משה גרנות על הרומן האלמותי שמתאר מלחמה חסרת טעם שנמשכת ונמשכת מסיבות פוליטיות, ולצערנו אקטואלי מאוד גם כיום.
כבונוס אנו מוסיפים הפניה לגירסת הסרט משנת 1930.
המערכת
ביקורת על "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק, מגרמנית – גדי גולדברג (מחברות לספרות 2014, 204 עמ').
שמו של הרומן האנטי-מלחמתי הזה הוא, כמובן, אירוני – במערכה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה נגד צבאות צרפת ואנגליה נהרגים אלפים מדי יום, ואילו הדיווחים משם היו "רגועים": "במערב אין כל חדש". הספר הזה, שהנאצים שרפו במאי 1933 משום שהוא תבוסתני ומרפה את ידי הגיבורים הגרמנים, מתאר חוויות ממקור ראשון, כלומר, לא מעטו של גנרל עטור תהילה, אלא משל חייל פשוט, שבנס שרד את כל זוועותיה של המלחמה הנוראה ההיא. החייל הפשוט הזה הוא פאול בוימר, הדובר ברומן בגוף ראשון (שמו הפרטי מופיע לראשונה בספר בעמ' 95, ושמו המלא – בעמ' 122), והוא מזוהה עם המחבר עצמו שלחם במלחמה זאת (שמו האמצעי האמיתי של רמרק הוא פאול). כשעלו הנאצים לשלטון, הוא נאלץ להימלט לשווייץ, ומשם לארצות הברית.
בכישרון רב מתאר רמרק את עשרת חודשי האימונים שאמורים היו להכשיר את המתנדבים הצעירים להצטרף ללוחמים. המחבר מתאר עד כמה העולם המוכר מתהפך בצבא – פקיד דואר מקבל דרגת סמל, והוא מתעלל בטירונים בצורה סדיסטית ממש. הטירטורים שעברתי אני בטירונות של גולני בשנות החמישים של המאה שעברה (טענו שזה מחשל) הם בבחינת גן עדן בהשוואה לעונשים הסדיסטיים של הסמל הימלשטוס. מסתבר שככל שהאדם יותר קטן באזרחות, כך הוא יותר סדיסט כלפי החיילים כאשר הוא זוכה לדרגה. לקראת סוף האימונים, כאשר הטירונים נשלחים ליחידות אחרות, עורכים לסמל זה מארב, עוטפים אותו בסדין, ומפליאים בו את מכותיהם. בהמשך מסתבר שפאול בוימר וחבריו הופכים להיות חיילים מנוסים בשדה הקרב, והם מפגינים אומץ לב, ואילו הימלשטוס נחשף כפחדן בזוי. סצינה אחרת בספר מתארת כיצד קצין, שהושאר כיתה על ידי מורהו בבית הספר, מתעלל בו כשמורה זה מגויס כחייל מילואים.
בעת הקרבות המרים הטבחים ואנשי האספקה נמנעים להגיע עד החזית, ולא תמיד יש מה לאכול, וכאן מתגלה התושייה החיילית שכולה עבריינית – באחת הסצינות מתואר איך הגיבור שלנו גונב אווז מלול של יחידה אחרת, ומאחר שכלב אימתני אינו מאפשר לו לברוח עם האווז, הוא פשוט יורה בכלב.
רוב הספר מתאר את הזוועות בשלוש השנים שפאול לקח בהן חלק. זאת הייתה מלחמת שוחות, כאשר מבול של הפגזות נוחת על שני המחנות הניצים, ורק אם החייל מיומן להכיר את הרעשים של מכונות המוות השונות, וגם יש לו תושייה והרבה מזל – הוא מסוגל לשרוד התקפה של מרגמות, תותחים, מקלעים, רימוני גז, להביורים. הדובר מתאר איך סטטיסטית על כל חייל מיומן שנהרג, נהרגים בין חמישה לעשרה טירונים.
הוא מתאר איך חיילים משתינים במכנסיים מרוב פחד, איך חיילים יוצאים מדעתם, מטיחים ראשיהם בקיר הבונקר, בורחים, ונקצרים על ידי מכונות המוות משני הצדדים. אחרי התקפה כזאת מועפות גופות המומתים לכל הרוחות, וחלקי גוף תלויים על ענפי העצים. המחבר מתאר גם קרבות כידונים בין חיילי הצבאות העוינים. באחת הסצינות הדובר שלנו נשלח לשמש תצפיתן. הוא מתחפר באחת השוחות, ואיננו מסוגל לצאת ממנה משום הצליפות הישירות של האויב. הוא נשאר שם למשך שלושה ימים ולילות רעב וצמא, ופתאום נופל לתוך השוחה חייל צרפתי. במקרה כזה האפשרות היא "או אני, או הוא", ופאול מתאושש ראשון ותוקף אותו בכידון. בגסיסתו החייל הצרפתי משפד את פאול בעיניו המבוהלות, ופאול חש חמלה כלפיו. הוא קורא לו "קאמרד", מילה שהצרפתי אמור להבין. הוא חובש אותו ומשקה אותו. לאחר שעות רבות הצרפתי מת, ואז פאול נתקף בייסורי מצפון – הרי הוא בן אדם כמוהו. פאול מחטט בארנקו, ומוצא בתעודות שהוא דפס, שיש לו אישה ובת. פאול נודר נדר שאם ייצא חי ממלחמה זאת, ישלח כסף בעילום שם לאלמנה. אבל רגש אנושי זה מתפוגג בהמשך הלחימה, שאין בה זכות לרחשי לב אנושיים (עמ' 155-148)…
בסצינה אחרת הדובר מופקד על שמירה של מחנה שבויים רוסים. התנאים של השבויים מחפירים, והם כמעט שלא זוכים לאוכל. הם מוכנים למכור את מגפיהם עבור לחם. פאול חש שאלה אנשים יותר טובים מבני עמו הגרמנים, ויש ביניהם בעלי כישרונות, והנה הם נמקים במחנה זה, כשכל יום מוצאים כמה מהם לקבורה. הרגש האנושי מתעורר בפאול, והוא מחלק להם סיגריות ואוכל. פאול מבין שהאויב חושב בדיוק כמונו, שהוא צודק, והם בדיוק כמונו לא רוצים מלחמה, כי המעוניינים במלחמה הם הסוחרים, המתעשרים ממכירת מזון וצורכי הצבא, וכמובן הקייזר והגנרלים, שזוכים לתהילה.
