הקדמה מתוך כרך ח' של הסדרה פרי עטי "הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה: ספרות ורפואה ביצירות דוברי גרמנית בין 2 המלחמות". הכרך יצא לאור בקרוב.
רצח עם וארבעים הימים של מוסא דאג
את ספרו המונומנטאלי של פרנץ ורפל ארבעים הימים של מוסא דאג, על אודות רצח העם הארמני על ידי הטורקים, קראתי לפני שנים.
לאחר ה- 7.10.2023, בעקבות הטבח הנורא שבצעו אנשי ארגון הטרור חמאס בשיתוף פעולה של תושבי עזה באזרחי ישראל, שבתי לקרוא בו. רצח תינוקות ועריפת ראשיהם; התעללות אכזרית ואונס ברברי של נשים וגברים והשחתת גופיהם; רצח אזרחים חפים מפשע ילדים, זקנים, וחולים, ושריפתם בעודם בחיים; חטיפתם ולקיחתם בשבי בתנאי הרעבה ועינויים, ורציחתם של בני ערובה חיים בשבי. כל אלו מוגדרים כרצח עם ופשעים נגד האנושות. תהיתי לעצמי מה היה קורה לעם ישראל אילולא היה לו צבא שקם להגן עליו במלחמת "חרבות ברזל" מפני מרצחי החמאס.
הקריאה בספר מתארת סצינות של רוע אינסופי שבהן מתגלה האדם בשיא אכזריותו, ומעוררת מחשבה על אודות מקרי ג'נוסייד לכל אורך ההיסטוריה, ועל פשעים נגד האנושות, שביצעו ושעדיין מבצעים, שליטים וממשלות, במיעוטים או באזרחים שבאופוזיציה, וכן ארגוני טרור בדמות חמאס.
רצח העם מעלה בזיכרון הקולקטיבי את מיני מעשי הטבח שבוצעו בעמנו לכל אורך ההיסטוריה. כאשר מדובר ברצח עם מסביר ורפל את מהותו: "הם לא נפלו בידי אויב, החייב לשמור על החוק הבינלאומי מטעמי הדדיות; הם נפלו בידי אויב איום מזה לאין שיעור, אויב ששום דבר אינו כובל את ידיו, ידי מדינתם שלהם".
בשואה בוצע רצח עם בידי שלטונות גרמניה של אזרחיה שלה ושל אזרחים במדינות שכבשה. הטבח האיום של אנשי חמאס ב-7.10.23 בוצע על ידי ארגון טרור ברברי שאינו כפוף לשום מדינה, ושלא נענה לשום חוק בינלאומי.
אבחר במשפט מזעזע במיוחד מספרו של ורפל, המתאר את האכזריות הברברית של הטורקים באונס ורצח זוג צעיר שרק נישא: "הזוג נגרר לבית מזוהם. בן רגע הרגו הצ'טי את הבחור. כרתו לו את אברו ותחבו אותו לפיו, לבין השפתיים.. לאחר האונס האכזרי קשרו את הנערה הערומה אל גופת חתנה, ראש אל ראש, כדי שיגע האבר השותת דם בפניה."
הספר זיעזע מיליונים בעולם כולו, ואף השפיע עמוקות על הצעירים שצמחו בישראל בשנות השלושים. כפי שציינתי הוא עדיין רלוונטי, אקטואלי, ובעל משמעות לאנושות כולה גם בימינו.
