה בממשלת השינוי. כבר שמחנו וקצרנו. שכר המינימום עלה ובהתאם שכרם של עובדים נוספים במשק. המדינה קלטה עולים. היה תקציב ותוכנית למשרד הרווחה ולמשרד הבריאות. במקום שתקציב המדינה יוקצה למלחמות, התנחלויות, ולימוד תורה, התקציב הושקע במה שבאמת חשוב. ואז, אז ה-7 באוקטובר. לא הייתה לנו ברירה אלא להגן על עצמנו, או כפי שכותבת נעמי שמר: "בניסן הונפו בכוח כל החרמשים".

השיר "בתי את בוכה או צוחקת", שירה חוה אלברשטיין, מילים יובב כץ, לחן דוד קריבושי:

פגז אחרון התפוצץ ושתק /

עטפה הדממה את העמק.

אז את העמק, כיום את העוטף. איך אפשר לכאוב יותר את ה-7 באוקטובר משאומרות השורות הבאות:

אמא היה לנו בית ירוק /

עם אבא ובובה ושסק /

הבית איננו, ואבא רחוק, /

אימי את בוכה או צוחקת.

חשוב וכדאי לצפות, כדי שנבין, כי ההצגה הזו מדברת את כולנו.