ד״ר חני ברקת-גלנצר כותבת על עיצוב דמותו של ח״נ ביאליק כמשורר הלאומי לרגל מועד פטירתו ב-4 ליולי 1934.

המערכת

עטיפת כתב העת "מאזניים" שנוסד בידי ביאליק לציון מלאת 150 שנה להולדת המשורר
עטיפת כתב העת “מאזניים” שנוסד בידי ביאליק לציון מלאת 150 שנה להולדת המשורר

במפנה המאות ה-19 וה-20, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם הראשונה, קיבלו תהליכי חיפוש הדרך של יהודי מזרח אירופה, שהיו קיימים כבר עשרות שנים, פן שונה במקצת. שוני זה התבטא בעיקר בהאצת תהליכי ההידמות התרבותית לחברה הסובבת.

בהצעות השונות לפתרון צרת היהודים במזרח אירופה בלטו בעיקר שני זרמים עיקריים. הזרם האחד ראה כמטרתו להשיב את העם לארצו ההיסטורית, לשפתו שנשכחה, העברית, וללאומיות שתאחד את העם בארץ ישראל. הזרם השני, שהיה גדול מהראשון, גרס שהעם היהודי נושא את נכסי הרוח שלו על גבו, ולכן הוא יכול להמשיך לשבת בכל מקום. בין אם הפתרון המוצע היה סוציאליסטי או אחר, גרס זרם זה שיש לשכלל את שפתו של העם היהודי, כלומר יידיש, כך שתוכל לשמש שפה אקדמית, שפה שניתן ללמוד בה הגות ומדעים. כל אחד מהזרמים, והשפות, היה פלטפורמה לתרבות ולדרך מסוימת ששאפה להוביל את העם להטבת מצבו. אלה גם אלה לא ביקשו להתנתק מהדת היהודית, אלא ליצור במו ידיהם תרבות היברידית, הנשענת על התרבות הקנונית היהודית, אבל גם יונקת מתרבות הסביבה.

כבר עם הופעת העיתונים היהודים באימפריה הרוסית, במפנה המאות 19-20, ניכר שההבדלים בתפיסות העולם הביאו בכנפיהם גם יחס שונה אל היצירה היהודית החדשה. כך ניתן לראות, בין היתר, שבעיתון השילוח, שנכתב בעברית, כונה ביאליק “המשורר הלאומי” כבר ב-1 בדצמבר 1902. הטענה הייתה שביאליק מתאים להיקרא המשורר העברי הלאומי, מכיוון שהוא כותב לא רק בעברית אלא גם ברוח עברי גמור, ברוח לאומית.

העיתונים היינט ו-דער מאמענט, שהחלו לצאת בסמוך למלחמת העולם הראשונה בוורשה, והיו העיתונים המרכזיים בסצינת העיתונות היהודית הלא מפלגתית ביידיש, לא מיהרו להכתיר את ביאליק כמשורר הלאומי. מעל גבי העיתונים ניכר יחס של כבוד לביאליק והוא כונה “המשורר העברי”, אולם לא נוסף אל הכותרת התואר “לאומי”. עם חלוף השנים שבין שתי מלחמות העולם, הלכה העיתונות ביידיש ותפסה נפח גדול יותר מזאת שנכתבה בעברית. אמנם שאלת השפה הנכונה לעם היהודי לא הוכרעה, אבל האידאולוגיה הייתה דומה. העיתונים הבלתי מפלגתיים ביידיש, אבל גם אלה בעברית בפולין, ביקשו גיבורי תרבות לאומיים.

היה  דמיון רב בין הלאומיות הפולנית ללאומיות היהודית לפני מלחמת העולם הראשונה. הלאום הפולני, כמו הלאום היהודי, המשיך להתקיים גם ללא מדינה, ולשמור על תרבותו ועל זהותו הלאומית. שתי האומות חשו עצמן מושפלות ומדוכאות אולם חלמו חלומות תחייה ודבקו ברעיון  האומה. מכיוון שלא הייתה לשני העמים אחיזה בקרקע, האחיזה בלבבות היוותה תחליף למולדת. אצל הפולנים, כמו גם אצל היהודים, באה השאיפה ללאומיות עצמאית בשני רבדים עיקריים: הרובד הדתי; והרובד הלשוני-התרבותי. האחרון הביא בכנפיו פריחה ביצירה ובהגות. אצל הפולנים בלטו במיוחד משוררים וסופרים, אשר הגדולים שבהם בתקופה זו היו אדם מיצקביץ’, יוליוש סלובצקי, וזיגמונד קרשינסקי. אלה אף זכו לכינוי “המשוררים הלאומיים”.