הרומן ההיסטורי נכתב על ידי ורפל ב-1933, לאחר מחקר מעמיק בנושא רצח העם שבוצע ב-1915 בארמנים על ידי הטורקים. הרומן מבוסס על תעודות שנשתמרו, ביניהן רישום השיחה בין אנוור פחה והכומר יוהאנס לפסיוס. וורפל מספר שהרעיון לכתיבת הספר נולד במוחו במרץ 1929 בעת ביקורו בדמשק: "המראה מעורר החמלה של ילדי הפליטים בעלי המומים ומזי-הרעב, העובדים בבית חרושת לשטיחים, נתן לי את הדחיפה האחרונה לגאול מתהום-הנשייה את גורלו המוזר של העם הארמני ולחלץ אותו מן הגיהינום". ישנם אירועים מכוננים המזעזעים את הנפש וגורמים לסופר לתאר אותם בספריו. בביקורי במרוקו ב-2008 נתקלתי בילדים מזי רעב שעבדו בבתי חרושת לצביעת עורות, כשהחומצות שבהן השתמשו סיכנו את חייהם תוך חשיפתם למחלת ריאות חסימתית. כך אני מתארת אותם בספרי "סודות מרקש" (כרמל, 2011):
"מקצה המדרון נגלה לפנַי בית-החרושת לעיבוד עורות. המשטח רחב הידיים היה מוקף בניינים דהויים עם מרפסות מטות ליפול מהן השתלשלו לייבוש עורות של כבשים וגמלים. גפן עקרה שעליה כמושים השתרגה על אחד המעקות. ליד בורות החומצה עמדו נערים צעירים בגילו של סמיר וטבלו עורות של בעלי החיים בחומצה ובסיד, מסירים מהם את השיער והשומן.
ילדים קטנים צעדו, יחפים, נושאים דליי פח גדולים מלאים בחומרי צבע אל הבורות בהם הושרו העורות. הילדים התקדמו בצעדים איטיים כשגופם נוטה אל צידם מחשש לשפוך את החומר בדרך. ריחות של זעפרן, פרג, ונענע נמהלו בריחם החריף של החומצות והסיד, ובריחם של עורות הכבשים והגמלים, והריח הזה הצמית את ריאותי. שיעול עז נפלט מגרוני מלווה בתחושה של קבס. קראתי בשמו של סמיר, אך איש לא השיב. התבוננתי בפועלים הצעירים. מלמעלה נראו ראשיהם השחוחים מעל הבורות. הם היו טרודים בעבודתם ולא נשאו אלי מבט".
הרקע ההיסטורי לספר: רצח העם הארמני או שואת הארמנים
בסוף המאה ה-19 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים בתחומי האימפריה העות'מנית – רובם בשטחים שהם כיום במרכז ובמזרח טורקיה. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, בימי שלטונו של השולטן עבד אל-חמיד השני, נטבחו מעל מאה אלף ארמנים על ידי הצבא העות'מני ועל ידי כנופיות כורדיות. הרקע להתקפות על הארמנים היה ההתפוררות האיטית של האימפריה העות'מנית, שהואצה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית בבלקן. בימי מלחמה הגיע הדבר לממדים של רצח עם.
בימי מלחמת העולם הראשונה התגבר החשש של האימפריה העות'מנית להתקפה מצפון-מזרח, מצד רוסיה. הארמנים הנוצרים נחשדו כגורם שיתמוך באופן גורף באויב האימפריה. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש, וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא שבין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות כמו אשורים ויוונים הותקפו גם הן באותה תקופה. מקובל לציין את תחילת רצח העם הארמני ב-24 באפריל 1915 בשטחי האימפריה העות'מאנית עת עצרה ממשלת הטורקים הצעירים כ-250 משכילים ומנהיגים ארמנים באיסטנבול. לאחר מכן עקר הצבא העות'מאני באופן שיטתי אלפי משפחות ארמניות מבתיהן, וכפה עליהן לצעוד מאות קילומטרים ללא מזון ומים לעבר מדבריות סוריה. אתר ההרג העיקרי היה דיר אל-זור שבצפון מזרח סוריה. צעדות אלו היוו למעשה גזר דין מוות על מרבית הצועדים, בשל התנאים הקשים והעלמת העין ממעשי טבח, רצח, אונס, והתעללות שנעשו במגורשים ובקרב הקהילה הארמנית בכלל. מעניין לקרוא באתר של יואב אבניאון עדויות מזוויעות של רצח עם מפי עדי הראיה איתן בלקינד, שרה אהרונסון, וברוך קטינקא. הללו תעדו את רצח הארמנים – גברים, נשים וילדים – בידי הטורקים תוך הרעבתם, הצלפתם בשוטים, דקירתם בכידונים, וכן שריפה בחיים של ילדים, עריפת ראשיהם, הטבעתם המכוונת בים, אונס והתעללות בנשים ומכירתן לשייחים ערביים.
