בתום שוטטות תרבותית מאומצת בקומפלקס האולמות שאירחו השנה את פסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים, שב אלי שי כל עוד רוחו המחוזקת בו (על-אף התקופה הלא קלה), ובסיכומו של האירוע הרב-תחומי של פסטיבל יוצא דופן שהתנהל תחת צל השבעה – גמלה בליבו ההחלטה לנסות לערוך בשנה הבאה, עלינו לטובה, פסטיבל שונה ומיוחד עוד יותר אפילו שיתנהל תחת הכותר "שלום=סאלאם=peace", או "חגיגות התקווה לשלום".

מתחזק מקדם – הכנסת כלה של אביתר
עד מחר, אביתר בנאי,תיאטרון שרובר.
נתחיל מהסוף להתחלה; היש דרך טובה יותר לחתום פסטיבל אחר, יוצא דופן לגמרי, קצת מבלבל למען האמת מבחינת פרטי התוכניה, שנערך בעיתוי לא קל בכלל, בתקופה קשה להבהיל – מאשר במופע מרגש בעליל של מוסיקאי הנשמה הישראלי – אביתר בנאי? התשובה לקושיה הריטורית הזאת שלילית, כלומר חיובית בתכלית. האיש בטי-שירט שחורה, עם מה שנראה מנקודת התצפית שלי (בשורה האחרונה של אחורי הקלעים של שרובר) כמכנסי קורדרוי באז'-חום, עטורות בציציות מתנפנפות קלות, קורן רוחניות טבעית מהותית, בלתי אמצעית, והוא נשמע אמיתי כשהוא ממלמל משהו כמו "אהלן, שלום לכולם… זכות גדולה להופיע פה בשבילי היום בשעה המיוחדת הזו… מאוד מרגש" – עד שבא לך לגשת אליו, להעניק לו טפיחה (מסוג צ'אפחה) להתעודדות הדדית נמרצת, ולומר משהו מעין: "אח שלנו, ריגשת בנשמה, בעזרתך אולי יש לנו סיכוי סביר להינצל, מי יודע, שווה לנסות לפחות".
והאמת שהסיטואציה לא הייתה רחוקה מכדי שיחה נוגעת, שכן בנאי התמקם עם הגב לאולם, בשולי הבימה של שרובר, כשהקהל על כיסאות פלסטיק מאולתרים באחורי הקלעים, וחלקו אף יושב במרחק נגיעה, למרגלות הפסנתר, על תפזורת כריות, ובמקטעים מסויימים מסמר אחר-הצהרים הנעימים הללו – מעודד אותם לשירה נמרצת, מתעוררת והולכת בציבור, בעודו מנצח עליהם קלות ומלווה אותם בפריטת גיטרה מאולתרת, כולל תיפוף קליל על בטן הכלי.
מה שיפה בקהל המכורים הנאמן של בנאי, שיש בו אחוזים גבוהים של נשים שביסיות (מדגם כיסוי הראש הספיראלי, המגולגל, והמטפס המגביה את קומתן), מלוות בבני זוג סרוגים, אבל ממש לא רק ולא באורח בלעדי, ובתוך המגוון הישראלי הכללי הפלורליסטי למדי, ניכרת נכונות רבה לשירה בציבור מתוך היזכרות מרשימה במילות השירים מכל האלבומים, כולל גם הבתים עצמם ולא רק הפיזמונים.
זריקת ההרגעה וההתעודדות המרוכזת של אביתר אכן עובדת בשעות הללו שלפני כניסת השבת, רגע לפני חתימת הפסטיבל, ואילמלא היה צריך למהר לקראת הדלקת הנרות והקידוש – יכול להיות שהייתה אפשרות ריאלית לנסות להחזיק בו בטובו הגדול לעוד סידרת הדרנים מתבקשת. המוסיקה הנעימה שלו ועצם הנוכחות הצנועה – מחיות נפשות ממש, ומאפשרות לעוף כמעט כמו ציפורים על כנפי המוזה ואיזו תקווה שנדמתה אבודה לחיים אחרים, שפתאום מתעוררת כשבמקטעי הסיום היוצר נעים ההליכות הזה מברך את הקהל בשנה חדשה טובה "בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה", בעודו מממשיך לתופף קלות אך נמרצות על הגיטרה.
הרפרטואר אוצר מיקס מעולה בעליל של הקלאסיקה הידועה – במרחקים שבין "שער הרחמים" של אחיו מאיר ("מסתובב בעיר הישנה/…מכיר כבר את דרכי/…איש חולם אני/…חי פעם רק פעם/…עם כח בלי כח"), ועד "כוכב" הנהדר של אסף אמדורסקי, שבנאי מעטיר עליו בנדיבות מופלגת כל מיני תארי כבוד רבניים ("תן את ימיך כמו טבעת יהלום/ אתה הכוכב היחיד בשמים/ היום אתה זוהר"). כל שפעת הטוב הזה באה במקביל לנגיעות קלות באלבום החדש שנשמע איכותי לא פחות, עכשווי, ורלוונטי עד כאב. בין זה לזה בנאי עושה הקדמת הכנסת כלה לשבת המלכה בסיוע עוד שירים, של שלום חנוך וקורין אלאל, שהקהל מתבקש להתפלל בכוונה שלימה ובדביקות גדולה להחלמתה המלאה.
הנגיעה הבלתי נמנעת במצב באה לידי ביטוי בשיר "חלל" בעקבות השתתפות של בנאי בלוויית חלל שנהרג ובביקורי חולים לחיילים פצועים ("אני מנגן, נשמת חייל עולה, אנחנו מסתכלים… 'באדמה הזו תקום חברת מופת', ראיתי אב צועק על קבר בנו המת"). מכיוון שמיימי אחד האל עודו שומר על משמעת שתיקה משונה, מכיוון שני ההתקוטטויות הכפייתיות בעם רק מחריפות את המועקה ("המלחמה בינינו ממשיכה בינתיים, אני מנגן יורד על הברכיים").
שיר הנושא של האלבום החדש -"שיחות שלום" (אלבום האולפן התשיעי שנוצר בעיצומה של "חרבות ברזל" ויצא לאור ב-20 בספטמבר) – ממשיך מוסיקאלית את "מעונה לעונה". וככל שניתן להבין בלא חטטנות יתירה ומתוך שמירה על דיסקרטיות מתבקשת, המילים צופנות שמץ ווידוי אישי של האני המשורר, אם ניתן כך לכנותו, המתעד הליך טיפולי קבוצתי בהשתתפותו, שמקיף חבורת אנשים המתמודדים עם שורה מגוונת של התמכרויות, קשיים אישיים, ומאבקי הישרדות נפשית. מעגל ההתמודדויות, ההתוודויות, וההתחזקויות ההדדיות אינו פוסח איפוא גם על המחבר, המכנה את עצמו מלך הלבבות השבורים, והנמצא "שבור, סדוק, זורח, בוכה להחלמה, עוד יום נקי, פתוח בנשמה".
מה שיפה בשיר הוא הפסיפס הישראלי המגוון כל כך, התחושה שכולם שרויים באותה ספינה רעועה, כל אחד עם חור סיפון וקרע מפרש אחר, התקווה להשתנות אישית וקולקטיבית דווקא בעיצומו של משבר עכשווי נורא, והיכולת להגיע לזריקת עידוד של התחזקות הדדית – בקריאות חוזרות המופנות בין היתר אל החונך הקבוצתי, בחור בשם אחמד.
החבורה הטיפולית כוללת את גדי, ש"יש לו רשת מלונות יוקרה, נקי מקוקאין כבר תיכף שנה", את "פנחס, חרדי מכור להימורים, נלחם בשיניים, אישה וילדים", את דנה, שאביה פגע בה בגיל חמש והיא מסתובבת מאז "ברחובות נלחמת לא להשתמש", את יואל הסרוג, "קצין מסתערב מכור לגראס, מוריד ראשים בעורף האויב". על ההליך הטיפולי מנצח כאמור אחד "אחמד החונך, נקי מהרואין כבר 12 שנה, נותן את הנשמה". מתוך הדינאמיקה הקבוצתית ההדוקה הזו מתרחשת איזו סולידאריות של אנשים "מחוברים בכאבים, נותנים לאהבה מקום", והיא מגיעה לשיאה בקריאות ההתחזקות החוזרות בנוסח "אוהבים אותך… כן אוהבים", תוך ציון שמו הפרטי של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת גם את אבי (אולי איזכור מקוצר לאני המשורר, אם ניתן כך לכנותו), הטעון אף הוא זריקת התחזקות דחופה ("אני יושב במעגל פנטזיות תאוות, פותח סודות פצעים וזיכרונות/ אוהבים אותך אבי, כן אוהבים"). הנה כי כן "הכל קורה בפנים, שיחות שלום במרתפים/, מפה מתחיל דיבור, פה נפנים את השיעור ביחד… מהמקלט רואים יותר טוב, מהעפר מהתחתית שלום". וכך הוא ישב עם האנשים האלה במעגל של וידויים וחיזוקים ודיבר על סודות, פצעים, וזיכרונות, וככל שניתן להבין, הם אמרו גם לו "אוהבים אותך", ובסוף הוא יצא מחוזק חזק.