תמונה מרתקת של "אחווה" עם האויב מצויה בעמ' 106-100 – פאול וחבריו מבחינים בשלוש צרפתיות צעירות מעבר לתעלה, שאסור להם לחצות. הם מחכים לערב, מצטיידים בלחם, נקניק, וכו', שמים את המזון במגפיים, ושוחים בעירום כשהמגפיים מורמים מעל המים. הם מגיעים לגדה השנייה של התעלה, ונותנים לצעירות הצרפתיות מזון בתמורה לאהבה.
באחת התמונות הקשות מתואר איך פגז פוגע בשיירה המובלת על ידי סוסים, והסוסים המרוסקים זועקים מרה. דטרינג, אחד הלוחמים (איכר בחייו האזרחיים, שהצבא החרים שניים מסוסיו), טוען שהבאת בעלי חיים לשדה הקרב הוא פשע, והוא לא נרגע עד שיורים בסוסים האומללים.
מסתבר שהחזית כמעט איננה משתנה – יש התקפה של כמה מאות מטרים, ואחר כך התקפה שכנגד על אותם מאות מטרים, כשבנסיגה דורכים על מתים ועל פצועים. לפני התקפה מכינים מאות ארונות קבורה, והיוצאים לקרב מנבאים את גורלם, ומי שנשאר בחיים צריך להודות למקרה, ולאו דווקא לחיילות מיומנת. הדובר מתאר איך מתוך 150 חיילי הפלוגה שלו, נותרו בחיים אחרי מתקפה רק 32.
בין התקפה להתקפה העכברושים הענקים (ממיתים חתולים וכלבים!) מכרסמים את לחמם, וכינים מדירות שינה מעיניהם.
גם מסתבר שבית זונות צבאי איננו פטנט של הנאצים. הדובר מתאר את תור החיילים שמקבלים זכות להתפרק אחת לשבועיים (עמ' 105), ואת היחס המיוחד בנידון לקצינים, שזוכים לכך שהנשים מתרחצות לכבודם (עמ' 8).
באמצע הקרבות מקבל פאול שלנו חופשה של 17 יום, וכאן ניתנת הזדמנות לקורא להתוודע למציאות בעורף – מסתבר שנאלצים לעמוד שעות בתור כדי לקנות עצמות (לא בשר!) מהקצב, ועל הרוב אלה אוזלים לפני שמגיעים לפתח הקצביה. לולא המזונות שפאול מקבל כחייל בחופשה, המשפחה הייתה רעבה ללחם. התמונה בה האם החולה משגיחה על בנה בשנתו לפני שהוא חוזר לחזית היא מרטיטת לב (עמ' 128-126). פאול נאלץ לבקר את אימו של חבר בשם קמריך, שנפצע אנושות, וגסס בייסורים. הוא משקר לה שנורה מכדור בלב, ומת מיד. האם דורשת ממנו להישבע שהוא דובר אמת, כי זאת הנחמה היחידה לאם האומללה, ופאול אמנם נשבע לשקר (עמ' 126-125).
פאול נפצע בקרבות שלוש פעמים, וזאת הזדמנות לתאר פן אחר של המלחמה – בתי החולים המלאים עד אפס מקום בפצועים, שרובם גוססים ומתים. הרופאים הצבאיים יוצאים רע מאוד מתיאורים אלה: הם מגייסים ברשעות אפילו בעלי מום; עטים לנתח את הפצועים, למרות שהניתוח רק מרע להם. לעומת זאת, האחיות, בעיקר בבית חולים קתולי, בו משרתות נזירות, מתוארות כמלאכים, הגם שהן מאמינות כי תפילה לישו קודמת למנוחת הפצועים.
לקראת סוף הרומן מתוארת ההתקפה המתואמת של האנגלים והאמריקאים על צבא גרמניה התשוש, הסובל ממחסור במזון ובתחמושת, כשגורלו הברור הוא תבוסה מוחצת. הענקתי לרשימה על רומן חזק זה את הכותרת "באמת אין כל חדש", כי הרי כל העולם יודע עד כמה זוועתית היא המלחמה – זה לא "חדש" – ובכל זאת המלחמות אינן נפסקות לעולם.
צפו במקדימון הסרט מ-1930:
צפו בגירסת הסרט מ-1930:
