אוהד שרון סוקר סרט ביוגרפי על חייו של המוזיקאי המפורסם מג’מאייקה, בוב מארלי.

המערכת

הפוסטר הישראלי של הסרט “בוב מארלי One Love”

בוב מארלי הוא אחד הזמרים האהובים והמשפיעים של המאה ה-20. בחייו ניסה לקדם את השלום על פני הרס, פשע, ומלחמה, באמצעות הדבר שהוא אהב והאמין בו יותר מכל – המוזיקה. מארלי היה אחד הזמרים המשפיעים בעולם. הוא ראה גם את הצד הקשה בעולם, והאמין בצורך לשינוי, ובחשיבות הניסיון לאחד את העם כמה שיותר.

כך, עד סוף חייו, כתב מארלי שירים על המסר שהוא האמין בו, ועד היום, עשרות שנים אחרי מותו, השירים שלו עדיין משפיעים על אנשים, והוא ממשיך לחיות כסמל לאיחוד ושלום. הסרט “בוב מארלי: one love” מנסה להציג ולהראות את מארלי האמיתי. את האישיות שלו, שלא הייתה ידועה לקהל מעריצים בבית, את הקשיים של ההצלחה, ואיך היא השפיעה על היחסים במשפחה שלו, ואת הדבר המרכזי, והוא איך התמודד עם האמונה שלו ששירים יכולים לאחד את העם. בנוסף מוצג בסרט כיצד איך הוא מתמודד עם האירועים שקרו לו בחיים. כל זאת בכוונה להציג בצורה מעניינת ומכבדת את מורשתו ואישיותו.

עם זאת, הסרט רוצה להציג את חייו של מארלי לא באופן דוקומנטרי אלא בדרמה, שתגרום לא רק למעריצים של בוב מארלי לצפות בסרט, אלא גם לצופה הממוצע, שאולי מכיר את הזמר אבל לא מעריץ אותו.

הסרט מתחיל לא בילדותו של מארלי, אלא אחרי שהוא כבר התפרסם ונחשב כזמר הגדול במדינתו ג’מייקה. מארלי עומד להופיע במופע למען השלום, בנסיון להפחית את הפשע במדינה ובתקווה לסיים את המלחמה. עם זאת, כבר מהתחלה יש גורמים שחוששים שאהדת הקהל למארלי תגרום למרד נגד הכוחות המשפיעים שנלחמים על השילטון, ויש ניסיון לעצור את המופע. כולל לפגוע בבוב מארלי ואנשיו הקרובים. כך נעשו כמה ניסיונות לפגוע בו ובמשפחתו, וגם במופע למען השלום יש ניסיון לפגיעה. למרות חוסר ההצלחה לעצור את המופע, ואף שמארלי מסיים את המופע בחיים, הוא לא מסוגל להמשיך להישאר בג’מייקה, ומחליט לעבור לתקופה מסויימת לאנגליה. במדינה שבה לא נשקפת לו סכנה הוא ינסה לפעול למען השלום באמצעות שיריו, ולכן הוא ממשיך לכתוב את השירים ולבצע הופעות ברחבי אירופה, אמריקה, ואפריקה. מארלי יודע שמדינתו נמצאת במצב נורא, מבין שצריך אותו שם בשביל לאחד את העם, והוא מחליט לחזור למופע אחד על שלום ואהבה. בשנת 1979 הוא חוזר להופעה במדינה, ומצליח לאחד בין שני היריבים הגדולים בפוליטיקה בג’מייקה ולהביא להסכם בינהם ולהפסקת המלחמה. שם המופע היה “אהבה אחת”, באנגלית one love, ועל שמו נקרא הסרט.