המשורר המטופל, אם ניתן כך לכנותו, נמצא כפי שמובנים הדברים, "שבור, סדוק, זורח, בוכה להחלמה, עוד יום נקי, פתוח בנשמה". מצד אחד כל חבר בקבוצה מגיע עמוס לעייפה עם שק חבילות הצרות הפרטיות של עצמו. מצד שני מבצבצת התקווה שדווקא מתוך הקושי וההתמודדות המשותפת – יתרחש אל נכון איזה "תהליך שלום" בתוך החבורה ומעבר לה, ומה שהיה לפני המלחמה עוד ישתנה לטובה מכוח אותו הליך נפשי-נשמתי השתקמותי משותף, האמור להתרחש במקביל גם בשעת השירה בציבור, שעושה גם סוג של שיחות שלום והעלאת מוראל לאחורי הקלעים של האולם על שם שרובר. "הכל קורה בפנים, שיחות שלום במרתפים,/ מפה מתחיל דיבור, פה נפנים את השיעור ביחד/…מחוברים בכאבים נותנים לאהבה מקום".
מה שיפה במופע של בנאי בשישי אחר-הצהריים, שהוא כמו מוביל ומכניס את הקהל אל מעין הקדמת הכנסת כלה שבתית בנוסח ההודיה שלו, שבו הוא מודה על הזכות הנפלאה היתירה המרגשת לבוא אל השבת בנקודה הפנימית השביעית שהיא מקור השירה. "שהמעיין המתגבר יהיה שופע עלינו שנוכל לזכות זה את זה פנים אל פנים" ועוד שפעת ברכות נדיבות כגון דא.
מחמיץ את היוגה
את היום האחרון של הפסטיבל הייתי אמור לפתוח בתרגול יוגה נמרץ, אך מרגיע, לזכרה של כרמל גת. בהזמנה המקורית נכתב כי מומלץ להקדים ולהגיע ב- 8:30 (בבוקר, א.ש), להתמקם בנחת עם המזרן, לשתות מים, ולהתכונן לפני התרגול שיתחיל בתשע בדיוק… ("מי שציין שאין ברשותו מזרן, אנחנו נדאג למזרן בעבורו").
כזכור כרמל גת נחטפה ב-7 באוקטובר מבית הוריה בבארי יחד עם גיסתה, ירדן רומן-גת, שהוחזרה מהשבי. השבים מן השביה הקשה ידעו לספר בהתרגשות כי כרמל יזמה בתקופה הנוראה הזאת תרגילי דמיון מודרך, יוגה, ומדיטציה, לשימור נפשם ונשמתם של חבריה החטופים ולהרגעתם. על רקע זה יזמו חברותיה ובני משפחתה תרגול יוגה בהשראתה, ואף קראו בקמפיין רשת נמרץ לכל מדריכי היוגה בארץ ובעולם להקדיש את המפגשים שלהם להעלאת המודעות לצורך בשחרור דחוף של החטופים. תרגולים ברוח זו נערכו גם בכיכר החטופים בת"א. ואולם כל התרוממות הרוח המאומצת הזו לא היה בכוחה לשנות את העובדה המרה שכרמל עצמה איבדה את חייה בשבי, אחר שציינה שם את יום הולדתה ה-40. גופתה חולצה מעזה ביחד עם גופותיהם של חמישה חטופים נוספים. היא עצמה הייתה סטודנטית לתואר בריפוי בעיסוק, שחזרה מטיול של שלושה חודשים בהודו ימים ספורים לפני השבת השחורה. יהי זיכרה של כרמל המרגיעה ברוך באמת, ורק שמחמת תקלה בשירות היקיצה של בזק – החמצתי למרבה הצער את השיעור, למרות שהצלחתי למצוא בלילה שלפני מזרן דק מגולגל.
מתגלגל למה שנראה כהחיים עצמם
"בוקר חדש", תיאטרון שרובר.
על-אף האיחור ופיספוס התירגול, עלה בידי להתגלגל שוב לכיסאות המתקפלים והבלתי מסומנים בירכתי בימת האולם של שרובר, ששוב נשמעו בו הצלילים המתכתיים העדינים, המופקים מאוסף שאריות של שרידי טילים שנורו לעבר ישראל. אמן הסאונד יניב שנצר הוא שליקט את חתיכות המתכת הללו, בסיוע יחידת החבלנים של משטרת ישראל, בניסיון מרגש לבצע מעין טרנספורמציה הרמונית, שהופכת אותם מכלי נשק לכלי נגינה. התוצאה הסופית של ההמרה הזאת היא לא בדיוק אתים וכלי עבודה חקלאיים כבנבואת הנחמה הקדומה של הנביא, אלא סוג של פעמוני רוח שטולטלו בין היתר לסטודיו למחול בשדרות המטווחת קשות, כחלק מיוזמה של הרגעה יצירתית נחוצה.
המופע שהתגלגלתי אליו, "בוקר חדש", נמצא בהצהרת הכוונות של מארגני הפסטיבל כחלק מסידרת המופעים שהתרחשה תחת הכותרת "יום אחד": "החיים של כולנו השתנו לעד. יום אחד תהיה כאן מציאות אחרת שתהיה טובה ומיטיבה..למשך יום אחד ניפגש כולנו על הבמה… למשך כ-24 שעות נהיה יחד… נשהה יחד ונתרגל אמצעים שונים של שותפות, צפייה והשתתפות. נבחן בעין ביקורתית ויצירתית את המקומות שבהם הביחד הוא מקור של כוח, ואת הרגעים שבהם הוא מסֵכה דקה…כבר הרבה מאוד זמן שלא נפגשנו. ממש להיפגש. פגישה כזו שנשארת איתך הרבה אחרי שהיא הסתיימה. פגישה שגדולה מסך כל אנשיה. פגישת אמת".
הנה כי כן היו שם הרבה נקודות מפגש קדחתניות – מורצות במעין סרט-נע פלורליסטי רב-תחומי במולטימדיה מעורבת לגמרי שהשתוללה על הבימה. החל ברקדנית יחפנית, כוריאוגרפית בחסד עליון שמאלתרת ריקוד משפחתי מקסים עם צמד ילדיה זוהר ומיכאל הקטנים, הילדודס המקסימים באמת שנכנסים לתוך שק על כתפיה ומתגלגלים עימה בהשתוללויות חמודות ובשיקשוקי גוף נמרצים לכל הכיוונים על הריצפה. המשך בדוקומנטריסט מבארי. עבור הלאה לליצנית "אז-אולי" שהיא גם שוטרת לעת מצוא, ושמא להפך, שמשוטטת בקו הגבול הדרומי ומשוחחת עם לא מעט אנשים מוכי כאב. וכן גם צלם שחי בחו"ל, אך אזוק בנימי נפשו למציאות המופרעת קשות כאן. ועוד אמנית המתעדת לפי התוכניה את הדבר הלא ברור המכונה "החיים עצמם". וכל אחד מהם לפי התכניה, "הכין במיוחד ל'בוקר חדש', מיני-מופע קצר ומשתף במה שפגש השנה". הסרט-הנע המתרוצץ תרתי משמע הזה, המתרחש על הבימה והמלווה בסרטונים המוקרנים על המסך המלבני המאורך בפינה, יוצר פסיפס תזזיתי עמוס ומקוטע, שמעביר את תחושת ההפרעה הקשה והבלתי פוסקת, ואת החיפוש העצבני אחר פשר, רגעים של ביחד ותקווה.
מתוך קדחת המבוכה הקולקטיבית הזאת מתרחש הקליימקס הסופי, המפתיע מאוד לטובה, בהופעה יוצאת מן הכלל באמת של אסתר רדא, שמצליחה להרים שיר מקומי וותיק ולהעיף אותו כמו עפיפון נעים, מלווה ביונת שלום – הישר לתקרה של שרובר בשירת "עוד נפגש ויהיה לנו טוב", שפתאום מקבלת זריקה של התרוממות רוח נדירה. רדא הצליחה באמת לעשות לכל המופע המפוזר והלא מעט מבולגן הזה הרמה סופית נדירה, או בנוסח התוכניה ובתמליל המארגנים האומנותיים: "לפני שניפרד, אסתר רדא תפגוש שיר מקומי ותיק ותמקם אותו בהווה. בתקווה שעוד ניפגש, ושעוד יהיה לנו טוב". המופע העמוס והרב-מופעי המסויים הזה, היה חלק מאותה מסגרת שהוכתרה תחת הכותרת "יום אחד" ותוארה בהצהרת הכוונות של ההנהלה האמנותית כך: "יום אחד זה אחד הפרוייקטים הכי גדולים שיש לנו השנה זה בעצם מין סוג של מיני פסטיבל בפני עצמו. המיני פסטיבל הזה ימשך על פני 24 שעות מיום חמישי… ועד שישי ויכלול המון סוגים שונים של מופעים כאשר מה שמשותף להם זה שהקהל והמופעים יהיו ביחד על אותה במה – על הבמה הגדולה של שרובר במשך 24 שעות נהייה ביחד אתם יכולים לבחור או להגיע לכל ה-24 שעות, או לבחור את אחד הפרקים".
