סרטו של טים פלבאום, "5 בספטמבר", קופרודוקציה של ארה"ב וגרמניה, הוא מותחן אנושי המתאר את הדרמה שהתרחשה באולפן חדשות הספורט של רשת ABC, אשר שידרה לעולם בזמן אמת את מתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן 1972. כזכור המתקפה הסתיימה ברצח 11 ספורטאים ומאמנים ישראלים בידי שמונה מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" שחדרו לביתן הישראלי בכפר האולימפי.
במרכז העלילה עומד ג'ף (ג'ון מגארו), מפיק צעיר ושאפתן ב-ABC, הנחוש להוכיח את יכולותיו לבוס שלו, המפיק האגדי רון ארלידג' (פיטר סרסגארד). לצידו פועלים המנטור שלו, מרווין בדר (בן צ'פלין), ומריאן המתורגמנית המקומית – בגילום לאוני בנש, הזכורה לטובה על גילום קרלה מהסרט "חדר המורים", עליו כתבתי כחלק מסיקור על פסטיבל הסרטים בחיפה ב-2023, סרט שעליו זכתה בפרס הקולנוע הגרמני לשחקנית הטובה ביותר, פרס המקביל לפרס האופיר הישראלי שלנו.
מתקפת הטרור המפתיעה מאלצת את ג'ף להוביל בשידור ישיר את אחד מאירועי המדיה הדרמטיים והנצפים ביותר בהיסטוריה. המידע המשתנה במהירות, והדיווחים הסותרים זה את זה, גורמים לחרושת שמועות ולאווירה מתוחה באולפן, בעיקר מפני שג'ף נאלץ להתמודד עם החלטות עיתונאיות ומוסריות הרות גורל המעמתות אותו עם מי שהוא כעיתונאי וכאדם. מצפונו והאתיקה העיתונאית שלו מייסרים אותו, במיוחד כשברור שבמקביל החטופים נאבקים על חייהם, ומתגלה בהמשך כי גם הטרוריסטים צפו בשידורים מטלוויזיה שנמצאה בחדר בו נכלאו בני הערובה, מה שאולי חשף בפניהם פרטים ממבצע החילוץ הכושל שניסו לארגן הרשויות הגרמניות, ואולי אף סייע להם להתגונן מפני הרשויות.

בניגוד להפקות קודמות, שעסקו באירוע מנקודת המבט של הספורטאים או הדרג המדיני, פלבאום בוחר להתמקד בצוות השידור של רשת ABC עצמו. דמיינו לכם שאתם מגיעים לעבודה במטרה לסקר תחרות ספורט, ומוצאים את עצמכם בלב ליבה של דרמה עקובה מדם שכעת מצופה מכם לשדר אותה לכל העולם בשידור חי. פלבאום מטיב להעביר את תחושת "סיר הלחץ" הנפשי של צוות שנמצא בחדר אחד שעות ארוכות, ומנסה תחת לחץ לעבוד במקצועיות, ולקוות שהוא אכן עושה את הדבר הנכון.
הסרט משלב שיחזורים מודרניים עם קטעי ארכיון, מה שמקנה לו מימד אותנטי, ומעלה בצופה תחושה שהוא חי מחדש את הדרמה ברגעים אלו ממש. הצילום בתאורה חשוכה לרוב, והעריכה, שנעה בין קצב להשתהות בהתאם לדרמה המתרחשת, לצד המוזיקה המינימליסטית המותחת, יוצרים אפקט אימה מצטבר, שמשאיר את הצופה דרוך על קצה הכיסא ומזדהה במקסימום עם הקושי הרגשי שחשים חברי הצוות מול האירועים המחרידים המתרחשים מולם.
השחקנים, המגלמים עיתונאים הנאלצים לתמרן בין מחויבותם לדווח אמת לבין הלחץ הפוליטי והרגשי שמופעל עליהם, מרשימים מאוד. ג'ון מגארו מצליח להעביר את המורכבות של דמות צעירה ושאפתנית שמוצאת את עצמה בבת אחת במרכזו של אירוע היסטורי שאין שני לו. הופעתו משכנעת ומלאת רגש, כשהוא נקרע בין הצורך להוכיח את עצמו לבין ההתמודדות עם הדילמות המוסריות שהמציאות מציבה בפניו. פיטר סרסגארד, בתור רון המפיק, מביא למסך דמות סמכותית ומלאת ניואנסים, המשלבת כריזמה ולחץ מקצועי. בן צ'פלין, המגלם את מרווין בדר, מציג הופעה שקטה ועוצמתית, כיאה למנטור הותיק שבלב הסערה התקשורתית. לאוני בנש, בתפקיד המתרגמת הגרמנייה מריאן, שמלבד היותה היחידה בצוות שיודעת לדבר גרמנית, גם שייכת לדור הצעיר שאחרי מלחמת העולם השניה, דור המוכה בתחושות אשמה שרוצה לכפר, ולא פחות מכך – לשקם את תדמית המולדת המורכבת שאליה נולד.

ההתנהלות בין הדמויות תורמת לאמינות הסיפור, ומצליחה לשמור על המתח ותחושת הדחיפות לאורך כל הסרט. הסרט מציג כיצד החלטות הצוות באותם רגעים עיצבו את הדרך בה נתפס האירוע בעולם, וכיצד תקשורת יכולה להפוך לכלי לעיצוב התודעה הציבורית, לטוב ולרע. בהקשר הזה, אחד המסרים החזקים ביותר שהסרט מבקש להעביר הוא החשיבות שבהצגת המציאות כפי שהיא, ללא עיוות או ריכוך של העובדות. הצוות מתעקש לכנות את מבצעי הפיגוע בשמם המדויק והמפורש – טרוריסטים. האחראים מהערוץ האמריקאי, שיושבים בבית, במרחק ריגשי וגיאוגרפי מהאירועים, מנסים לכבס את המילים, אך הצוות בוחר באומץ להציג את הדברים כפי שהם.