אצל יהודי פולין, ובמיוחד אצל הזרם הציוני, החלה להתפתח, בדומה ללאומיות הפולנית, לאומיות יהודית, שהתבססה על אותם ההיבטים כמו זאת של הפולנים. מחד גיסא שמירה על היהדות כדת, ומאידך גיסא מאבק באקולטורציה, על ידי הצבת גיבורי תרבות יהודים, אשר דומים במהות שירתם הלאומית לאלה הפולנים, אולם מדברים על תחיית העם היהודי. הכוונה הייתה לבנות אתוס יהודי לאומי עצמאי, נפרד מזה הפולני, אך דומה במהותו. 

בסוף שנות העשרים, ובמיוחד בשנות השלושים, חלה האצה בתהליכי האקולטורציה אצל הצעירים היהודים. יותר ויותר צעירים החלו ללמוד בבתי ספר של הממשלה ודיברו פולנית. בשל כך חלה התרחקות מהחינוך המסורתי, והתקרבות לתרבות הסובבת. משמעות הדברים היא שהדור הצעיר של יהודי פולין, שהחל לחפש לעצמו גיבורי תרבות, פנה אל מושאי ההערצה של חבריו, במקרים רבים בני כיתתו, ונשא עיניו אל מושאי ההערצה שהציע התרבות הסובבת – גיבורים פולנים. 

בין שתי מלחמות העולם החלה העיתונות ביידיש לקחת חלק בבניית מסגרת התייחסות אל המשוררים היהודים כאל משוררים לאומיים, משוררים שניתן לאתר בכתיבתם מוטיבים שעשויים להזכיר את המשוררים הלאומיים של פולין. משוררים אלה עשויים לשמש מושא הערצה לאומי, אך גם יהודי. הנוסח הספרותי של אותם גיבורי תרבות יהודים חיקה במידה רבה את נוסח הכתיבה הלאומית הפולנית. הדמיון התבטא במחשבה הלוגית ובהדגשת הפן הקולקטיבי, בתיאור ייסורי הקולקטיב הלאומי ובהזדהות עם הייסורים הללו. בעיקר באה הקבלה זאת לידי ביטוי בטיפוח הוויה לאומית המבוססת על אוצרות העבר. כל אלו היו משותפים גם ליצירה הלאומית הפולנית, ובנפרד אך באופן דומה, גם ליצירה היהודית של התקופה, שנכללה תחת הכותרת שירה לאומית. יצירותיהם של סופרים יהודים שכתבו בפולנית כמעט שלא פורסמו מעל דפי העיתונים, אולם רבו הפרסומים מפרי עטם של משוררים וסופרים שכתבו ביידיש ובעברית.

עיקר תפקידה של הספרות היהודית הלאומית ביצירת התרבות המתחדשת היה הצעת תחליף לזהות היהודית הדתית, אשר הלכה והשתנתה. התרבות החדשה שהתהוותה נשאה על גבה את “סבל הירושה” של העם, ותיארה מעגלים מתרחבים – החל בייסורי הפרט, הנאבק על דרכו, אולם גם המעגל המשפחתי, הקהילתי, הלאומי, והאוניברסלי, שנכחו אף הם ביצירות שפורסמו. בנייתו של מרחב ריאליסטי זה שימשה רקע להכללות הגותיות, למחאה חברתית, להוקעה סאטירית, לכיסופים אוטופיים, לעיצוב תמונת עולם מיתית, ואף לתבניות סמליות אלגוריות מובלעות. המציאות הנפשית, הנופית, והחברתית המתוארת בספרות היהודית של תחילת המאה העשרים, שימשה אפוא אובייקט שעליו מושלכים מתחי הקיום האישי והלאומי.