המדור לחיפוש קרובים
מאה גברים, הדס נוימן, שיטוט קולנועי על הבמה של אולם מיקרו.
הקולנוענית הדרומית ואשת התיאטרון, הישר מאנסמבל עוטף הנגב, הדס נוימן, יצאה חמושה במצלמת הסרטה למסע שוטטות מצולם במחוזות שכונת ילדותה הגבעתיימית. המצלמה, והרגליים המשוטטות חופשי לגמרי, נטולות כל מטרה סידורית או עלילתית, נטלו אותה בדרכה שלה להתמגנטות על סידרת מפגשים אקראיים עם עשרות גברים מבוגרים, וכל מיני טיפוסים מקריים לגמרי שנקלעו לה בדרכה. מתוך כך היא אספה תיעודי מפגשים כאלה, הכוללים בין היתר מוכר פרחים אלמן, רודף נשים בדימוס, די.ג'יי. רוסי מזדקן, דייג שפוף, אדם שאיבד את זיכרונותיו. רשימה חלקית של כמעט 100 מצולמים בהספק שנתי נמרץ. אחד החביבים שבהם הוא גדעון, הנע על קלנועית שנדמית כחברתו הטובה בחיים, שאותה הוא מכנה טרטיקה, ובהמשך המפגשים עימו מסתבר שהגברת טרטיקה אבדה לו למרבה הצער, אולי משום ששכח היכן בדיוק החנה אותה. ויש עוד אחד שחי במחיצת בנו נטול הזוגיות, אחד שמאכיל חתולים, איש שבודק תיקים, אחר שמחלק פלאיירים, ואיש שעוסק בסידור פרחים.
כל הטוב הזה רץ על מסך ההקרנה באחורי הבימה, בעוד הדס אוחזת בידה מצלמה, צועדת באון על מעין סרט נע של הליכון אוטומטי, שרק ממחיש את האינטנסיביות של החיפוש הנמרץ ואת החזרתיות הכפייתית שלו.
מעבר להיתקלויות הרחוב בעשרות הקשישונים החביבים ברובם ומסבירי הפנים, הרחוב, והסביבה שליקטה – נחבא ככל שניתן להבין חיפוש אישי נואש אחר האב הביוגרפי שלה, תושב השכונה שנעלם מחייה, ושאותו לא פגשה מאז שנולדה.
מסע השוטטות הצילומי הנוכחי שלה החל בלילה חורפי אחד שבו התקשתה להירדם. בהתכרבלות לעבר הראש ראתה את קצות הרגליים מבצבצות מהפוך של השמיכה, וככל שהבנתי לקחה את המצלמה והנציחה אותן, ובבוקר כבר ארזה את המצלמה והחלה במסע הצילומי, שנקבעו לו שני חוקים בסיסיים: ראשית הליכה נטולת כל מטרה סבירה מתוך התמכרות לרוח השוטטות הגמורה, ושנית מצלמה בכוננות מלאה תחובה בתיק צד, בד פשוט, מעוטר בציור של נמרים.
כבר שנה שהיא כמעט עצורה מחמת שוטטות נטולת מעצורים בחיפוש אחר דמות האב האבודה ומנותקת הקשר, ומה שיפה במסע שחלק לא מבוטל מן הקשישים המקריים שאספה דווקא מסביר לה פנים ושכונה, ואחדים מהם, סימפאטיים במיוחד, אף מבקשים לאמצה אל ליבם וחיקם, כמעין אסופית טעונת השגחה אבהית צמודה, בת מאומצת לעת מצוא ו/או חברה חדשה-נחוצה לחיים. מתוך כך נרקמים כאן מפגשים מרגשים של בדידויות הדדיות במרחקים שבין הצעירה יחסית, לגברים הפוסטפנסיונריים, הפותחים בפניה את חדרי ליבם ולעתים גם את מסדרונות מעונם. השילוב של הקרנת הווידיאו על המסך ברקע, צעידת ההליכון הבלתי פוסקת, קטעי הראיונות, והקריינות קצרת הנשימה של הדס – יוצר פאזל נפשי אישי מרגש למדי, החושף מעין צילום הדמייה של סידרת בדידויות משותפת, שאולי ניתן לנסות ליצור ממנה סוג של אנושיות חדשה.
הדס והקשישים מתמודדים עם סוג של היעדר תמידי ברסיסי התיעוד שכמו נפסעים לאינסוף על הבימה הריקה, הנשלטת בצעידת ההליכון החשמלי מתחת לאלומת האור הבודדה, בחיפוש אחר הגבר המאה והאב שמעולם לא ענה ובעצם לא היה, והקפיד שלא ליצור קשר. על תחושת ההיעדר המוחלט של דמות האב מרחפת עתה ביתר תוקף החרפת תחושת אובדן הביתיות, שכן היא עצמה כבר מפונה מביתה הדרומי כבר כמעט שנה.
המעקב האובסיסיבי אחר דמויות גברים מבוגרים החל אצלה עוד הרבה לפני ההפקה הנוכחית, כמי שגדלה בראשון לציון במחיצתה של אם חד-הורית לגמרי, מלווה באותה עננה של אב נעדר שבחר להיעלם מחייהן. דווקא הקשישים המקריים שנתקלה בהם בשוטטות הרחובות גילו פתיחות טעונת התעניינות ורצון עז להתקשרות, מלווה בהכנסת אורחים נדיבה לנבכי קיומם, ואף לטריטוריות הביתיות שלהם, שמנציחות את בדידותם. השילוב ההיברידי של ההלכנות הבימתית ושל החומרים המצולמים התאים לתפישה הפסטיבלית הכללית של המנהלים האמנותיים, שביקשו לנסות לגעת בדרכים מגוונות במצוקה של השבעה כמעין חור שחור ובור של אבדון.
לפדקסט את השירה
יותר משיר אחד. מאיה קוסובר וניר גורלי מנחים פודקסט בימתי, בהשתתפות גלי עטרי, אלי לוזון ודני בסן. באולם שרובר.

ברוח האקספרימנטים הכללית שתקפה את הפסטיבל דהשתא נטלו המנהלים האמנותיים את ההסכת של תאגיד השידור כאן "שיר אחד" ותרגמו אותו, כמו אחד על אחד, למופע בימתי בתגבור שמונה נגנים, שלושה כוכבים (עטרי, לוזון, בסן), ובתוספת קטעי ארכיון, סרטוני וידיאו, עבודת תחקיר, וניסיון להתחקות אחר רוח השירה הישראלית בפס-הקול הקולקטיבי.
עצם הניסיון להוריד את האוזניות ולבצע טרנספורמציה של הסכת לבימה – מעורר עניין ושווה בחינה, כשבמקרה הזה התמקדו בשלושה סיפורי שירים שהתגלגלו מכלל קטע אישי-פרטי למדי לכדי חצי-הימנון לאומי. זה מופע שראשיתו בפסטיבל 23 ובביצוע הנוכחי הוא נטען התאמות בהתאם למצב ולרוח התקופה, כשבמרכז שלושה שירים, "שנולדו מתוך האישי והפכו להמנונים שליוו, ועדיין מלווים, את החיים שלנו כאן: את המלחמות, המחאות, ימי העצב ורגעי התקווה". זהו ניסיון לבדוק את גלגולי השירים תוך יציאה מן האוזניות הפודקסטיות והעלאתם במקביל על הבימה.
הכוכבים של המופע המסויים הזה אינם הזמרים המבצעים, אלא סיפורי גלגולי הגורל של השירים עצמם.

החל מ"אין לי ארץ אחרת" של מנור, המהווה ציון דרך משמעותי בקריירת השירה האינסופית של האיש שמראשית דרכו דווקא הצהיר על בריחה ושבירת כיוון ממתכוננת ההימנונים הקולקטיביים, ומי שהתוודה כי "בכלל לא אהבתי שירים עבריים, בגלל שהשירים עסקו ב'אנחנו' ולא ב'אני'". במקרה המסויים שלו ההמרה מהאישי ללאומי התרחשה כמעט תמיד מתוך שילוב של עצב פרטי והצלחה מתמשכת, שראשיתם כזכור ב"אחי הצעיר יהודה", על אחיו הצעיר שנהרג במלחמת ההתשה. לימים התגלגלה רוח השיר המנורית ב"אין לי ארץ אחרת", שנכתב במקור על מלחמת לבנון הראשונה, והפך שיר מחאה אנטי-מלחמתי והימנון הפגנות בלתי פוסק. מה שמרתק בנשמת השיר הזה, שהלחן שהודבק לו ניטל מקורין אלאל, שבכלל הייתה שקועה בהלחנה הזאת בסיפור אהבה נכזב לבת זוג אבודה שלה, וכל הפקעאלך השירי הטעון הזה זכה להתרוממות בזכות הביצוע הסוחף של עטרי.
