חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על הסרט “נוסטלגיה”

כרזת הסרט  ״נוסטלגיה״
כרזת הסרט ״נוסטלגיה״

“נוסטלגיה” הוא סרטו של הבמאי האיטלקי מאריו מרטונה, אשר זכה בשנת 2022 בתואר “הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן”. זהו סרט פשע מעמיק, חכם, משוחק נהדר, מטלטל, אוחז ואינו מרפה. זכיתי לצפות בו ביום חמישי 5.10.2023, ביום הקרנתו הראשון, וביממה וחצי, עד שנודעה הזוועה של המציאות הישראלית בצהרי שבת 7.10.2023, הבדיה האיטלקית תפסה חזקה מוחלטת על מחשבותיי.

פליצ’ה (שִׂמחה), בגילומו הנפלא של פיירפרנצ’סקו פאבינו, חוזר לנאפולי, עיר הולדתו, לאחר היעדרות של כ-40 שנה. זה ממש שילוב בין אודיסאה לבין 40 שנות השיטוט במדבר!

פליצ’ה הספיק להגיע – אימו תרזה עדיין בחיים. היא זקנה, סיעודית, לקויית ראיה, אבל מזהה אותו, את בנה היחיד, ושמחה לו בדרכה. הסצנות, בהן פליצ’ה מטפל בתרזה, ובפרט רוחץ אותה ומשכיב לישון, משוחקות ברוך תהומי ומדמיעות.

האם מתה. פליצ’ה, מטרת ביקורך הושגה, תחזור הביתה, לקהיר הנאורה, אל אשתך, אל עסקי הבנייה המשגשגים שלך. אבל לא. פליצ’ה נתקף נוסטלגיה, מתעקש לפגוש את חבר ילדותו, אורסטה, שהפך לראש המאפיה המקומית, אשר מטילה אימה על בני עירו, האיטלקים, לא בני עם אחר, דת אחרת. פליצ’ה, מוסלמי קיומי, לא אדוק, יוצר קשר עם הכומר המקומי, ומתפתה להתוודות בפניו על סוד מימי ילדותו עם חברו. הסרט עושה השוואה חכמה בין נאפולי המוזנחת, המאוימת, לבין קהיר המודרנית, המוארת. בין האסלאם המתון הפרטי של פליצה, לבין הנצרות, שהדיחה אותו לגילוי סוד אפל, ששתיקה הייתה יפה לו, והכרחית. אפשר לראות בכך רעיון רחב יותר: הבעת תמיכה בצפון אפריקה הקיומית, לעומת דרום אירופה השוקעת.

פליצ’ה מקבל אזהרות ישירות, חד משמעיות, על חייו. דרישה לעזוב מיד את העיר. אך מתעקש להישאר, ואף פוגש בחברו לשעבר, אדם מר, שנאלץ להסתתר כל חייו בשל פשעיו הרבים, חי בגפו, מעולם לא הקים משפחה. בפגישה בין שני חברי הילדות, אורסטה מנסח בבהירות חותכת את מלוא קנאתו בפליצ’ה. הנה היא הקנאה הארסית, ההרסנית, הרצחנית.

הסרט מראה בצורה חכמה שפליצ’ה שכח חלקית את שפתו, האיטלקית, אך לא רק אותה. הוא שכח את שפת המאפיה. לא מבין את האזהרות, ומביא על עצמו את סופו המר. בערבו של יום שמח, בו פליצ’ה בילה בקהילת בני נוער בחגיגה נוצרית מקומית, ונלהב לקראת הגעתה של אשתו, הצפוייה למחרת, בהולכו מחויך בסמטה חשוכה של נאפולי, הוא נדקר ע”י חברו. יום ששונו הוא יום אסונו, תרתי משמע.

עכשיו סביבנו כל כך הרבה מיתות מזוויעות, אבל בעולם, שהסרט בונה במיומנות, הרצח הזה מחריד ממש. תחילה הוא משטה בצופים, רך כהמתת חסד, כמתכתב עם המות הטבעי של אימו, בנוכחות בנה, הדואג, המקל, המטיב. וכשפגה השפעת התעתוע, מתפרצים בצופה הצער התהומי על האיש האמיץ, הצודק, וכל עוצמת הזעם על הפשע, על הבגידה.

צפו במקדימון הסרט “נוסטלגיה”:

הפוסט הקודםהשקט הזה עם בוקר: שיר לימים האלו
הפוסט הבאמכתב ועד יקום תרבות לכל קוראינו
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

תגובה אחת

  1. סרט יוצא מן הכלל. המשוררת והסוקרת עושה עבודה נפלאה כדי להמחיש את יופי וטוב העשייה האיטלקית. כל הכבוד, כן ירבו סרטים כה משובחים בעת אפורה כמו שלנו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 1 =