יאיר אורון מציין בספרו ("מאה השנים של מוסה דאג – ממצאים ותובנות חדשות על הספר", הוצאת פרדס, 2017) שהמנהיג ההיסטורי של ההתנגדות במוסה דאג, שאת דמותו שאל וורפל בספרו וכינהו גבריאל באגארדיאן, היה מובזס טר קלוסטיאן (1895–1984 Movses Der Kaloustian), קצין בדימוס בצבא העות'מאני, אשר הצטרף עוד בנערותו לשורות מפלגת "דשנקצויון" – הפדרציה הארמנית המהפכנית. קלוסטיאן היה פעיל בסניף המפלגה באזור מוסה דאג, שם יזם עם חברי מפלגה אחרים ועם כמרים ואנשי דת מקומיים את ההכנות להתגוננות מפני הטורקים. מיקומו של ההר מוסה דאג בקצה הדרומי של רכס הרי אמנוס, בחוף הים התיכון בדרום טורקיה, קרוב לגבול הבינלאומי של היום עם סוריה. שם התבצרו הארמנים ב-2015 והדפו את התקפות הכוחות העות'מאנים עד שחולצו על ידי ספינות צרפתיות. קלוסטיאן נעשה אחר כך מנהיג המפלגה הארמנית הגדולה בלבנון.
דמותו של הכומר ארם תומסיאן
את דמותו של הכומר – אדם צעיר, משכיל, ואהוב שמונה למנהל בית היתומים – שאל פרנץ וורפל מדמותו האמיתית של הכומר טיקראן אנטרסיאן המתוארת ברקע ההיסטורי של הספר הדן בנושא שואת הארמנים.
בסתר לבו, ומתוך אהבת האדם והחמלה שאפיינה אותו, הוא קיווה כי הממשלה הטורקית לא תעז לסגור את בית היתומים.
הוא שלח מכתבי בקשה לפקידים טורקים שחש שכוונתם טובה, כתב הודעות ותעודות, וניסה להשיג דחיה לכמה אנשים. הוא אף עמד על המיקח עם בעלי פרדות טורקיים. משלא יכול עוד לעשות דבר ואפילו לנחם בפרשות הייסורים שבברית החדשה, היה יושב בשתיקה, מתייסר וזועק אל כריסטוס.
ביום השישי לגירוש הביאו לארם השליחים מטעם הממשלה הטורקית צו הקורא לו להתייצב מיידית לפני מפקד העיר, סגן האלוף (בימבאשי) – דיקטטור אכזר ונחות, שהודיע לו שעליו לצאת למחרת היום ממאראש לחלב, והדגיש שאסור להם לקחת מטען שלא יוכלו לשאת בידיהם. להזנתם יקבלו מאה דירם לחם ליום. הוא הזהיר שכל מי שיעזוב את הטור ללא רשות ייענש בידי מפקד השיירה ואם הדבר יישנה זה יגרור עונש מוות.
הכומר, עם אשתו ההרה, אחותו, ו-1000 היתומים ועובדי המוסד, החלו בצעדת המוות. כשנראה הבית האחרון מאחורי ההולכים פצחו הילדים בשירת מקהלה.
השוטרים החלו לקלל את המתעכבים ולהכותם במקלות ובאלות.
ביום השני לצעידה התחילו סבלות הילדים, שסבלו מפציעות ברגליהם והתחילו ליבב, אך הקצין אסר עליהם להתעכב כי הוטל עליו להביא את השיירה למאראש בשעות הערב.
הדילמה של הכומר
הדילמה של הכומר מביאה אותנו לנסות ולבדוק מזווית ראייה מוסרית את ההכרעה במצבים של חיים ומוות ולהרהר: האם החיים קודמים למוסר? האם לגיטימי שאדם ידאג תחילה לאינטרס שלו בטרם ידאג לאלו של זולתו? והאם רשאי אדם להעדיף את חייו על פני ציבור הנתון לטיפולו?
הדילמה של הכומר מתפתחת בעלילה בצורה הדרגתית:
הרקטור בבית המיסיון האמריקאי יעץ לכומר תומסיאן לא לצעוד יותר יחד עם הגולים, ולנטוש אותם. הוא טען שעל אשתו, הובסאנה, ועל אחותו, איסקוהי, יקיץ הקץ עוד לפני שיגיעו לחלב. בנוסף טען שארם איננו תושב זיתון אלא שנשלח לשם מטעם המיסיון. ארם תומסיאן נקלע לדילמה מצפונית קשה ביותר: "איך אוכל לנטוש את עדתי, עתה, בשיא מצוקתם?".
הוא טען בפני הרקטור שהוא הכהן היחיד שיש לגולים, והלה הרגיע אותו: "נשלח אליהם כומר אחר, ואילו אתם תיסעו למחוז הולדתך. שם תמתין עד שנקרא לך לתפקיד חדש".
"ומה יהיה על הילדים?", הקשה תומסיאן. והרקטור הסביר לו שבכך שילך עימם אל המוות לא יעזור לילדים. הוא הרגיע אותו שבכך שליווה אותם עד מאראש עשה את חובתו. והוסיף "לכל השאר נדאג אנחנו. אין זה מעניינך עוד". ואכן הרקטור דאג לכל פרט שיקל על בריחתו של תומסיאן. הוא השיג עבורו ועבור אשתו ואחותו רישיון מסע אל יוגהונולוק ואף "העמידו לרשותם עגלה גדולה רתומה לשני סוסים ועוד סוס לעתודה ואף שיגר מברק אל נציגיו באינטב שיכינו שם סוסים לחילוף".
מצפונו של הכומר תומסיאן ייסר אותו, והוא שאל את הרקטור שאלה מהרהורי ליבו: "האם איני חייב לעשות יותר מכפי חובתי?".
הרקטור, הרוורנד וודלי, הרגיע את הכומר שגורל הילדים עדיין לא הוכרע כלל וכלל, וכדי לחזק את החלטתו לנטוש אותם הוא הדגיש שהוא מפטר אותו רשמית מתפקיד מנהל בית היתומים.
לרגע חש ארם שהרצון להקריב את עצמו למען הילדים משתלט עליו, אך לא אמר דבר ונכנע לנימוקיו של הממונה עליו במיסיון. ארם מצא עצמו שוב ושוב מתלבט בדילמה האם עליו ללכת עם היתומים אל מותם או להציל את אשתו ההרה ואחותו. בשנתו פקדו אותו סיוטים והוא התמלא תחושה של "תבוסה קשה, של פגיעה בשליחותו ככוהן, של חרפה שבחולשת האופי".