השיר השני, שמטופל כאן במעין אזכרת נשמות פואטית, הוא שיר מחאה חברתי, מעין עדתי-מזרחי, הלוא הוא "איזו מדינה", פרי עטו של יוני רועה בביצועו של אלי לוזון, שנכתב על רקע נפילת הבורסה של שנות השמונים. השיר נאלץ לכתת רגליים ואוזניות באינסוף השמעות נפל והתדפקויות על דלתות עורכי מוסיקה רדיופוניים ותוכניות פופ טלוויזיוניות בערוץ הראשי המוקפד, שזרקו אותו לכל הרוחות והשדים בטענת "בלתי ראוי לשידור", שהייתה מקובלת ביחס לבליל הקסטות המזרחי שפרח בסביבות התחנה המרכזית. לוזון המאוד לא ממלכתי, שעבד כע. אופה ביחד עם אביו של רועה במאפיה נתנייתית, והיה מחלטר בשעות הפנאי גם כזמר חתונות, הצליח להרים את השיר בזכות צירוף מלהיב של סילסולים ומילים כדורבנות, שהתקפות שלהן רלוונטית גם לעכשיו והן נטולות סימון תווית פגות: "יש לנו שרים רק כסא רוצים/לא עושים דבר ורק מבטיחים/ איפה השיוויון, איפה החזון איפה המוסר, איזה ביזיון". כל פעם שאני שומע את לוזון מרביץ את סולו סילסולון של "איזו מדינה" מתנגנן לי באוזן השנייה בראש קובי אוז והטיפקסים עושים את "התחנה הישנה" ("הירידה הזו לרחוב החם/ הייתה בשבילי נתיב לעולם/ של שיכור מוכר מלבי קר/ עם בוטנים וסירופ אדום של סוכר/ חגורה בעשר וקלטת מתנה/ מיץ ענבים ועיתון להמתנה/ קולנוע שמקרין סרטים של זימה/ וכובע של פרסי עם רקמה/ הייתי יורד בתחנה הישנה/ והיא הייתה לי מדינה אחרת/ מדינה של מציאות בהמתנה/ כשגשם יורד וכשהשמש בוערת"). מתוך מראה המקום הזה צמח למעשה האיזו מדינה: "בשדרות הנעליים הזולות/ בדוכני פלאפל עם כל התוספות/שירותים ציבוריים שריחם למרחוק/נהגי מוניות שלא למדו לשתוק/ שיכור ועיוור מסתכלים על העולם/ אברכים מרוויחים מצוות חינם…/ ספק רבנים ספק פושטי יד/בעשרה שקלים שלוש קלטות/ושירים מוכרים מכל המדינות".
מכול מקום השילוש השירי המקודש של הפודקסט הבימתי והפסטיבלי, נחתם ב"דרכנו", שהולחן בידי יזהר אשדות למילים של יענקלה רוטבליט שנכתבו במקור לאורנה רעייתו שחלתה. דרכנו עלה כפורח בפס-קול הסידרה "הבורגנים" בביצוע חני פירסטנברג ושרית וינו אלעד, כשלפתע נטען משמעות לאומית, בתקופת הפיגועים של אינתפדה ב', ואחת המבצעות שלו מתוודה ש"עד היום כשאני שומעת את השיר אני בטוחה שהיה פיגוע". רוטבליט אף הוסיף לשיר המקורי בית סיום, שמחריף עוד יותר את תחושת השבר ברוח השבעה הקשה.
לדני בסן יש עדיין את החדות הרוקיסטית התיסלמית עליו, ללוזון, זמר החתונות לשעבר, יש ג'ינס עם שיפשוף נמרץ, ועטרי שימרה את הנוכחות האלגנטית של הגברת הראשונה. הבעייה של המופע היא שעבודת התחקיר הנמרצת ועיצוב הבימה הפודקסטי, המזכיר אולפן רדיופוני ממוסגר במעין תאי שידור אטומים, קצת מאפילים על המבצעים עצמם, שכמו נגזרים מאיזה קטע וידיאו ארכיוני נושן. רוצה לומר בתוך כל הפרטים ומסכת גילגולי השירים, היה ראוי ונחמד אם גם הזמרים ישתפו באורח בימתי חי בזיכרונות וחוויות, וכמו יכנסו לאולפן הרדיופוני הנעול שמנצח על המופע. במקביל, במקום שלוש הופעות אורח בודדות נטו של מבצעים, שעצם נוכחותם מלהיבה את הקהל של שרובר, הורגש צורך מוחשי בקליימקס סופי מתבקש פרי טריו משותף מעודד-מסיים, בציר עטרי-לוזון-בסן שירים את אחרית המופע לתקרה של שרובר. שיקודו קידות חוזרות, שיעניקו הדרנים, מצידי שישירו את התקווה מחדש בעיבוד מזרחי רוקיסטי עם עידכונים נוסח מנור, כי אחרת זה יוצא מבחינת ההפקה מעט פודקסטי יתר על המידה.

הידהוד הקלידים
שיר ההד, אולם שרובר.
קונספט וניהול אמנותי, פסנתר ושירה: שלומי שבן
פסנתר, שירה ומקלדות: שוזין
פסנתר, שירה, עוד וכלי הקשה: מעיין ליניק
אודה ואתוודה כי מעודי לא הייתי להקן מושבע של אריק לביא ובעוונותיי בקושי הכרתי את ביצועו העתיק ל"שיר ההד" על-פי מילים של יעקב שבתאי משנת 1958. היה זה שיר ערגת געגוע קשה לנופים מקראיים שנותרו אז שכוחים ועזובים מעבר לגבולות המדינה הצעירה, והוא מתרחש כזכור בשעת "בוקר עלה בהרים הכחולים". האני השירי שם עולה מתנשף-מתנשם לא קלות, "טיפסתי נושם בשבילים עתיקים", ומתוך כך "נולד בי שיר זמר נושן". מילות הזמר מתמצות ב"הו, מה כחול", והפיזמון הזה מתהדהד נוגות במענה הררי חוזר ששב וקורא: "הו, מה כחול, כחול, כחול, כחול!".
ההלך היגע נע בשבילים עתיקים, הפיזמון הנושן מהדהד לו מהרי הבשן, השמש קופחת קשות על פדחתו ועל ראשי הגבעות, פניו לוהטות ובגדיו קרועים, הוא מתעייף והולך, ושירו עולה בצמא. האבנים גם מהדהדות את עייפותו, בדימדומי הערב היורד הוא ממשיך לפסוע בדד, שירו מתגלגל במדרון, ההרים גם מהדהדים את בדידותו. נסיבות הטיפוס אינן קלות ("שמש מכה על ראשי הגבעות"), וגם מצבו הגופני הכללי של המטפס עצמו רחוק מלהיות מיטבי, ועל כך משיב לו ההד הנצחי (הפעם מאבני החומה): "!הו מה עייף. הו מה עייף, עייף, עייף, עייף!".
עוד אלו מהדהדים להם זה אל זה ובינתיים "ערב יורד ובגיא דמדומים", ההלך ממשיך לפסוע "בודד בשבילים אדומים", בעוד שירו העייף "מתגלגל במדרון", וגם ההד שעונה לו (הפעם מהרי גוש עציון) אינו נשמע כמעודד במיוחד. מחריפה תחושת בדידותו של ההלך, זה המשוטט הו מה בודד "הערירי העלול להתעלף חלילה ושמא לשקוע בדיכאון". נוסף לכל הצרות וכמו לא די בכך, הנה גם הליל מאיים "בודד, בודד" לרדת עליו (הפעם בין צוקי הר נבו), וכאילו אין די בכך, עוד צץ שם בדרכו המרוטה גם "צבוע בוכה אל מדבר וחולו". וכאילו לא מלאה מצוקת הייסורים של ההלך נראה כי תחושת בדידותו המדאיבה מחריפה והולכת לאין די – בעוד קולו "מחפש את רעי. הו מה רחוק!". ושוב ההד המהדהד, שהפעם הוא בא לשם שינוי מפסגת הר סיני, רק מוסיף במענה המשולש שלו לענותו ב"רחוק רחוק רחוק".
