משה גרנות בראיון קלאסי משנת 2003 שלא נס ליחו עם הסופר והמסאי דויד גרוסמן על עניינים ספרותיים וגם פוליטיים.
המערכת
"המונולוגים שלי הם דיאלוגים"
במסגרת סדרת הראיונות שאני מקיים עם סופרים מובילים בישראל, רציתי כמובן, לראיין את דויד גרוסמן, סופר בעל מעמד בין-לאומי, אלא שהסתבר לי כי הוא כתב הרבה יותר מששיערתי, ואני, מתוך כבוד לספרות העברית וליוצריה, אינני מעז לפנות לסופר שיתראיין לפני שקראתי את כל כתביו, או למצער– את רובם. כשנדמה לי שאני עומד לסיים את המשימה, יצא לאור ספר הנובלות החדש שלו – בגוף אני מבינה, ושוב נדחתה פנייתי אליו. כשסיימתי לקרוא, כתבתי לו בקשה אדיבה ומנומקת, ואז הסתבר שהוא באמצע "תהליך כתיבה", ואני כמובן, נאלצתי להמתין שוב עד שהריאיון יצא מן הכוח אל הפועל.
בפגישתנו הוא היה נינוח והקרין נכונות רבה מאוד להכיר אדם חדש. מייד כשהתיישבנו ביקש לדעת מי אני ובמה אני עוסק. הייתי מופתע, כי הרי לא אני המרואיין.
אני נוהג לשאול יוצרים מהמעלה הראשונה שאלות נוקבות, וכפי שיסתבר להלן, כך נהגתי גם עם דויד גרוסמן.
משה:אתה ידוע בארץ ובעולם ככותב רומנים ונובלות, אך יש תחום מלבב מאוד, שכבש את ליבי, שבו אתה עוסק, שהוא פחות מדובר – ספרי ילדים. אתה כתבת רבים מאוד. אזכיר כאן חלק מהספרים: אח חדש לגמרי, איתמר וכובע הקסמים, איתמר מטייל על הקירות, איתמר מכתב, איתמר פוגש ארנב, איתמר צייד החלומות, אל תדאגי רותי, ג'ירפה ולישון, היה הייתם שני קופים, ספר השיאים של פוז, השפה המיוחדת של אורי. המאיירים (בעיקר אורה איל) מציירים את דמותך ממש כאבי הגיבור הקטן, ויש לקורא תחושה שאושר ההורות שמילא אותך, חופף על הסיפורים. כדי לכתוב סיפור ילדים נזקק אדם להשבתת העולם המאיים ולהיבלעות בעולם התמימות. איך סופר, המודע כל כך לאסון הרובץ על העולם, מצליח לערוך בעצמו מטמורפוזה כזאת?
דוד ג: דווקא אדם שמודע לאסון של העולם זקוק לנחמות הקטנות האלו. נדמה לי שבאופן כללי אנו מוצאים הרבה נחמה בקשרים האינטימיים של זוג, בחום של משפחה. אני כאדם כותב מתרגם את החום הזה לסיפורת. הכתיבה לילדים אהובה עליי, כי מאפשרת לי להיות במקום של הטוב. כשאני כותב לילד, אני תמיד רואה בדמיוני את השעה הרכה הזאת שבה משכיבים את הילד לישון. אחרי שהסתיימו המאבקים של "שוקו", "תתרחץ!" "לבש פיז'מה!" "פיפי ולישון!" יש רגע של לשבת ליד הילד, או הילדה, ולקרוא סיפור. הלילה הוא זמן קשה לילד – הוא לבד בחדר, בחושך, יש צללים, חלומות מפחידים, שאר בני הבית ממשיכים בפעילות, ועליו נגזר להיות במיטה. הסיפורים שאני כותב הם כמו נשיקה ללחי של הילד לפני שהוא מפליג בשינה. כתבתי הרבה יותר סיפורים לילדים מאשר פרסמתי. הרבה סיפורים נכשלו "במבחן הבית". אם ילד איננו מבקש לשמוע את אותו הסיפור שוב – אני יודע שיש בסיפור בעיה.