הוא הרהר שהוא נמלט מגורלם של המגורשים רק כדי להאריך בימים אחדים את חייו. הוא הזדעזע מתודעת אשמתו קרת הלב. הוא ראה בדמיונו את המיסיון שבמאראש ואת הרוורד סי. אי. וודלי, "האיש ששלח אותו אלוהים להעמידו בניסיון", ושוב נזכר בדבריו: "התוכל לעזור לילדים אם תלך עמם אל המוות?". ממרומי הדאג הבחין תומאסיאן בתופעה המחרידה של הגירוש כפי שראה בשבעת ימיה האחרונים של זיתון: "תולעת אדם חולה, תשושה עד מוות, זחל שחרחר בעל מחושים רוטטים, זיפים ורגליים זעירות, התפתל כרמוס בנוף וכאילו לא התקדם כלל". הזחל מסיט את טבעותיו הקדמיות ומושך בייסורים את האחוריות ותוך כדי כך נחרצו חריצים בגוף…משדחקו בהם הנוגשים…שבו והתאחו איכשהו… פרפורי המוות של התולעת…". הכומר הרהר שיש ביניהם נשים הרות, ומיד עלתה בו המחשבה על אשתו ושעת הלידה הקרובה. הוא חרד לגורלו של הולד שברחם אמו בשל חטאיו שלו. הוא השקיע עצמו בעבודה המפרכת של בנייה בהר יחד עם עובדיו של באגארדיאן, וחשב לעצמו שעליו להדביר את הספקות ורגשות האשם, "שגם אם לא התעלה לדרגת קדוש של המושיע, עדיין הוא יכול להיות חייל של כריסטוס ולעשות מעשים חשובים".
במאמרו הפילוסוף דוד הד מתלבט בשאלה האם על האדם לאמץ נקודת מבט אל-אישית, אוניברסלית, שאינה מוטה לטובתו, או האם על האדם לבחור בהכרעה אישית-אקזיסטנציאלית בהקשר של איום מידי על חייו.
הד מדגיש כי אין הדבר דומה למדינה הקובעת את סדרי הקדימויות בקבלת טיפול רפואי מציל חיים, או המשגרת אל מותם אזרחים אלו ולא אחרים בעת מלחמה. היחיד אינו יכול לתפוס כך את חייו שלו. הוא, בניגוד למדינה, רואה את חייו כ"עולם מלא" – כבעלי ערך שאין לו גבול. במלחמה או בסכנת השמדה, בני אדם נוקטים לעתים מעשה שהינו מעבר לחובה (superregoration) – מפילים את עצמם על רימון העומד להתפוצץ בתוך קבוצה של בני אדם, או במחנה ריכוז מוסרים את פרוסת לחמם האחרונה לחבר. פתרון זה לדברי הד הוא רציונלי במובן שהוא שומר על חייו של אדם אחד לפחות, וגם מוסרי בדרגה ההרואית של האלטרואיזם שלו.
פרופ' הד מביא לדוגמה את ר' עקיבא, הגורס שבמצבי קיצון, המוסר מאבד את כוחו המחייב. המשמעות של "חייך קודמין לחיי חבירך". מנקודת מבט אישית כל אדם רואה במובן העמוק את דמו סמוק יותר משל אחרים.
הד מדגיש שכאשר אדם עומד לפני הבחירה בין חייו לחיי זולתו ואין הוא מוגבל על ידי חובות מפורשות כלפיו, עליו לבחור בחייו.
מהן החובות המפורשות? הן עשויות להיות קשורות בהתקשרות חוזית, או באמנה חברתית (כמו במקרה של נכונות להיהרג במלחמה), או בחובות אישיות מפורשות כמו ההבטחה של מדריך או קברניט להביא בשלום את נוסעיו ליעדם, ולכן חובתם להתפנות אחרונים מספינה טובעת, או החובות הטבעיים כמו של אב לילדיו. הד מביא לדוגמה את המשפט: "שאבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו, שלו קודמת".
במובן זה אני רואה את תפקידו של ארם תומסיאן, הכומר מנהל בית היתומים בספרו של וורפל, כבעל חובות מפורשות הן כמדריך, כקברניט, או כאב לילדיו. בעיניי, נטישת ילדי בית היתומים במאראש על מנת להציל את עצמו ואת משפחתו כמוה כהפרת חובותיו. אומר הד כי אדם אינו יכול לחיות חיים שלמים אם הפר עיקרון מוסרי כה עמוק. נקיפות המצפון שהניצול חש, כפי שאנו רואים אצל תומאסיאן בסיפורו של וורפל, יש להן בסיס מוסרי אמיתי ולאו דווקא פסיכולוגי בלבד.