הנה כי כן לא קל הוא מצבו של האדם וההלך המהודהד קשות, הנוגה והעצוב בעוון שוטטות ארץ-ישראלית מתישה בשירו הנושן של לביא, אך דומה כי דווקא מתוך כך נמשך שבן אל ההידהוד האינסופי הזה, וכמו שילש אותו עמוקות בשילוש הפסנתרים המרהיב שהציב על הבימה.
במרכז הקונצרט ניצב איפוא ההידהוד העצוב מהשיר הישן, המהדהד את עצמו לאין קץ באמצעות כלי המקלדת שהידהדו עמוקות בניצוחו של שבן בכל מיני הידהודים משולשים, וכמו צבעו את הבימה בכחול בלוזי עמוק שאין לו סוף. שבן, הוא בכלל היה עסוק במופע לזכר מאיר אריאל, כשפתאום – מכוח צירוף מקרים מופלא – צץ והבליח לו מאיזה דיסק נושן השיר הזה של לביא והשתלט לו כליל על התודעה, מתעקש להתגלגל לקונצרט בפסטיבל.
מה שיפה בקונצרט המושרה הזה קשור באמת בתופעת ההידהוד ההדדי המשולש של הפסנתרים, שדווקא מקלה על מסע הייסורים של ההלך המדברי הצמא, ושל האיש צרכן התרבות התועה במבוכי התוכניה, שכן פתאום כמו נפתח כאן מעיין מים חיים מפכה על חלוקי נחל של רסיסי קלידים המרווים את הנפש במצלול טהור, טמיר, ונעלם. שבן וצמד העזר כנגדו מצליחים לגעת באיזה חסד מופלא באידיאה העליונה של הפסנתר וביכולת ההידהודית של הכלי שלא הייתי מודע לה כלל. רוצה לומר ההצבה של שלושת הכלים זה לצד ולמול זה יוצרת התהדהדות מדהימה באמת, וזו מתחזקת גם מכוח יכולתו של שבן לפרוט על מיתרי הפסנתר מביטנו של הכלי – מבפנוכו ומעבר לקלידים – מה שיוצר אפקט המזכיר לפעמים גיטרה חשמלית. מעבר לכל זה שני השותפים הנוספים תורמים רבות ליצירת מבול קלידי מחייה נפשות ממש. שוזין מתעלה בשירה באנגלית, ומעיין ליניק הנפלאה שרה כמלאכית ממש, בהבעה רוחנית צרופה ובצירופי פריטה מזדמנת על כלי מיתר. בשיאו של הקונצרט הקהל נקרא לשריקה בציבור, מה שמשתלב נהדר עם תהודת הקלידים, וחבל רק שלמרות תחנוני מחיאות נמרצים ומתהדדים ארוכות – לא זוכה הקהל המשולהב הנאמן בהדרנים מתבקשים של חסד, שיכלו לחלצו סופית מגורלו של ההלך העייף במדבר ציה בשירו עתיק היומין של לביא.
שוקע בשקיעה ומתרומם בדרך נס
"שקיעה" אולם שרובר.
"חומרים לטיפול", הנחיה וקונספט: עדי הלמן. בהשתתפות: דנה מודן, יובל פלוטקין, וטל אברהם. ותודה לתיאטרון "החנות".
היה זה כאמור פסטיבל מורכב, מעין פאזל של בהיות נבוכות-מתריסות במצב, פרי תרבות ישראלית פוסט-טראומתית לגמרי. לא תמיד ניתן היה להבין גם למי שנמצא שם עם תוכניה סדורה מה בדיוק קורה ועל איזה מופע בעצם הוא נופל. כך, לדוגמא, "שקיעה" סומן כפרק הפתיחה של הרצף "יום אחד", שעיקרו הצפת רגשות ומחשבות בעקבות המצב השבעתי לעייפה רבה, והפרק הזה עצמו חולק לתתי-פרקים, שראשיתם ב"עתיד מזהיר", שעיקרו המטרת קושיות כפייתית מעשרות בני נוער המרססים את הבימה והקהל בשפעת מטחי סימני שאלה והטלות ספק קשות. להלן תמצית תמליל מופע אופייני: "אתם מחכים שאני אתחיל? יש כאן מישהו שחושב שיודע מה הולך לקרות? איך הכיסאות – נוחים לכם? באופן כללי בתקופה האחרונה נוח לכם? עם מי באתם לפה הערב?". כמי שבא לגמרי בגפו על כרטיס הזמנה אחד, נאלצתי להשיב על מרבית השאלות בשלילה ולנסות לרשום את התמליל בתקווה נואשת למציאת פשר במקלט ביתי שקט בהמשך. מתוך כך הועלו שם קושיות הרות גורל ברצף תזזיתי לגמרי, כגון: "מה אני צריכה לעשות כדי שלא ישכחו אותי אחרי שאמות?". וכן גם: "אני יעלי ולא יודעת אם המורה לאנגלית מטרידן או סתם נחמד?". וכן עוד: "מי הייתם מעדיפים שימות קודם – אימא או אבא?". וכמו לא די בכך: "למישהו יש הוראות הפעלה איך להשתמש בנפש… האם גם לכם אין ביטחון עצמי?". וכל שפעת הקושיות הזאת משתלשת לצד אמירות נוקבות, כגון "אני גיל … יש לי עסק להפעלת קסמים", או "אומרים שאני הומו כי יש לי 2 אימהות". מרוב מבוכה ואובדן עשתונות כללי ניסיתי למצוא תשובה בכתובות התלת-לשוניות שניתלו בסביבות התקרה של אחורי-הקלעים של שרובר, פרי עבודת האמן אדם יקותיאלי, שכללו כל מיני אמירות ברצף שבין הרה גורל לסתום, מסוג "המקום שלנו בתוך מאזן הכוחות", או "מי יזכור את זה עבורנו", וכן גם "אמיץ מספיק בשביל להודות שטעיתי", ו"האירוניה שבקווי הדימיון", ועוד כיוצא באלו חידות זן ישראלי מתפתל במבוכי התודעה.
בטקסט שליווה את הפרק הזה במופע נאמר, מכל מקום, כי מדובר בחבורה מגוונת של 55 בני ובנות נוער המשקפים תקופה שמותירה אותנו נטולי מילים.
"שאלות רבות ממשיכות לרחף במציאות ובתודעה. שאלות קונקרטיות, שאלות מהותיות, שאלות יומיומיות, שאלות פתוחות, שאלות ללא מענה". יוצרות המופע – עלית קרייז ואיילת גולן – אספו חבורה של נערים ונערות ועבדו עימם חודשים על עצם פעולת השאלה, על הטלות הספק, ועל מקומם של סימני השאלה כמנוע לפעולה. הנה כי כן מדובר איפוא בטקס פרפורמטיבי, שבמסגרתו הנערים מערימים (בתמיכת מפעל הפיס) שאלות מפנצ'רות לב, כדברי ההנהלה האמנותית, שנותרות "ונערמות להן בחלל האוויר וממשיכות להדהד בתוכנו הרבה אחרי שהן מסתיימות".
עוד אני בוהה בתקרה בתקווה להתרה מקילה, עבר המופע לחלקו הבא שעיקרו דואט מוסיקאלי-צילומי מאת צמד היוצרים דאנה איבגי ואלכס פרפורי, שתואר בנוסח התוכניה כמה שאוסף לתוכו כמה מרגעי השיא של התקופה האחרונה בשיתוף פעולה מרטיט שתופס את רכבת ההרים של השנה האחרונה. הפסטיבל כולו נדמה היה כשרוי בהתרוצצות נואשת של התרבות המקומית למציאת פשר ושמץ התרה נפשית דחופה ונחוצה קריטית, אשר על כן אין להתפלא כלל כי הפרק הבא באותו מופע מורכב ולא פשוט בכלל, הוגש תחת הכותרת "חומרים לטיפול" ועיקרו מעין וועידת פיסגה במרחקים שבין סטנד-אפ לספת הפסיכולוגית הטיפולית העמוסה לעייפה רבה. מתוך כך הועלו מסביב לאותה ספה מיני נושאים הרי גורל ונשמה, הנוגעים לשאלות כגון מצב הסקס בעיתות מלחמה (לנוכח מורשתו של פרויד), וכן מצבן של כל מיני יציאות גופניות מביכות, או כיצד למצוא מטפל נפשי הולם, ואיך לשובב את נפשו של זה ולטפל בו הדדית כהלכה. בתוכניה של משבצת המופע הזה נכתב "על הבמה הזו יש מקום לכל תסביך. אפשר להרגע. הרי בכל מקרה, המטפלת תמשיך להנהן".