סופרים ומשוררים רבים השתתפו בתהליכי השינוי התרבותיים האלה, אולם נראה כי עורכי העיתונים בפולין הרבו לפרסם יצירות מפרי עטו של חיים נחמן ביאליק, שליווה את חיי התרבות של העם בצמיחתם ואת הייסורים הכרוכים בשינוי זה ובחיפושי דרך בכלל. כתביו של ביאליק שיקפו את מעורבותו ופעילותו בענייני העם היהודי בתקופתו, והשפיעו עמוקות על הלך הרוחות ועל חיי הציבור. ביאליק היה ציוני נלהב, השתתף בשני קונגרסים ציוניים, והיה מיודד עם מנהיגי התקופה. ביאליק תיאר את מכאובי העם הנמשך אל האור, אל הקדמה, וגם כתב שירת תוכחה וביקורת נגד אזלת ידם של היהודים בגלות, כמו השירים “אכן חציר העם” ו”בעיר ההריגה”. לחילופין, פרסם ביאליק גם שירת עידוד רעיונית ומעשית לפעילות הציונית, כגון השירים “למתנדבים בעם” ו”מתי מדבר האחרונים”. הוא השפיע רבות על התפתחות התרבות היהודית המודרנית, והיה ממחדשי השפה העברית, שני רכיבים מהותיים באתוס הציוני.

בנוסף ליצירתו הגדולה המשורר גם הקדיש חלק נכבד מזמנו לענייני ציבור, עד כדי כך שנטבע הביטוי “כל ישראל יש להם חלק בביאליק”. הוא ראה בפעילות זו חלק מתפקידו, ואף גינה אנשי רוח שהסתגרו במגדל השן. ביאליק עצמו טען שיש ליצור תרבות חדשה, שתשמש פלטפורמה ללאומיות המתחדשת של העם היהודי. בנאומו לפתיחת האוניברסיטה העברית אמר ביאליק: “בהכרתה של האומה תפס בינתיים המושג ‘תרבות’ במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי ‘תורה’. באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו”.

למסגרת ההתייחסות אל ביאליק כמשורר הלאומי היה תפקיד כפול. האחד, להציע גיבור תרבות שיכול לגשר בין העם היהודי בפולין לבין ארץ ישראל, ולתרום להתפתחות הלאומיות. התפקיד השני היה קשירת רבדיה הקנוניים של התרבות היהודית עם היצירה החדשה והמודרנית של זמנם. שני המוטיבים הללו בלטו כבר בתחילת שנות העשרים. אהרון צייטלין כתב: “בזמנים קודרים אלה, כשהשרלטנות מאיימת להתפרץ לדלתות הפתוחות של השירה, ישנה תחושת הקלה כשנזכרים בביאליק — עבורנו ביאליק הוא אביב תמידי, סמל לצמיחה ולהתחדשות. שיריו לא הסתיימו, הם צומחים מתוך שדה חייו של העם”. זלמן שניאור כתב לכבוד יום הולדתו ה-50 של ביאליק: “ביאליק הוא משורר לאומי ידוע בחוגי העם ומחוצה לו לא רק בגלל שיריו הלאומיים אלא בעיקר בגלל ‘ספר האגדה‘ שכתב. הוא נושא אל היצירה החדשה, את נכסי העם היהודי” (דער מאמענט 16 במרץ 1923).

היחס אל ביאליק כמשורר המתאר את הלאום היהודי התפתח והתעצם לאורך שני העשורים שבין שתי המלחמות. בשנות העשרים פורסמו מעת לעת בעיתונים בוורשה מאמרים שבהם תוארה כתיבתו של ביאליק כיצירה לאומית. בין היתר פורסמו רשמיו של ביאליק מרוסיה הסובייטית, דברים שנשא בהלווייתו של דוד פרישמן, ועוד. עם מלאת למשורר חמישים שנה פרסם זלמן שניאור סדרת מאמרים שבה סקר את חייו ויצירתו של ביאליק. הצגתו של ביאליק כמשורר האהוב על העם כולו וכמי שיצירתו מחברת בין חלקי העם בפזורותיו לבין ארץ ישראל, באה לידי ביטוי גם בתיאורי ביקורו בארצות הברית וחגיגות יום ההולדת שנערכו לכבודו בברלין. במאמר ללא חתימת המחבר נמסר כי בשהותו בברלין אמר ביאליק: “בארץ נעשה פשוט פלא, בארץ קשה מאוד להתפרנס, אולם ‘מחייה נפשות’ לחיות בה. עבורנו היהודים יש בכל העולם מקום אחד לחיות בו, ומקום זה הוא פלשתינה”. כשנה לאחר מכן תיאר הלל צייטלין את פגישותיו עם ביאליק בתל אביב ואת שיחותיו עמו. צייטלין אף ציטט במאמרו את דבריו של המשורר על תל אביב: “תל אביב היא עיר יהודית אמיתית, תל אביב היא יצירה יהודית טהורה […] זוהי העיר הראשונה בכל כדור הארץ שלא רק שהיא מיושבת אך ורק ביהודים, כל בית בה, כל בית חרושת, כל בית מסחר, כל בית ספר הוא יהודי מכול וכול, לא רק מפני שהוא מיועד ליהודים, אלא מפני שבנו אותו יהודים. כל לבנה הונחה בידי יהודים”.

