על הישגיה האדירים של מדינת ישראל לא אכתוב פה. הרי הם ידועים לכל ישראלי ולהישגים אלה יש שופרות רבים. מאמר זה מתרכז בדיכוי התרבויות ולשונות היהודים כחטא קדמון במישורים רבים.
המחיקה של מורשות יהודי אשכנז, ארצות ערב, ספרד, ואחרות, יצרה זהות ישראלית מנותקת מהעבר, והצרה את תפיסת העולם שלנו. גישה זו פוגעת קודם-כל ביחסינו עם יהדות העולם, אבל גם בקשר עם העולם הערבי ועם תרבויות ומדינות רבות שמהן היגרו יהודים.
יש לזכור כי עוד מימי קדם היהודים התאפיינו בדו-לשוניות. כך היה כשישבנו בארץ ישראל וכך כשחיינו במרכזים שונים בתפוצות. את הניסיון לכפות חד-לשוניות עבריתיסטית ניתן היה אולי להבין בשלב של טרם מדינה. אבל מהרגע שהמדינה יצאה לדרכה, החד-לשוניות הכפויה היא מדיניות כושלת, שצמצמה דרסטית את האופקים הרוחניים של ילידי הארץ, וכיוונה אותם לנאמנות עיוורת למדינה, ללא רוח ביקורתית ויוצרת.
בשנת 2024 אנו שוב עדים לעובדה שלמעשה לישראל אין מדיניות חוץ עצמאית. ראש הממשלה, שיכול היה לעסוק רבות בהסברה מול מדינות רבות בעולם, מצטמצם בעיקר להצדקת התמרון הצבאי בעזה ובחזיתות אחרות. דוברי צה"ל יכולים למלא תפקיד זה בצורה הרבה יותר עניינית ואפקטיבית ממנו. רק לשם המחשה, ראש ממשלה יצירתי יותר יכול היה לדבר ישירות לפלסטינים ולעמי ערב, מעל לראשיהם של מנהיגים עוינים לנו, ולפרוש בפניהם תוכניות של פיתוח כלכלי וחילופי תרבות, שהיו מפריחות את המזרח התיכון ובכך מרחיקות את איומי המלחמה.
הכול מתחיל מהיכולת להתחבר למורשות אשכנז, ספרד, מזרח, ועוד, המהוות קשר היסטורי טבעי ואורגני למדינות רבות על פני כדור הארץ. אבל המוטו המוביל בשלטון מאז הקמת המדינה הוא להקריב את המורשות כדי לבסס זהות ישראלית אחידה כביכול. כך בעצם נשרפים כל הגשרים שלנו לרציפות יהודית, ובנוסף על כך אובדת היכולת לעורר אמפתיה אלינו בעולם הרחב.
אפשר לשאול, כיצד קרה שהתפתח פה משיחיזם מסוכן עד לממדים מפלצתיים. אם היו ממשיכים לפתח בארץ את המסורת החילונית-הומניסטית שהייתה מושרשת בעומק ההווי של יהודי התפוצות, לעולם לא היה מתפתח בארץ הגרעין המתלהם והגזעני בקרב הציבור הדתי.
האינדוקטרינציה הציונית הביאה לכך שאמנם יש כיום בארץ מתנגדים למשיחיות, לגזענות, ולשלילת הדמוקרטיה, אבל אין בכוחם לגבור על היריב הפוליטי ולהביא לשינוי המציאות.
לילידי הארץ קשה להתחבר להווייה של יהדות העולם, ולכן אין להם רוח גבית. מחוץ לדבריהם של סופרים עבריים, עיתונאים, ואנשי רוח, היוצאים מעת לעת בדברי תוכחה נגד השלטון, אין להם מקורות להשראה לגיוס כוחות ולפעולה נמרצת. העם מחה אחרי הקטסטרופה של ה-7 באוקטובר, אבל הוא קשור בידיו וברגליו ואין מנהיגות שתוכל לסחוף אותו כדי להביא להחלפת השלטון.
האלוף במיל. יצחק בריק מתריע שנים על ליקויים עמוקים בצבא, ועל מלחמה בפתח. לאחרונה קולו מוערך יותר. התמזל מזלי ובריק קרא מספר מאמרים שלי בנושאי צבא ובטחון, בהם הצגתי את החולשות החברתיות שפוגעות בערכים וביכולות של צה"ל. בעטיפה האחורית של ספרי "האופציה האשכנזית" הוא כותב אלי שהוא "מזדהה עם כל מילה. שום צמח לא יצמח ללא שורש באדמה. הזהות האתנית היא השורשים שלנו – המורשת, האמונה בצדקת הדרך, והערבות ההדדית". גישתו הביקורתית לצה"ל של אלוף בריק היא צד אחד של המטבע. בצד השני עולים כל הליקויים המבניים שציינתי בספרי. האלוף הנערץ פונה לאחרונה לעם ודורש ממנו לקום ולעשות מעשה, אבל אין קול ואין עונה.
יש להבין שעמישראל זו בעצם פיקציה. האומה הישראלית מורכבת מתרבויות ומסורות שונות, ובכל אחת מהן יש להתחשב אם אכן רוצים לגעת בלבבות ולחולל שינוי היסטורי משמעותי.
אומרים שיש להיפרד מהפלשתינאים וללכת על פתרון של שתי מדינות. ואני רק מוסיף, הישראלים חייבים להיפרד קודם מתפיסות עולם עבשות, כדי שבבוא העת אפשר יהיה להיפרד מהפלשתינאים ולבנות מציאות של דו-קיום בשלום.
כדי להתגבר על הסינדול המוחי בו נמצאים רוב הישראלים צריך לזרוק לפח השקפות ישנות של עליונות והתבודדות, ולהתחבר להיסטוריה היהודית הגדולה. אבל עדיין לא קמו המנהיג או הדור שיכולים להוציא את הציבור למאבק למען חברה סולידרית והומניסטית יותר.
ריסוק הזהות הישראלית שאנו חווים היום יכול גם להיות נקודה בה מנהיגים צעירים תופסים פתאום שניתן לאחות את הקרעים בחברה ולהתבונן במציאות בעיניים חדשות. אמנים ויוצרים עשויים למלא כאן תפקיד מוביל. עליהם להתגבר על הנרקיסיזם העברי-קרתני, ולהתחבר להיסטוריה היהודית הגדולה.