ואז, באחרית כל הבליל המורכב, המתמשך, והקצת מתיש הזה, התרחשה מעין התרה פרי חסד מופלא בהופעתה של נוגה פרידמן, שעלתה יחפה לשירת "בלעדייך איתך", בליווי מקהלת גיא בן הינום, על-פי מילים שלה, והפקה מוסיקאלית של דניאל סלומון. המקהלה מורכבת ממגוון של זמרים וזמרות מעולים, המשתמשים בין היתר בקול ככלי מדיטטיבי טיפולי, וחבריה באים מרקעים שונים, ובהם זמרים קלאסיים ואמנים רב-תחומיים. אבל בתוך דקות התמקדו כל המופע המורכב והפסטיבל הלא פשוט הזה – בהופעתה המהממת באמת, הבלתי רגילה בתכלית, של נוגה, שיש בה צירוף של חדות נדירה ובעירה פנימית אש להבה, עד שנותרתי מעולף התפעלות, שכן ברגעי הסיום היא ביצעה שם התרוממות רוח מפעימה ממש, עד שהתקרה של שרובר כבר איימה להיסדק ממנה ולהיפתח כליל לשמים. ההופעה הקצרה והממוקדת שלה הייתה מרטיטה – דווקא על רקע העומס והתפזורת של המקטעים הקודמים, ובכוחה היא העיפה את כל מה שנמצא על הבימה לגבהי מרומים. יש באישה הנדירה הזאת עוצמות שככל שניתן להתרשם רק התחזקו בתקופת הפוסט-שבעה. מדובר ביוצרת רב-תחומית ועתירת כישרונות מוסיקאליים וכתיבתיים, שהתבלטה באירועי המחאה האחרונים בשורה של נאומים חוצבי להבות לזכר אהובה ואבי ילדה, רב-סמל בכיר עידו רוזנטל, שהקפיץ את עצמו לקרבות בדרום, ונפל בהגנה על קיבוץ עלומים. הדברים שאמרה בהזדמנויות שונות מרשימים מאוד. הן במטענים הביקורתיים שלהם לגבי החברה והמדינה בישראל, והן ביחס לקשר עם האיש היקר לה, שאותו היא מתארת כמי שלא היסס לחרוג מהאיסור של מודל הגבריות הישראלית שלא להיתפש חלילה כפרייאר. אחד הדברים שבלטו לדבריה אצלו, ושהיא העריכה בו מאוד, היה דווקא ההיקלעות החוזרת שלו למשבצת האסורה, שהוא שב אליה במודע ובלא מעט מצבים. כך למשל פעם אחת קנה כריך להומלסית, שבתגובה זרקה אותו לריצפה בחמת זעמה – בטענה שאינה סובלת גבינה צהובה. ואז הוא חזר איתה לחנות וקנה לה סנדוויץ' חליפי לפי טעמה. בהזדמנות פרייארית מובהקת אחרת, בתגובה לפעולתו של ילד פלשתינאי בצומת ירושלמית, שזרק דברים על הרכב והצליח לעקם לו את הווישר, הוא ניסה לדבר עם הקטין, ואפילו נתן לו קצת כסף. בתגובה לתמיהתו של החבר שהיה איתו במכונית, ושאל איך זה שלא הכנסת לו מכות, או לפחות איימת עליו קצת, השיב עידו משהו כמו "הוא מקבל כבר מספיק מכות". בנאום מחאה אחר אמרה שהיא נטולת פגרה מהשכול ושבסיטואציית החטופים לא ניתן לתת לממשלה מנוחה עד שלא תשחרר את העם משלטונה, שהביחד של האנחנו המדומיין התפרק כבר, ושאין מה להתגאות על מאסת ההרס והסבל שנגרמו ברצועה.
עצור בעוון שוטטות בתוכניה
מקום לגור בו, תיאטרון ירושלים, אולם האולפן.

בתוך אסופת המופעים שהסתובבתי ביניהם במרחקים שבין האולמות השונים – בלטו שניים שהיו מחוברים בטבורם ביתר תוקף לאירועי השבעה. האחד הוא "מקום לגור בו", המתואר בנוסח התוכניה כיצירה תיאטרלית רב-תחומית הפורצת מהמציאות בעוטף, בביצוע תיאטרון "עוטף הנגב", והמתרחשת בחלל החשוך של אולם האולפן. בעיקרו של דבר זו הפקת תיאטרון היוצאת מתוך עצם הווייתם האישית והקבוצתית של המשתתפים בה, והחוזרת על טראומת ההתפנות, אובדן הבית, התפוררות החיבור הכי בסיסי למקום, והמעבר לתצורת החיים של המפונות הזמנית-המתמשכת, של ההתרוצצות עם המזוודות וההיזרקות למלונות. הישראליות נהפכת במפתיע למין פליטות כרונית, כנאלצת להמשיך שלא בטובתה גורל יהודי עתיק. והשחקנים, המחוברים אישית וקבוצתית לחוויה הטראומתית של ההתפנות, של אובדן השורשים והאוריינטציה, מתרוצצים מתנשפים, נטולי מנוחה, במין תזזית נירוטית בחלל החשוך המדכא והקלאוסטרופובי, שבו הם מטלטלים מזוודות ותיקים מפינה לפינה, מוסרים אותם למשמרת זמנית לצופים, ומנסים למצוא איזו נקודת אחיזה שתחבר מחדש לזיכרון הביתי שהתפורר, ולאיזה יחד אבוד שקשה לנסות לשחזר בשיחות היכרות מאולצות בחדרי הכביסה במלונות באיזו גלות מתישה.
מכיוון אחד ניתן להתחבר כאן באורח בלתי אמצעי בזעזוע המוחשי המועבר בעצם הוויתם של ה"שחקנים", הקבוצה וההפקה, הנושאים עימם את הרטט הכפייתי של ההתפנות, והמחוברים כל אחד בגורלו האישי והמשפחתי בשבר הכללי – כך, למשל, ניסן קלדרון הוא גם המנהל הטכני של התיאטרון ואחיו של החטוף עופר קלדרון. מכיוון שני זה רחוק מאוד מכלל מופע פסטיבלי מהנה בנוסח הישן של תוכניות כאלו בעידן רחוק אחר, ומי שעצביו פרומים ממילא מחמת החדשות הכלליות ורוח התקופה, מועד לשקוע בצירוף של דיכאון ומריטת עצבים לא קלה.
בנוסח התוכניה נכתב כי "מדובר ביצירה תיאטרלית רב-תחומית מקורית הפורצת מהמציאות בעוטף בעקבות השבת ההיא… קבוצת השחקנים והיוצרים של "תיאטרון עוטף הנגב", שבה גם ניצולים ומפונים, כתבה את היצירה כדי לחקור ולברר את המסע הרגשי הלא-נגמר של תושבי העוטף, ולהביאו לבמה. דרך הודעות וואטסאפ, עדויות ממקור ראשון וחוויות אישיות שעברו השחקנים, נוצרת לה תמונה בימתית רב-שכבתית הכוללת תנועה, משחק, וידיאו ומוזיקה בלייב. הפקת מקור שנולדה מתוך השבת ההיא, ומבקשת להציף את התחושות והמחשבות שהפכו מנת חלקנו מאז, לעכל, להתמודד ולחפש את הדרך חזרה הביתה…מאז השבת ההיא עובד צוות התיאטרון עם תושבי העוטף בסדנאות, במפגשי כתיבה, ובהצגות שונות ככלי המבקש לרפא מעט את הנפש. 'מקום לגור בו' הוא עיבוד בימתי מרובד לתכנים ולעדויות שנבעו מתהליך זה".
בדברי ההסבר של ההנהלה האמנותית, שטרחו להכין את הקהל לסבך ולשלל המופעים הלא בהכרח קלים, נאמר עוד כי היוצרים והמבצעים "יצאו למסע אומנותי בניסיון להבין איך אפשר להתמודד עם כל מה שהם עברו". מתוך כך הם ריאיינו "מלא אנשים, הסתובבו בין בתי מלון ואספו מלא מלא חומרים. הרעיון היה לנסות להבין מה זה בית, איפה אנחנו מרגישים בבית ואם בכלל אפשר לחזור הביתה אחרי כל מה שעברנו". למקרא ולמראה כל הדברים הלא קלים הללו נגזר על הצופה להיזכר, שלא לחלוטין בטובתו הנפשית, במשפט שחזר בספרי שיעורי ההיסטוריה היהודית ותולדות עם ישראל במערכות החינוך "וכאילו לא מלאה סאת הייסורים" וגו'.

שלא כשורה המרגיעה
"שורה", מחזה מבוסס מציאות, תיאטרון ירושלים.
הפקת המקור השנייה המחוברת ברטט חזק לזוועות ה-7 שנקלעתי אליה, שלא לחלוטין בטובתו הנפשית של צרכן התרבות המושבע, הייתה "שורה". מחמת עצבים רופפים שלא כשורה בעת האחרונה דומה כי הייתי צריך לעיין מראש ביתר תשומת לב בנוסח התוכניה, שנכתב בה מבעוד מועד כי עסקינן ב"מלאכת זיהוי החיים, מחזה מבוסס מציאות", וכן גם הופיע משפט האזהרה הבא, שבדיעבד מן הראוי היה לשעות אליו: "ההצגה עוסקת במשימת זיהוי החללים לאחר טבח השבעה באוקטובר".