אחת הדרכים שבהן הבמאי ריינאלדו מרקוס גרין מנסה לייחד את הסרט משאר סוגת סרטי דרמה/דוקו על זמרים, היא הצגת הקונפליקט האישי, הפחד, והקושי להתגבר על טראומה אישית של מארלי, בגילומו של קינגסלי בן-אדיר. מהרגע שהוא רואה אזרח שמנסה להרוג אותו הוא לא מצליח לשכוח את זה, וגם כשהוא מופיע הוא נזכר ברגע הזה שמסתכלים לו בעיניים ומנסים להרוג אותו. במשך כל הסרט הוא מרגיש את הטראומה האישית שלו כמטאפורה של מלחמה. הוא רואה עצמו כילד קטן שרץ מול שדה בוער, ושם הוא רואה חייל. התמונה הזאת מתארת את הקונפליקט שלו, שבו הוא עצמו מנסה לשרוד במדינה במלחמה, שנהרסת. החייל מייצג בעצם את האפשרות השנייה שהיתה לו, וזה להצטרף למלחמה ולהגדיל את ההרס. בזכות ההבנה הזאת הוא מצליח להתגבר על הפחדים ולהמשיך הלאה בחיים. הוא מקבל שמה שהיה נגמר, לא צריך לשמור טינה, וכדאי להמשיך הלאה.

בנוסף הסרט מצליח להציג את היחסים המורכבים של מארלי ואישתו ריטה, בגילומה של לשאנה לינץ’. הסרט מראה מההתחלה עד כמה האהבה שלהם גדולה, ושניסיון הפגיעה במשפחתו גורם להחלטה של מארלי שהם לא יכולים להישאר בג’מייקה, כי הוא פוחד לאבד את אישתו ומשפחתו. הם עוזבים לאנגליה, שם היא מצטרפת אליו וממשיכה את חלקה בלהקה. במהלך הסיפור אנחנו מבינים שמה שנראה כזוג “מושלם” כשהם הכירו כילדים, ונהיו זוג אוהב ותומך, הוא לא כל הסיפור. גם בזוג מושלם לכאורה כזה יש בעיות, כולל אפילו עם בגידות משני הצדדים, גילוי הבגידות, וגם הרצון של ריטה להתקדם בזכות עצמה ולא להיות רק תחת הצל של בוב. כל הבעיות האלה מציגות זוגיות כמו בחיים האמיתיים, ומאפשרות הזדהות גבוהה יותר עם הדמויות, בזכות זה שהסרט מראה לנו שגם מי שנחשב כגיבור תרבות הוא בעצם אדם כמו כולנו, עם בעיות וקשיים כמו כל אחד אחר.

המשחק של לשאנה וקינגסלי מצוין וממש מרגישים את הכימיה ביניהם, אבל תיאור הקשר בין בוב וריטה בא על חשבון הזנחת הקשרים האחרים של בוב. הסרט מציג לכמה דקות דמויות אחרות, החשיבות שלהן בעלילה קטנה, והקהל מאבד עניין בשאר הדמויות בסרט ובסצינות שקשורות אליהן. כך שאר הדמויות נהפכות לנספחים שממלאים חלל בלהקה, ולא כדמויות בפני עצמן שעוזרות לפתח את העלילה או את הדמות הראשית של בוב.

הסרט מציג פלייליסט מרשים ממבחר קלאסיקות של בוב מארלי. גם אם המוסיקה מופיעה תוך כדי הופעה או ברקע זה גורם לנו להיזכר בנוסטלגיות אהובות, ומעורר רצון לשמוע מחדש את השירים אחרי הסרט. יחד עם זאת הסרט מצליח להציג משחק מצויין של שחקנים שנראה שאוהבים את הדמויות ויוצר עניין לראות אותם מופיעים עוד.

עם זאת, הסרט לא מצליח לפרוץ מעבר לתחושת הנוסטלגיה. לדעתי מי שלא אוהב את בוב מארלי מראש ירגיש שהסרט מתארך מעבר למידה, במיוחד ברגעים שהם לא ההופעה או היחסים של בוב וריטה, שנותניםהרגשה שזה פחות מעניין.

סיכום:

הסרט מצליח לייצג בצורה ראויה את המורשת של בוב מארלי. אבל לא מצליח להיות סרט שמתאים לכולם, אלא רק למי שמראש היו מעריצים.

צפו במקדימון הסרט:

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + תשע =