משה: בערב, שנערך במרכז "ענבל" בנווה צדק בתל אביב, ציין הסופר סמי מיכאל כי בארץ הולדתו עיראק רצה כל ילד להיות גדול, כי רק לגדולים הייתה עוצמה. בארץ, לעומת זה, הוא טען, העוצמה היא בידי הילדים, וההורים הם עבדיהם הנרצעים. לא פלא, לדעתו, שהספרות הישראלית היא מתיילדת, והוא נתן כדוגמה אותך. מן הסתם הוא התכוון ליצירות כמו יש ילדים זיגזג, מישהו לרוץ איתו, גן ריקי, דו-קרב, וכן קטעים מסוימים בעיין ערך אהבה ועוד. מהי תגובתך לדבריו של סמי מיכאל?
דוד: אני חושב, שאם ציטטת אותו נכון, הרי שסמי לוקה עדיין בראיית הילד כנספח לגבר. יש הבדל בין כתיבה ילדית לכתיבה מתיילדת. כתיבה מתיילדת היא כתיבה מלאכותית, ולכן פסולה בעיניי. בכתיבה הילדית יש רצון למצוא את הקול האותנטי של הילד והילדוּת, קול שקשה לשחזר אותו, כי בשלב מסוים השער הזה ננעל מאחורינו. מאז שהתחלתי לכתוב, רציתי לתת קול לשלב הזה. להתיילד פירושו להביט בילדות במבט מצטעצע, סנטימנטלי, מצועף קצת. אני כותב על הילדות שהיא מורכבת וטרגית לא פחות מאשר הבגרות.
משה: אם להמשיך את הקו של סמי מיכאל, מסתבר שהתיאורים המשכנעים ביותר ברומנים שלך הם תיאורי עולמם של הילדים, עולם שעל סף אסון, שמפאת תמימותם הם אינם חשים בו, עולם של אלימות ושל אכזריות של האחד כלפי השני, עולם של פגישה עם מסתורין המין. יש כאן העמקה של ממש בנבכי הנפש. הדוגמה הטובה ביותר, לטעמי, הוא ספר הדקדוק הפנימי – שהקורא משתכנע לחלוטין באותנטיות של מחשבותיו של אהרון, השומע סיפורי אימה מאביו שחי בטייגה – ההצצות אל חיי המין של הוריו; סיפורי הגבורה של ילדים "שכבר מבינים במין"; הפגישה עם עולם הזקנים התשושים ההולכים למות; "ההיריון הקטן" של אהרון; החיזורים האומללים אחרי בנות (דוגמה טובה אחרת היא תיאור חייו של קובי-צחי בפנימייה בנובלה בגוף אני מבינה). אלא שפתאום העולם הריאלי הזה גולש אל האבסורד, כוונתי לשבירת הקירות אצל עדנה בלום, ואז הקורא נפגש בעל-כורחו במשל, המתעל אותו אל "מוסר השכל": הקירות אינם סתם קירות, אלא קירות האבן בנפש של עדנה בלום (עמ' 203 ואילך, עמ' 209 ואילך). הליך דומה קורה בעיין ערך אהבה – מומיק בן התשע מתמודד עם הבלתי ניתן להסבר, והוא מגדל במחסן את "החיה הנאצית", אבל כל זה גולש אל תוך אבסורד: ברונו שולץ, הסופר והצייר הופך לדג סלמון, אנשל וסרמן הנצחי משוחח עם מפקד מחנה ההשמדה שלו, וזה מבקש מאנשל שיספר לו את סיפור "ילדי הלב", ובתמורה הוא יירה בו (מעין סיפור שחרזדה מהופך); קאזיק שחי רק 24 שעות ועוד. הקורא מצליב את כל הסיטואציות ומקווה למצוא את הנמשל של כל העולם הכאוטי הזה הדומה מהרבה בחינות לעולם ספר המעשים של עגנון. האבסורד מוביל בהכרח את הקורא אל חיפוש נמשל, כביכול יש סוד גדול בליבו של הסופר, ורק אם יפענח את משליו – הקורא יגיע אליו. נשאלת השאלה אם פתרון הסוד מצדיק את היגיעה הרבה שהסופר מטיל על הקורא. אצל עגנון, למשל, הנמשל הוא כל כך טריוויאלי שבא לך לבכות על המאמץ שהשקעת.