ההפקה התיאטרונית המיוחדת הזו מבוססת על חוויות שאסף המחזאי רועי יוסף במסגרת שירות מילואים בן חודשיים במחנה "שורה", אי שם במרכז הארץ. במהלך התקופה הקשה עסקו שם בעבודת פרך נפשית מתישה הקשורה במלאכת זיהוי קורבנות הטבח. רועי והחיילים שעימו היו שקועים בחיפוש הסימן המזהה הוודאי במידת האפשר – שיקל על הזיהוי ויאפשר קבורה נכונה. בנסיבות הללו קשה היה למצוא מנוחה נפשית נכונה, ומה שעשה המחזאי-המילואימניק היה לנסות לגנוב דקות של התאווררות מחוץ לאוהל זיהוי הגופות, במחיצת הלפטופ הפרטי שלו, שבו רשם מראות, מחשבות, חוויות, הגיגים, דיאלוגים – מהם נרקם כחלוף זמן המחזה..
בדברי הסבר והקדמה למופע מסבירה ההנהלה האמנותית כי הרעיון שעומד מאחורי המחזה הוא שכדי לקבור משהו ולהביאו לכלל מנוחה ראויה נכונה – צריך קודם כול לדעת מה זה: "זה נכון אשכרה לגבי הזיהוי גופות, אבל זה נכון אולי גם לגבי כל מה שעברנו מאז השבעה באוקטובר, אולי אפילו גם על החיים עצמם. בשביל להביא משהו לקבורה צריך לדעת מה זה, לעבור דרכו, לסמן אותו, להכיר אותו ורק אז אולי אפשר יהיה להביא את זה למנוחה נכונה לקבורה ולהשתחרר מזה".
כאמור מחמת מצב נפשי לא שקט בכלל על רקע אירועי התקופה – נאלצתי להסתפק בדקות הפתיחה בלבד, שבהן מומחזות הגופות באמצעות שקיות ניילון לבן אטום ענקיות, המובלות על גב עגלות גדולות מהסוג המשמש להזזת מזוודות, כאשר המזהים מנסים לבצע את מלאכתם באמצעות תיעוד פרטי זיהוי בולטים, כגון טבעת זהב על קמיצה, נעלי "נייקי" שחורות על גופת גבר במצב ריקבון מתקדם, וכיוצא בכך…
עושה עילעולים נמרצים
"פורטרטים בתנועה", תיאטרון אנלוגי שמחובר להווה, גרמניה, אולם מיקרו, תיאטרון ירושלים.

אחת לפסטיבל נחבא אל הכלים, ולפתע צץ כמבלי כוונה, איזה מופע מינורי שובה לב באולם קטן וצדדי, דל קהל, שלא תמיד מדברים בו נכבדות והוא נטול פרמיירות יוקרתיות, פתיחות ויח"צ, ובמרכזו איש אחד בלי תפאורות, תלבושות ותזמורות, תופים ומחולות.
האיש ששבה את ליבי וגם תפש לי את העין בפסטיבל הנוכחי הוא צלם גרמני בשם ולקר גרלינג, שבדומה להדס נוימן מהמופע "100 גברים", מכור לגמרי לשוטטות הלכנית צמודת מצלמה, אלא שההלכנות המתמדת שלו אינה מונעת מההיעדר דמות אב, ובדרכו הנינוחה הוא פוגש כל מיני אנשים, מתחיל ללהג עימם ולתהות קלות על נבכי חייהם ככל שמתאפשר ברגע המפגש המקרי.
אז, נתלה על בדל חיוך, או שמץ מבט מסקרן, הוא צד את מראיתם במצלמה אנלוגית זריזה באיזו התפרצות של לחיצות צמצם – בשוט זריז המריץ סידרת פריימים דחוסים בזיק של שנייה, שלוכדת צדודית מחייכת וחילוף מהיר של מבט. מתוך כך הוא לוקח את השלל, רץ למעבדה, ומדפיס את תמונות השחור-לבן הללו על מין פנקס אופקי מלבני צר וארוך. בהמשך הוא לוקח את התוצאה, אורז וכורך אותה במין ספרון פליפ-בוק כזה, מיוחד לאותה הסיטואציה והמצולם המסוים. בתוצאה הסופית הוא מרפרף על פני הדפים המצולמים בתנועה זריזה כשל אחד שרוצה להפוך פינקס למניפת ווינטלטור, ומקרין את ההתדפדפות הנמרצת הזאת של הדפים המתעלעלים על מקרן. כך הוא יוצר מעין רצף צילומי מדהים, המנציח התפתחויות של מבטים, חיוכים, הבעות, במין דיאלוג אילם, אך מקסים ועתיר הבעה, בליווי הסברים חיים של גרלינג, הממשיך לעלעל בפנקסיו על הבימה.
כבר למעלה מעשרים שנה שהאיש הצנוע הזה גומא אלפי ק"מ עם המצלמה, ואוסף לו למעבדה הביתית ליד יערות ברלין בספיד מטורף הבעות פנים וסיטואציות של אנשים מזדמנים, ומעבד אותן למה שניתן לכנות סינמת האגודל המעלעל נמרצות שלו. האיש כמו התמחה בגניבת ההצגה – באפס אמצעים הכי צנועים שניתן – באגפי הפרינג' של פסטיבלים גדולים, דוגמת אדינבורו, והמציאות הדומעת שפגש בישראל סיפקה לו שפע הבעות כאובות שאותן צד במבט הסימפטי החומל שלו.
וואלקר, ששמו הפרטי כמו מרמז על שיגעון ההלכנות והשוטטונות המצולמת (בגרמניה לבדה הוא כבר עשה כ- 3500 קמ'), יודע לקריין ולהנחות את מופעי הצילום שלו בצורה נינוחה, היוצרת תחושת קירבה וכניסה ללשכה האפלה של מכונת הצילום האישית והנמרצת.
בשיחה חטופה עימו בתום המופע, הצעתי לו לחזור לישראל בסיום הפסטיבל ולערוך כאן סדנאות משותפות לילדים ולבני נוער ישראלים ופלשתינאים, ואולי גם לאנשים בבתי אבות, בצירוף המיוחד של מה שניתן לכנות סינמת-שכן. ההתמקדות על הרצף האינסופי של האגודל המעלעל בספיד ב- flipbook, על פני כל חליפות הבעות הפנים הכלולות בו – עשויה לקסום אל נכון דווקא לקהלים כאלה בשל היסוד המשחקי הפלאי שבה. באותה הזדמנות ניתן יהיה לחשוף את המשתתפים למכנה האנושי המשותף שנשכח, לרגשות, ולחיים כמשחק של תמונות מתחלפות. יש דבר מה קסום, מושך לבבות ומקרב, בלימוד המנפיש של אומנות הפליפ-בוק ובהתחקות המשותפת המשעשעת אחר הרצפים של ההבעות המשתנות, וכל זה עשוי לקדם את השלום ברמה הכי בסיסית והכל כך מתבקשת לשם שינוי. גם כאשר המבטים דומעים וההבעות קשות יש בעצם הפליפינג משום הקלה ותקווה להשתנות ולבדל חיוך שיעלה שוב.
ראו ביוטיוב הדגמה של גרלינג בפעולה:
מעין קול קורא באחרית דבר המבקר
ועכשיו אפשר להעלות כל מיני תהיות סיכומיות על דבר המתכונת הפסטיבלית המיוחדת ויוצאת הדופן שהתגלגלה השנה – הישר מאירועי השבעה. באותה מידה ניתן גם לראות בפסטיבל של 24 מעין שיקוף מייצג מרתק של טראומת התרבות הישראלית בכללותה, שניכר בה צירוף של שיתוק, מבוכת אילמות, וגישושי דרך באפלה. שיאה של ההתרוצצות הזאת בחיפוש אחר פשר שיש בו משום תגובה והתייחסות למה שקורה במסגרת המופעים שהוכתרו בכותר "יום אחד" ולוו בהצהרת הכוונות הנרגשת של ההנהלה האמנותית בנוסח שלהלן:
"ביום אחד החיים של כולנו השתנו. לעד. יום אחד תהיה כאן מציאות אחרת, שתהיה טובה ומיטיבה עם יושבי האדמה. (למשך) יום אחד ניפגש כולנו על הבמה המרכזית. זה לקח יום אחד, קשה במיוחד, לשנות לכולנו את המבנה הנפשי הפנימי, את תפיסות העולם, את נושאי השיחה, את הפעולות שאנחנו עושים במהלך היום. יידרש (הרבה) יותר מיום אחד להחזיר את הביטחון, את הרעות ואת החיבור בין כולנו.
