דנית גולד בקטעים מספרה החדש בתוך המילים בתים שעוסקים כולם בחוויה של הכתיבה היוצרת.
"בתוך המילים בתים" (הוצאת פטל, עריכה אלי הירש, 2024) הוא רומן פרגמנטרי, המגולל את סיפור הגיבורה המחפשת אחר המקום בו תוכל לכתוב ולשמוע את קולה, כאשר הרומן מציע לראות בכתיבה שער אל הנפש
אישה צעירה עוברת לעיר הגדולה, תל אביב, כדי לברוח מסוד משפחתי מביש, ולהמציא את עצמה מחדש כסופרת. אלא שהמעבר לעיר הגדולה מתגלה כמתעתע והרסני.
אם רק תצליח לכתוב, היא חושבת, הכול יסתדר, אבל המילים מסרבות לבוא. רומן סבוך עם גבר נשוי והתאהבות בתייר מובילים אותה הרחק מהארץ, אל ערים גדולות יותר, אבל גם שם היא לא מצליחה להשתחרר מכבלי העבר, להיפטר מרגשות האשמה, ולכתוב.
היא חוצה ארצות וימים בחיפוש אחר המקום הריק – המקום שבו תוכל לשמוע ולכתוב את קולה. אבל רק באין מילים ובמקום הכי לא צפוי, היא תצליח למצוא את דרכה.
"בתוך המילים בתים" הוא רומן יוצא דופן בלשונו הציורית והדייקנית ובדרך כתיבתו המיוחדת. הוא כתוב בקצב מהיר, במקטעים שמצטרפים זה לזה כמו פיסות בפאזל, ומשרטטים יחד עלילה עכשווית וישראלית מאוד.
זהו הרומן השני של דנית גולד, ילידת 1988, זוכת פרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. ספרה הראשון, התרחבות, ראה אור ב-2018 וזכה לשבחי הביקורת.
כיום מנחה דנית גולד סדנת כתיבה לאימהות טריות, שנוצרה ככלי עבודה אישי, אך במהלך השנה האחרונה הפכה לכלי התמודדות עם הכאב והטראומה הכרוכים בחיים בישראל. בין היתר שיקפה כתיבתן של משתתפות הסדנא את ההתרחשויות הקשות – מסיפורי אימהות שילדו בשישה באוקטובר וסירבו לצאת משערי בית החולים במשך שבועות, ועד טקסטים העוסקים בסיוטים וטראומות עבר שנקשרו לאירועי השבעה באוקטובר.
המערכת
חלקים מתוך "בתוך המילים בתים" מאת דנית גולד
מנזר ז'רונימוש, רובע בלם, ליסבון
הכתיבה באה אבל בגלים. מילים בודדות, לפעמים משפטים שלמים הופיעו מדי פעם על הדף. לכאורה היה בהם הכל – גיבורה, מקום, זמן, קונפליקט, אפילו עלילה התחילה להתגבש. רק כותבת לא הייתה שם. הסתכלתי בשעון הגדול שהיה תלוי בבית הקפה שישבתי בו. השמש עלתה והשמש שקעה אבל הזמן לא זז. הייתי פקידה של מילים, עדיין לא כותבת, בטח שלא סופרת. חשבתי שוב על הדבר הזה שמר גרינברג אמר פעם, שכתיבה היא העמדת פנים באופן מופתי, וניסיתי להסביר לעצמי למה הוא טעה. ולא שמילים חסרו לי. מילים היו בשפע. רק שהן לא היו המילים שלי. אמנם הכתיבה הייתה המטרה הרשמית שלשמה הגעתי לליסבון (המטרה הלא רשמית היתה לברוח מד. אבל היא התהפכה לכדי הרצון לחזור לד.) אלא שחרף כל מאמצי ליסבון לא עזרה.