כשחזר ביאליק מביקור בארצות הברית פורסמו דבריו על הקשר בין ארצות הברית לארץ ישראל: “יש לשלוח לשם (לארצות הברית) אנשים לא רק לשם גיוס כספים, אלא כדי לחנך אותם ולעורר אהבה לארץ, מפני שהאהבה לארץ ישראל נמה בלבבם של כל האנשים שם”.

בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים החלו עורכי העיתונים לכנות את ביאליק מפורשות “המחנך הלאומי” ו-“המשורר הלאומי”, והוסיפו להציגו כמי שבונה בפועלו את הגשר בין ארץ ישראל לגולה. במאמר לא חתום סיפר המחבר שביאליק נותח בברלין, אולם גם ממיטת חוליו היה מלא במחשבות על העם היהודי. “הוא אולי מעורר המחשבות הפעיל ביותר של כלל היהודים, ו’כלל’ נקרא אצלו הקיבוץ היהודי בארץ ישראל”, נכתב במאמר. לקראת יום הולדתו השישים של ביאליק, בינואר 1933, ייחדו בעיתונים מדורי תרבות רבים, ופירסמו תמונות גדולות שלו. בכתבות, שרובן לא היו חתומות, תוארה יצירתו של ביאליק כמלווה את העם היהודי בחיפושי הדרך שלו, “יצירתו הלאומית של ביאליק היא פנימית ולא מתפרצת, […] אולם שורותיו השקטות והמתגעגעות עוררו יותר את המחשבות הלאומיות משיריהם הבוערים של אחרים”, נכתב באחת הכתבות.

בין היתר סופר על חייו בארץ ישראל, והובאו דעותיו בנושאים לאומיים וכן ביחס לשפות הלאומיות, עברית ויידיש. במקומות רבים צוטטו דבריו על השפה: “עברית צריך לדעת לדבר, יידיש מִתדברת מעצמה”. הוזכר שביאליק יוצר גם בעברית וגם ביידיש. הודגש שיצירתו של ביאליק היא חוליה מגשרת בין הגולה דוברת היידיש ובין ארץ ישראל, שבה שפת הדיבור הייתה עברית. ויחד עם זאת, כינויו של ביאליק מעל דפי העיתונות ביידיש המשיך להיות “המשורר העברי הגדול”.

בשנות השלושים כבר החלו לתאר את יצירתו של ביאליק כ”יצירה לאומית”. עורכי העיתון היינט כתבו שהעם נושא את עיניו אל ביאליק ויצירתו, כשם שנשאו עיניים אל הכהן הגדול ואל הנביאים. הכינוי “משורר לאומי” לא הופיע בעיתונים, אולם בעצם הגדרת עבודתו של ביאליק כיצירה לאומית מעל דפי העיתון יש משום יצירת יסוד מארגן סביב דמותו של המשורר היהודי, המשלב ביצירתו זהות יהודית קנונית עם זאת הלאומית והמודרנית, ויוצר תרבות חדשה, היברידית.