למשך יום אחד ניפגש כולנו על הבמה המרכזית של תיאטרון ירושלים – קהל יחד עם יוצרים, מוזיקאים, שחקנים, רקדנים, פרפורמרים, אנשי מילה ועוד. למשך כ-24 שעות נהיה יחד… נבחן בעין ביקורתית ויצירתית את המקומות שבהם הביחד הוא מקור של כוח, ואת הרגעים שבהם הוא מסֵכה דקה המסתירה שסעים".
מחמת היום האחד העמוס הזה נוצר לעיתים מצב של עירפול תודעה מסוים, כאשר לא תמיד ולא בהכרח מבקר המופעים המשוטט משוכנע כי הוא וכל שאר הצופים יודעים אל נכון באורח מדוייק להיכן נקלעו, ומה עומדת להיות מנת חלקם התרבותית במבוך האולמות והאירועים. כנקודת ציון אפשרית הוצבה בין היתר יצירתו החדשה של האמן אדם יקותיאלי תחת הכותרת הכפולה, של גם "הפגנה דוממת", ועיקרה מיצב שאמור היה לשמש כרקע, Know hope רעיוני-ויזואלי לכל אורכו של היום האחד הזה, כאשר מעל הבימה הגדולה הוצבו וניתלו עשרות כרזות בשלוש שפות כמחווה להפגנות ולמחאות הדורשות את השתנות המציאות הפוסט-שבעתית הקשה והבלתי נסבלת. הבאנרים הללו נצבעו ידנית ככתובות האמורות לייצר "מארג של טקסטים וחוויות לכאורה סותרות, שיחד יוצרות שיר מקרי וסוג של אנדרטה חיה לחוויית מציאות מרובדת".
"'יום אחד' יחולק לפרקים לאורך היממה", נכתב שם עוד. "הקהל יוכל לרכוש כרטיס לחלקם או לכולם".
הנה כי כן, למרות דברי ההדרכות והמבואות הללו, ועל אף הבאנרים של יקותיאלי, שכללו בין היתר אמירות וכתובות כגון "האירוניה שבקווי הדמיון", וכן גם "אמיץ מספיק בשביל להודות שטעיתי", "אם אפסיק להאמין שזה קיים", "המקום שלנו בתוך מאזן הכוחות", "מי יזכור את זה עבורנו". ובאנגלית who will be left to say it, וגם The only guiding light, tell me your version of this, ו-Seeds for some self-reflection.
וכך, על-אף שמידי פעם הקפדתי לבהות במרומי התקרה של אחורי הקלעים של שרובר בחיפוש אחר בדל משמעות נכונה והתחזקות ראויה במבוכת המופעים, ועל-אף ההסתייעות בדברי ההדרכה הנאמנים של ההנהלה האמנותית המשתדלת רבות בדבר המיני-פסטיבל המודולארי של מסכת מופעי היום האחד הזה בתוך הרצף הכללי: "'יום אחד' זה אחד הפרויקטים הכי גדולים שיש לנו השנה. זה בעצם מין סוג של מיני פסטיבל בפני עצמו. המיני פסטיבל הזה ימשך על פני 24 שעות…המון סוגים שונים של מופעים, כאשר מה שמשותף להם זה שהקהל והמופעים יהיו ביחד על אותה במה – על הבמה הגדולה של שרובר. במשך 24 שעות נהייה ביחד. אתם יכולים לבחור או להגיע לכל ה-24 שעות, או לבחור את אחד הפרקים". על אף כל זה, הנה לא תמיד נמצא פשר ברור ואוריינטציה של משמעות מעגנת במרחקים שבין המושבים המתקפלים של אחורי הקלעים, לבין הבאנרים של יקותאלי. ועדיין עצם הניסיון, ההשתדלות והמאמץ, ראויים בכל זאת להזדהות ולהערכה.
ועכשיו ניתן לבצע תרגיל מסכם בעצימת עיניים, ולנסות לדמיין מראש את הפסטיבל הבא עלינו לטובה של שנת 25. מצד אחד יש מקום לקוות שמצב המלחמה האקוטי, ההולך ומסלים – עד כדי חשש לשלב קדם-אפוקליפטי – יתפוגג, וישחרר אותנו לדבר מה אחר, מעט רגוע יותר. מכיוון שני רוב הסיכויים שגם בתחזית האופטימית ביותר – לא הולך לשרור כאן שלום עתה, מחר, ואחר כך. אשר על כן יכול להיות שהגיעה העת באמת לנסות לבנות פסטיבל עתידי רלוונטי עוד יותר אפילו, שיסמן פנייה תרבותית אקטיבית לקידום שלום תכלס בשדה הרב-תחומי של אומנויות הבימה. אם יפורסם אי-פעם קול קורא בנושא – אשמח להגיש בהמשך הצעה סדורה מפורטת, אבל לעת עתה הנה ראשי פרקים אפשריים.
הישות שניתן לכנותה הציביליזציה הישראלית היהודית בארץ-ישראל התפתחה על-אף העימות הקשה, מתוך השקה מדהימה – לשונית, רוחנית, ותרבותית – לישות העויינת האחרת, השרויה עימה בעימות מתמשך, והמסומנת כהוויה הערבית הפלשתינאית המוסלמית; אם נבצע משאל רחוב מקרי ונפנה לכמה עשרות עוברים ושבים ישראלים למהדרין בקושיה "האם הם דוברי ערבית ואם לאו האם יוכלו בכל זאת להפיק סדרות של מילים קרובות-משיקות בשתי השפות", נמצא כי גם אלו שאינם דוברים ערבית מסוגלים להגות במעט מאמץ לא מעט מילים בולטות מאוד, שנמצאות על קו-המשיק הדו-לשוני המשותף במרחקים שבין אני, אמא, אבא, אח, יום, לא, מוות, חיים, חוק, דין ואפילו קוראן-מקרא ואלוהים, שלא לדבר על קו המשווה המחבר את המילים שלום-סאלאם. הנה כי כן, כאשר נשאל את המרואיינים המקריים וההיפותטיים כיצד נוצרה ההשקה המשונה הזאת, סביר להניח שרובם יתקשו מאוד להסביר, שכן לכל אורך מסלול ההשכלה המקובל – בין גן הילדים לאקדמיה – איש לא טרח לדבר על כך, להדגיש ולהסביר את פשר הקירבה המהותית הזאת, שכאילו העדיפו להתעלם ממנה. ההשקה בולטת ביתר תוקף דווקא בסלנג הישראלי של השפה המדוברת – עד שניתן לדמיין את אחד המרואיינים המשוערים, כשהוא פולט לעברנו משהו מעין: דחילקום, יה אללה שלכם, בחייאת ראבק ודינאק, מעולם לא חשבתי על כך, אבל מה אתם רוצים ממני עכשיו – אשכרה סתם מסתלבטים עלי אתם בסבאבה שלכם?!
הקירבה המהותית הזאת, ובמקביל הפסיפס האנושי והבין-דתי העשיר המרכיב את ישראל, לא באו בדרך כלל לידי ביטוי בתוכניות פסטיבליות כבודות עד כה, ויתכן שהגיעה העת באמת לסמן לשם שינוי וריענון תוכניה אחרת, שתכלול שלל הצגות ומחולות בעברית וערבית, מוסיקה ישראלית מזרחית ופלשתינאית, ואפילו תפילות משותפות לשלום לבני כל הדתות – היהודית, המוסלמית, הדרוזית, הנוצרית, הבהאית וכו' – שהארץ הקרועה והמדממת הזאת עומדת במרכז עיניינן הרוחני. אשר על כן יכול להיות שהגיע הזמן לפסטיבל נוגע רלוונטי עתידי אחר, שיתנהל תחת הכותר "שלום=סאלם=PEACE", ויתפרש על המרחקים שבין תיאטרון ירושלים על שלל אולמותיו, למוזיאון האיסלם הסמוך, לגן השושנים, למוסד ואן ליר, ואפילו לבית כבוד הנשיא, שבהם ניתן לארח אירועים פתוחים, לצד ערבי עיון וכנסי מלומדים, שיבהירו אל נכון את מכלול נקודות המשיק הללו ויעמיקו את הכרתן. כל זה עשוי להיות מועיל ורלוונטי לא פחות מהפסטיבל של 24, שהסתיים תחת צל אירועי השבעה וכנגד מגמת ההסלמה האינסופית של העימות המתיש, המאיים לעבור לשלב של מלחמה אזורית כוללת, אם לא למלחמת עולם וגרעין מהסוג האפוקליפטי לגמרי. מתוך כך יתכן שניתן יהיה להקדים תרופה למכה ולערוך כאן שבירת הגה מסויימת תחת הכותר המתבקש כל כך "חגיגות התקווה לשלום" שעוד יבוא עלינו לטובה עם עוד קצת התחזקות וכוונה ראויה.