מאידך מביא דוד הד את גישתו של הפילוסוף ברנארד ויליאמס Williams (פילוסוף בריטי שעסק בפילוסופיה של המוסר ולדעת רבים היה החשוב בתקופתו), המתחבט בשאלה המוסרית מה היית עושה אם היית נקלע לחוף ומבחין בשתי נשים טובעות בים והאחת הייתה אשתך. ברור שתקפוץ למים ותציל את אשתך. אך תורת המוסר דורשת התנהגות שאינה נושאת פנים (impartial) לבני אדם, כלומר התנהגות המתבססת על החלת כללים אוניברסליים באופן לא אישי.
לטענת ויליאמס בני אדם ממשיים הם יצורים בעלי יצרים פרסונליים עמוקים, ואלו קובעים את זהותם מבחינת תפיסת חייהם כבעלי ערך. הקרבת אנשים שאליהם האדם הפועל חש קשר מיוחד (attachment) מטעמים מוסריים אוניברסליים, כמוה כחתירה תחת עצם זהותו, תפיסתו העצמית את מה שהופך את חייו לבעלי משמעות. ולכן לדעתי גם כך נוכל לשפוט את התנהגותו של ארם תומאסיאן, כאדם שאיננו זקוק לצידוק כלשהו כדי להשאיר את השיקול של צדק מוסרי מופשט, ולפעול כפי שטבעו מורה לו לפעול. לפיכך נוכל לטעון שבמקרה זה מחויבותו למוסר אין בה לכשעצמה די כדי להצדיק את חייו ולתת להם משמעות וערך. למחויבות מוסרית כגון זו לא יכולה להיות חשיבות עליונה כזאת שמכריעה כל דילמה שכן בני האדם הם יצורים מורכבים.
הכומר ארם תומסיאן ניצב בפני דילמה מוסרית קשה מאין כמותה ובסופו של דבר בחר לנטוש את היתומים כדי להציל את עצמו ואת משפחתו.
יאנוש קורצ'ק – רופא, פדגוג, וסופר – בחר בתקופת השואה ללכת עם ילדי בית היתומים אל המוות בטרבלינקה, למרות שיכול היה להציל את עצמו. ניתן להעריך את בחירתו ההירואית והאלטרואיסטית של קורצ'אק.
תמוה בעיני שהמכנה המשותף בין רצח העם הארמני וטבח ה-7/10/23 אינו מוזכר כלל – שניהם בוצעו על ידי מוסלמים.
אני מגיב בשם ד״ר שריר שלא הצליחה להוסיף התגובה שלה בעמוד כאן.
קרא בבקשה הקטע במאמר כדלקמן:
"בסוף המאה ה-19 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים בתחומי האימפריה העות’מנית – רובם בשטחים שהם כיום במרכז ובמזרח טורקיה. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, בימי שלטונו של השולטן עבד אל-חמיד השני, נטבחו מעל מאה אלף ארמנים על ידי הצבא העות’מני ועל ידי כנופיות כורדיות. הרקע להתקפות על הארמנים היה ההתפוררות האיטית של האימפריה העות’מנית, שהואצה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית בבלקן. בימי מלחמה הגיע הדבר לממדים של רצח עם".
שולטאן הוא תואר של שליט מוסלמי, בעל משמעות דתית ומוסרית, המוגדרות בקוראן.
חמאס (בערבית: حماس, ראשי תיבות של حركة المقاومة الاسلامية – בתעתיק מדויק: חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית"; פירוש המילה "חמאס": התלהבות, גבורה, קנאות) הוא ארגון טרור ותנועה אסלאמיסטית-סונית פונדמנטליסטית פלסטינית שהוקמה בשנת 1987.