אנו, כצופים ישראלים, נדע להעריך את הנקודה הקריטית הזו, במיוחד בעידן שבו חלק מהתקשורת הבינלאומית נוטה להשתמש במונחים מרוככים כדי לתאר מעשי טרור, כפי שניתן היה לראות גם בסיקור מתקפת ה-7 באוקטובר, כשתאגיד השידור הבריטי BBC גייס לשורותיו מנהל בכיר שבעברו הנחה עיתונאים תחתיו לא לכנות את מחבלי חמאס "טרוריסטים". לאחר מכן היה גל מחאות נגד הסיקור התקשורתי המוטה של הערוץ, ששיאו תביעה משפטית של ארגונים יהודיים נגד הערוץ, לאחר שעיתון ה"דיילי טלגרף" דיווח על מחקר עיבוד נתונים מעמיק שאימת כי BBC הפר את "קווי העריכה המנחים שלו" יותר מ-1,500 פעם במהלך סיקור ארבעת החודשים הראשונים למלחמת חרבות ברזל. ההתעקשות של יוצרי הסרט להגדיר את האירועים בצורה חד-משמעית מהווה אמירה נוקבת על אחריותם של עיתונאים ושל יוצרי תוכן להציג את האמת, גם כאשר היא אינה נוחה פוליטית.
חשוב לציין שיש גם רגעים בהם הסרט נוטל לעצמו חירות דרמטית, במיוחד בנוגע לדמויות העיתונאים וליחסים ביניהם. בעוד שהדבר תורם לממד הדרמטי, הוא לעיתים עשוי להרחיק את הסרט מהדיוק ההיסטורי, דבר שעלול לעורר ביקורת מצד צופים שמכירים את האירועים לפרטיהם. למרות זאת, אי אפשר להתעלם מחשיבותו התרבותית והפוליטית של הסרט, במיוחד כשבימים אלו, 53 שנים לאחר מתקפת הטרור הרצחנית הזו, האנטישמיות בעולם נוסקת לגבהים חדשים, שלעיתים מזכירים באופן מצמרר את שנות ה-30 של גרמניה במאה שעברה.
"5 בספטמבר" אינו רק שחזור של טרגדיה היסטורית, אלא גם כתב אישום נגד הדרך שבה הטרור הבינלאומי מקבל לעיתים יחס מקל מצד התקשורת והמערכת הפוליטית. הסרט מבקש להציג מציאות בלתי מתפשרת, ומעביר מסר חשוב על כך שדווקא בעידן של חדשות מזויפות ופרשנויות מסולפות, יש ערך עליון לאמת ולעובדות.
זהו סרט חשוב על אמת ושקר, על כוחה של המדיה בהבניית מציאות, ועל תפקידה ואחריותה של התקשורת להתנהל ביושרה ובאתיקה עיתונאית בלתי מתפשרת, תוך שהיא לוקחת בחשבון את כל הגורמים, כולל השלכות הסיקורים בזמן אמת גם על חיי אדם.
הסרט "5 בספטמבר" הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים של ונציה, ובפסטיבל טלורייד בקולורדו, שם זכה לשבחים רבים. בנוסף, הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, ואף היה מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
החל מה-30.1.25 ניתן יהיה לצפות בסרט בבתי הקולנוע השונים ברחבי הארץ.
צפו במקדימון הסרט:
"ההתעקשות של יוצרי הסרט להגדיר את האירועים בצורה חד-משמעית מהווה אמירה נוקבת על אחריותם של עיתונאים ושל יוצרי תוכן להציג את האמת, גם כאשר היא אינה נוחה פוליטית."
וזה נכון גם לגבי התקשורת הישראלית שמסתירה או מלבינה פשעי מלחמה שנעשים בעזה, שלא לדבר על הגיבוי למתנחלים שנעשה שנים בגדה ורק צבר תאוצה במלחמה הנוכחית למרות שאסון השביעי באוקטובר היה יכול לקרות רק כתוצאה מהסטת יחידות צה"ל לחווארה על מנת שישמשו גיבוי למתנחלים פורעים.
חבל מאוד שלכל זה אין ציון במאמר כי תמיד נוח יותר להתגולל על צביעות העולם ולזעוק "אנטישמיות" במקום לעשות בדק בית ולדרוש שינוי מדיניות.
הסרט מדבר על טרור פלסטיני על ספורטאים ישראלים, והחשש לקרוא לאותם טרוריסטים טרוריסטים בדיוק כמו שהיא מציינת שקרה בעולם אחרי טבח השביעי באוקטובר – ההשוואה נכונה, ולא מתבקש ממנה לכפות עוד כיוונים אחרים כי מראש מדובר פה על החשש לקרוא לטרוריסטים – טרוריסטים. אפשר להתפזר עד אין קץ ולהוסיף גם עוד טרוריסטים מכל העולם אבל לא צריך להתפזר או להכניס בכח אג'נדות פוליטיות, היא כתבה לעניין וטוב שלא נפלה למלכודת הזו.
הסרט מדבר על טרור פלסטיני אבל התייחסות כללית לתקשורת במאמר סקירה על הסרט דורש איזכור גם על שתיקת התקשורת הישראלית במקרים של טרור יהודי ופשעי מלחמה צה"ליים. זו לא "נפילה למלכודת" אלא התייחסות אובייקטיבית מתבקשת במקום התבססות בצדקנות עצמית.