ביאליק קרא לאחדות העם בכל תפוצותיו ולעבודה משותפת למען “ארצנו”, ארץ ישראל. הוא קרא לעזוב את הגולה ולשוב לארץ ישראל כדי לבנותה, אך גם ידע לתאר את מצוקות העם העוזב את מחוזות ילדותו. בד בבד עם השתייכות עמוקה למהפכה הלאומית הציונית, שהוא היה אחד ממנהיגיה הרוחניים המשפיעים ביותר, ביקש ביאליק שלא להתנתק מהמורשת ומנכסי הרוח של העם היהודי כפי שנוצרו לאורך השנים. השפעתו נקלטה בכל רחבי התנועה הציוניות, מימין ומשמאל. אנשי העלייה השנייה, שראו באחריותו של החלוץ לבניין הארץ ערך מכונן, קשרו בין שיריו של ביאליק שבהם תיאר את קשיי תחיית הלאום היהודי, לבין החלוץ המתמסר לעבודת האדמה בארץ ישראל. החלוצים ראו בו את משוררם, אימצו את שירו “תחזקנה” להמנון תנועתם, קראו את שיריו בעצרות, בכינוסים, ובטקסי חג. כתביו של ביאליק נתקבלו כמרכיב מרכזי בתוכנית הלימודים של בתי הספר שהקימו. ביאליק התקבל כמשורר לאומי נערץ גם בימין הרוויזיוניסטי, גם בציונות הכללית, וגם בציונות הדתית.

מסגרת ההתייחסות אל ביאליק כמשורר הלאומי התעצמה עוד יותר עם מותו ביולי 1934. דבר פטירתו פורסם בעמוד הראשון בעיתוני יידיש בפולין ובעיתונות העברית בארץ ישראל. גיליונות העיתונים ביידיש בפולין הוצפו במאמרים שבהם תיאורי מקום פטירתו, תיאורים של ההלוויה שנערכה לו בווינה, של הבאתו לקבורה בתל אביב, ושל האבל הכבד ששרר בעיר. יוסף הפטמן הספיד את ביאליק בביטוי “האור שכבה”. במאמר שבו נסקרו ההספדים שנישאו ברחבי העולם לאחר מות ביאליק, הובאו דבריו של לואי ליפסקי מניו יורק, שאמר: “ביאליק מצא עולם יהודי עני ועזב קיבוץ יהודי עשיר דיו כדי לפתח מאוד את החיים היהודיים. חיים אלה, נמצאים  בקו עלייה”. בהמשך צוטטו דברי ההספד שנישאו בציריך: “ח”נ ביאליק הוא יורשם של הנביאים. הוא עורר את הנשמה היהודית ושחרר אותה מן הגלות. הוא המשורר של סבלנו ושל מלחמתנו. הוא אדוננו ומפקדנו”. זוסמן סגלוביץ כינה אותו “אדם, יהודי, ומשורר”.

נראה אפוא שהעיסוק מעל דפי העיתונים בביאליק אחרי מותו, והצגת יצירתו המתארת את קשיי העם במזרח אירופה בחדרי המלמדים ובישיבות, תוך הבלטת הצד הלאומי של יצירת המשורר, חיזקו את מסגרת ההתייחסות אל ביאליק כאל המשורר הלאומי. יש בכך לייצג משמעות כפולה. ביאליק הועמד כבן דמותם של המשוררים הלאומיים הפולניים, והוצע למעשה כאלטרנטיבה לאומית-יהודית לבני הנוער שחיפשו גיבורי תרבות אצל משוררי התקופה הפולנים. ביאליק תואר כמייצג את השיבה למזרח, כלומר לארץ ישראל, לא כמעבר שנועד לעקור את האירופאיות מן ההוויה היהודית, אלא כתהליך המונע על ידי השאיפה ליצור בארץ ישראל שילוב של תרבות יהודית ותרבות אירופית.

בשנים שלאחר מותו הודגשה בעיתונות קירבתו של ביאליק אל המקורות היהודיים הקנוניים. בייחוד ציינו העורכים והכותבים את עבודתו של המשורר באיסוף אגדות חז”ל, והדגישו את הקשר שלו אל המקורות הקדומים ואל ארץ ישראל ההולכת ונבנית. יהודה לייב וולמן כתב: “מורשתו של ביאליק היא הלבֵנה המקשרת בין הגלות לארץ ישראל”. לא מן הנמנע שיש בדברים אלה כדי להעיד על חלקה של העיתונות היהודית ביידיש כמעצבת את דמותו של ביאליק, בדמותם של משוררי פולין הלאומיים, ובעשותה כך, היא מציעה לנוער היהודי, שהיה בתהליכים מואצים של אקולטורציה, גיבור תרבות יהודי-לאומי מעמם שלהם.

קיראו עוד של ועל ביאליק ב”יקום תרבות “

בול עם דמותו של ביאליק. ויקיפדיה
בול עם דמותו של ביאליק. ויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + 19 =