הוסטל מגדלור, קשקאיש
כשנכנסתי איש לא היה בלובי. דפקתי על הבר וצלצלתי בפעמון. חלפו כמה דקות עד שיצא אליי מהמטבח בחור צעיר שנראה מסומם לגמרי. שאלתי אם יש חדר פנוי. הוא היסס קצת אבל לבסוף אמר שכן. מכונת השתייה שעמדה בפינה, זאת שמעליה היה כתוב "מיץ תפוזים, חטיפים וסיגריות", השמיעה חרחורי גסיסה. התקרבתי, הכנסתי מטבע והוצאתי את המשקה היחידי שהיה בתוכה: דיאט פפסי. הבחור אמר "בואי אחריי" והוביל אותי במעלה גרם המדרגות המתפרק, אוחז צרור מפתחות ענק.
"המלון שייך לזוג איטלקים שהיה אמור לחזור לכאן בשנה שעברה אבל בסוף החליט להישאר באיטליה", אמר ביובש אף שלא שאלתי. פרקט העץ הרעוע חרק כמו ספינה ישנה. עלינו עד שהגענו לקומה העליונה ביותר, שם נגלה לנו פרוזדור ארוך עמוס דלתות. במקום להסדיר נשימה הוא הדליק סיגריה והתחיל להוביל אותי אל עומק הפרוזדור שרצפתו הוארה לסירוגין בקרני השמש שחדרו דרך החרכים עד שלפתע עצר ואמר: "אני המנהל כאן. אם תצטרכי משהו, תקראי לי. אם אני לא עונה – סימן שאני ישן". כשסיים את דבריו, פתח את דלת חדרי בחבטה חזקה כל כך שהיא כמעט עפה מהציר. הבטתי בחדר והתמלאתי פליאה. האם נפלתי לתוך חלום של לוויתן? לנגד עיניי עמד חדר ענקי, לבן, וריק, עם מאוורר תקרה מקרטע ומרפסת הפונה לים. דרגש אומלל ומחצית של וילון קרוע כמעט נבלעו לגמרי בלובן החדר. צבע המים, לעומת זאת, היה עז באופן שאיני יכולה לתאר. צעדתי פנימה והבטתי דרך החלון. רוח חזקה נשבה מן הים וטיפות ניתזו על פניי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי לבדי עם עצמי אבל זאת ללא ספק הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך. לבדי. עמדתי ליד הבחור הסהרורי הזה בזמן שקשקש בצרור המפתחות הגדול שלו, והבטתי בעולם שהפך לפתע לראי פלאים.
"כל זה שלך", אמר. "תעשי חיים."
הדלת מאחוריי נטרקה בחוזקה. הסטתי את הווילון שהתעופף ברוח, יצאתי למרפסת והבטתי למטה – מרפסת העץ שלי ריחפה באוויר, נישאת על כמה כלונסאות ישנות וברגים חלודים, כשבין הים הגועש לביני הפרידו רק כמה סלעים אימתניים. שאלתי את עצמי אילו מראות זוכה הלוויתן הזה לראות במשך היום, שכך נראים חלומותיו. הוצאתי את הקומקום ואבקת המרק שהבאתי איתי והכנתי לעצמי ארוחת ערב.
הוסטל מגדלור, קשקאיש
לכתוב על מקומות גדושי חפצים זה קל. כל מה שעליך לעשות הוא לתאר את החפצים, למקם אותם זה ביחס לזה, ולהסיק מסקנות על מי שהניח אותם שם. אבל לכתוב על מקום ריק זה כבר אתגר. מאיפה מתחילים לתאר את הריק? כל תיאור עלול להעיד נגדך בבית המשפט של המילה הכתובה. כל תיאור נבלע בתהום נטול הדפנות של החלל הריק.
הוסטל מגדלור, קשקאיש
בבוקר השמש ליקקה אותי כמו חתול. יצאתי למרפסת והתיישבתי על הדרגש. המים היו צלולים עד כדי כך שאפשר היה לראות דגים צהובים וכחולים שוחים תחתיי. הוצאתי את המחברת ואת העיפרון והתחלתי לכתוב. שלושה ימים ישבתי בחדר וכתבתי ומדי פעם יצאתי להביא עוד אוכל ועוד שתייה. מבחינתי היה זה נס של ממש, למצוא מקום כזה שלא דרש ממני שום דבר מלבד להחזיק מעמד.
הוסטל מגדלור, קשקאיש
אחרי שלושה ימים של כתיבה הייתי מסוחררת לגמרי. מוחי הקודח שיווע למעט שיחות חולין ריקות מתוכן. ירדתי ללובי והבטתי סביב. למרבה ההפתעה מחוץ לוויטרינה הענקית וכתמי המים הגדולים שדבקו בה עמד טלסקופ. הדבקתי את העין לעינית וראיתי מצדו השני של הים שער של קניון גדול. אנשים נכנסו ויצאו, אוחזים בשקיות ממותגות. מייד נזכרתי איפה אני. נערות ונערים התגודדו סביב דוכן נקניקיות, מפטפטים, מפלרטטים, כשלפתע דמות מוכרת מאוד הופיעה גם היא. זה היה ד.
התרחקתי מהעינית והתקרבתי שוב, לוודא, אם עיניי אינן מטעות אותי. הרי לא סביר שד. יופיע בלי התראה ועוד במקום כזה. נזכרתי בפעם האחרונה שהופתעתי לראות מישהו (או מישהי, ליתר דיוק) מתגלה לי "מחוץ להקשר" – כשאמא והגבר הזר ההוא התנשקו ליד המכונית שלה. לא הבנתי אז מה אני רואה, ואת מי אני רואה (בזמנו לא הכרתי את אבנר) אבל כן הבנתי שאני רואה משהו חשוב ויוצא דופן, לכן מיהרתי לכתוב זאת ביומן שלי. ולחשוב שבדיעבד מעולם לא ראיתי את אמא מאושרת כל כך כמו באותו הרגע שבו התמסרה לנשיקה ההיא. למה הייתי חייבת להרוס הכל?
אבל גם בפעם השנייה שהבטתי בו זה היה ד. בכבודו ובעצמו. האם בא לחפש אותי? האם יתכן שחש בבדידותי מרחוק והגיע עד לכאן כדי לעשות לי הפתעה? דמיינתי את ראשי נצמד לחזהו, את ריח הזיעה החמצמץ שלו, וליפפתי חזק את הטלסקופ. כמעט נטשתי את העמדה ורצתי כל הדרך למעלה כדי להתאפר ולהיכנס לדוקטור מרטינס שלי, אבל אז ראיתי אותה – את אשתו. היא אחזה בידו. הבטתי בהם עוד רגע ארוך עד שהוא פנה אליה ונשק לה.
דיזנגוף 15, תל אביב
כשחזרתי לחדרי כבר לא יכולתי לחזור לישון. אור ראשון, קר, הציץ מהתריסים השבורים ששרה סירבה בתוקף לתקן. התיישבתי מול שולחן העבודה וחיפשתי את המחברת שכתבתי בה אי אז, אי שם, במגדלור. נטלי נחרה בקול והיה ברור לי שזה רק אני והיא. אני והמחברת. זה הלחיץ אותי. אני והמחברת כמו אני ועצמי בלי כל התפאורה. מי רוצה את זה בכלל? בסוף החלטתי שרק אקרא מה שכתבתי. בערך באמצע הטקסט תקפה אותי אכזבה עמוקה. ערים מדומיינות, גשרים מומצאים, כמה שטויות. לא כך רציתי לכתוב. חשבתי על כל הכותבים שיודעים על מה הם כותבים. שכותבים על העיר שלהם, השכונה שלהם, הרחוב שלהם, שמכירים את נפשם דרך הרגליים, וחשתי קנאה. הרגשתי שהם, בניגוד לי, שולטים בידע הכי עמוק ופנימי על העולם. לו רק יכולתי לכתוב כך. לא להמציא שום מקום, לא ערים ולא גשרים, אלא פשוט ללכת בנפשי. ברחובות, בפארקים, בצמתים, ללכת ולכתוב, מסוליות הנעליים ולא מהראש. הסתכלתי במילים המשורטטות בעיפרון וראיתי – בתוך המילים בתים, ובתוך הבתים חדרים, ובתוך החדרים אותיות שישנות במיטות שלהן. ידעתי שלא משנה כמה אנסה, לעולם לא אצליח להעיר אותן עם השקרים שלי.
