ד”ר אלי אשד, עורך יקום תרבות, ממליץ
על ההצגה “מיקי מציל”
אני ממליץ על מחזה המדע הבדיוני יוצא הדופן בתיאטרון הקאמרי. “מיקי מציל“.
המחזה, מאת ירון אדלשטיין ובבימוי עמית אפטה, עוסק בסוכן שב”כ נועז הנשלח משנת 2024 להציל את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין מכדורי מרצח בשנת 1995.
עליו לירות כדורי סרק בראש הממשלה, וכך להבהיר לו שעליו להגן על עצמו ביתר יעילות, ולשנות את ההיסטוריה.
בדרך הוא נתקל בהוריו, שלימים התגרשו, ועלול לשנות גם את ההיסטוריה המשפחתית שלו.
בשיא המחזה הוא לכאורה משנה את ההיסטוריה, אבל בסיום המפתיע ממש לא.
אלא שהסיום הזה ברור מההתחלה. הרי לכל הצופים ברור שלא ייתכן, זה בלתי אפשרי, שממשלת ישראל הימנית קיצונית של שנת 2024 תנסה לשנות את ההיסטוריה על ידי הצלת רבין.
ברור לחלוטין, מהכרת ממשלה זאת ואנשיה, שיש כאן מזימה אפלה, ואפשר לשער ממש מההתחלה מהי המזימה הזאת, אבל לא אפרט יותר.
בלי להיכנס לפרטי העלילה אציין כי המחזה מראה שכל עניין שינוי ההיסטוריה על ידי מסע בזמן הוא חסר טעם, שכן מרגע ששינית את ההיסטוריה אפשר לשנות אותה שוב ושוב ושוב בלי סוף (וגם בלי התחלה). כך שכל העניין חסר טעם לחלוטין.
לעומת זאת ההצגה טובה, מבדרת, מעוררת מחשבה, וכך גם המשחק.
מועדי ההצגות הבאים בשני ובשלישי למאי.
קטעים מההצגה:
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על יצירת המחול Oh My Electric Eye
Oh My Electric Eye, העין האלקטרונית שלי, זאת יצירתה החדשה של דנה נעים חפוטה, רקדנית וכוריאוגרפית, בעלת שני תארים בכוריאוגרפיה מטעם האקדמיה הגבוהה למוזיקה ולמחול בירושלים. דנה מבצעת את היצירה יחד עם הרקדנית תו צפניה והרקדן שחר חנין.
הבמה טובלת בחושך קטיפתי מכל עבריה, המדמה שמיים, עליהם מנצנצים כוכבים אחדים. מי שעוד מאיר את החשכה, הן שלוש דמויות מלאכיות בבגדים בהירים אווריריים. הרקדנים מבצעים תנועות זורמות-גמישות-מתואמות, כשהם תומכים זה בזה. נדמה שהם עוזרים זה לזה לחמוק מחורים שחורים בלתי נראים, הפזורים בין הכוכבים הזוהרים. הרקדנים מגלגלים ביניהם כדורים צבעוניים באדנות של שליטי היקום. הדמויות המלאכיות מאמצות את הכוכבים, והופכות אותם לעיניים האלקטרוניות שלהן, שגם רואות וגם מאירות. בזכות עיני הכוכבים, והתמיכה ההדדית, הדמויות ניצלות מהישאבות קטלנית לתוך החורים השחורים. הצופים נהנים מהתרחשות פנטסטית, המוגשת בגמישות פנטסטית.
תהליך העבודה של הרקדנים, וקטעי המחול, מבוצעים לאור יום, ניתנים לצפייה בקדימון להלן:
לעבודה הזאת מתוכנן המשך, בביצוע אותו צוות רקדנים, שיעלה בפסטיבל “מיפו עד אגריפס” בקיץ השנה.
יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר “רגשות נגד דמוקרטיה”
בספר “רגשות נגד דמוקרטיה” דנות הסוציולוגית הישראלית הוותיקה אווה אילוז ותלמידת המחקר שלה אביטל סיקרון, במנגנוני רטוריקה ופעולה של מנהיגים פופוליסטיים בני ימינו, כולל בישראל.
הפופוליזם הינו סיגנון המאפשר לשלטון להביא לליבוי יצרים, אפליה, והפרדה בין קבוצות חברתיות על בסיס קריטריונים שרירותיים של נאמנות וקירבה למקבלי ההחלטות, בניגוד לרעיון הדמוקרטי הבסיסי של שוויון בפני החוק.
הפופוליזם זכה להכרה כבר במאה ה-19, אבל דומה שבימינו הוא מגיע לפופולריות חסרת תקדים, לא מעט בשל הופעתן של הרשתות החברתיות. לפוליטיקאים קל בהרבה לתקשר עם ציבור הבוחרים באמצעות הרשתות, ולכן הספינים והמניפולציות מסתייעים במכפיל כוח חסר תקדים. הרשתות תורמות להפצת מסרים, ולא פחות מכך – לחוסר אמון גורף במערכת, פריחה של תיאוריות קונספירציה, חשדנות והסתגרות.
גם במקרה הישראלי מדובר בנוסחת הפלא “פחד, סלידה, טינה, אהבה”, אשר הוכיחה את עצמה במדינות אחרות. כך נוצרת חברה לא ליברלית, אשר חלק מאזרחיה זוכים לזכויות יתר בשל השתייכותם לקבוצה אתנית דומיננטית, ובה מתקיימת תחרות על פריבילגיות הנובעות מקירבה למקבלי ההחלטות. זוהי חברה שבטית מקוטבת אשר בין מרכיביה שוררת סלידה הדדית ומוטמעים רגשות טינה, וכשהאזרחים חלשים – יותר קל למשטר להתמודד עם התנגדויות למהלכיו. כך גם גוברים רגשות הנאמנות וההוקרה למנהיג, אשר מציל כביכול את האזרחים מהאיומים החיצוניים והפנימיים.
מנגנוני הפצת התעמולה, המסרים, והספינים, עומדים במרכז הספר, אשר מספק תיאור לדרכי הפעולה אשר נועדו לסכסך בין אזרחים, ולגרום להם לפגוע באינטרסים של עצמם. השיטה היא בעיקרה ליבוי יצרים באמצעות מצגי שווא והבטחות ריקות מתוכן.
מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד, 168 עמודים