דוד: המשל הוא בעיני המתבונן. כשהזכרת את "קירות הנפש" של עדנה בלום, אתה עקצת אותי, לכן ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך. ההסבר שלי להריסת הקירות הוא לא משל – מדובר בחוויה של ילד – הוא עד לעוצמה ההרסנית של המין המבקע קירות ויכול גם להרוס בית. באשר לעיין ערך אהבה – מה שקורה לוסרמן ולשולץ הוא אבסורד, אבל גם מי שמגדל את "החיה הנאצית" זה אבסורד, ואולי כל מה שהתרחש "שם" הוא אבסורד ותוהו, שנוצרו דווקא על בסיס של "רציונליזציות". כל אחד מחלקי עיין ערך אהבה בא להביע ניסיון כמעט נואש לכתוב על מה שקרה בשואה, וכל זה מזווית ספרותית שונה ועיצוב ספרותי שונה. רצוני היה להראות עד כמה האמנות כושלת כשהיא באה לפצח את השאלה הגדולה ביותר אולי בקשר לשואה: איך ייתכן שאדם עולל דבר כזה לאדם אחר? זאת שאלה שמעלה דמעות בעיניי, למרות שנשאלתי אותה מאות פעמים. כשכתבתי את זה – הדבר האחרון שחשבתי עליו היה אם ינסו לתת לזה פרשנות אלגורית. כתבתי מתוך מצוקה קשה מאוד של איש צעיר (הייתי בן 28 כשהתחלתי לכתוב), הרגשתי שחיי אינם חיים עד שלא אנסה להעמיד את עצמי במציאות המסויטת של מה שקרה שם. רציתי לראות מה אני, כאדם, הייתי יכול להעמיד מול המחיקה המוחלטת של האישיות שלי, של הייחודיות שלי כאדם, והתשובה נמצאת בחלק של ברונו שולץ, שהוא בעיניי שיר הלל של כוחות יצירה, המצאה, התחייות. "אלגוריה" או "מטפורה" הן בגד שמלבישים על זה מעצבי האופנה הספרותית – אנשים שבאים מרחוק. גם הפרק על וסרמן ונייגל איננו מטפורה – זו כמעט זעקה של רצון לנַגֵּעַ את הרע המוחלט באנושות – כך אומר וסרמן – למצוא ניצוץ של אנושיות בלב המאפליה. החלק האחרון של עיין ערך אהבה הוא מחאה כלפי העולם הנאצי, שאת עקבותיו ניתן למצוא בכל מקום. העולם הנאצי ניסה בפועל את מה שנמצא עמוק בנפש האדם: את הרצון לעקר את החִיּוּת, את הרצון לקטלג בני אדם, את ההתנגדות לכל זרימה.
משה: ליד פרקים מרתקים החושפים נפש מבוהלת של ילד, יש בספר עיין ערך אהבה התפתלויות שממש אינן מתיישבות אצלי בראש עם הנושא שעניינו – השואה ומוראותיה. אחת הדוגמאות המבהילות היא סיפורו של ידידיה מונין בעל ה'קילע', שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנה המוות. איך אתה מצדיק סיטואציות כאלו בספרך?
דוד: למה צריך להצדיק? ידידיה מונין הוא פרטיזן, אך לא בדרכים המקובלות והמוכרות; יש בספר אישה יפה, היפה ביותר בעולם, שמנסה לפתות את אלוהים כדי להרוג אותו; יש שם איש שאיננו מסתפק במערכת הרגשות שיש לכל אדם, והוא רוצה ליצור שפה שלמה של רגשות. יש עוד דוגמאות. כל אחד מהפרטיזנים רוצה להרחיב את תחום האנושי, לפרוץ את התחום שנגזר עליו בהיותו מוגבל בגוף ובנפש. לדעתך, אין לזה רלוונטיות לנושא, אלא שהנושא בספר הזה הוא לא המוות, אלא דווקא החיים – מה זה אומר להיות אדם חי? בספר מצויה התשובה הפרטית שלי, המנסה להתמודד עם אורח החשיבה והפעולה הנאצית. בדיוק כמו שהיו אנשים שהנשק שלהם היה הומור, היו אחרים שנשקם היה יציאה מדעתם – כדי לא להיות במקום שמתרחשת בו הזוועה – כך גם הסוריאליזם של ידידיה מונין הוא דרך תשובה אפשרית.
משה: בנובלה "איטרוף", הראשונה מתוך השתיים בספר החדש שלך בגוף אני מבינה, מסופר על שאול המקנא קנאת שווא באשתו אלישבע, שכביכול יש לה מאהב בשם פאול. כל מי שמכיר קצת את המיתולוגיה הנוצרית, יודע שפאולוס, פאול, הוא שאול הטרסי, מכאן שמדובר בנפש אחת, ולא בשתיים, נפש שהיא מסוכסכת עם עצמה וממציאה לעצמה יריב פנימי (דוגמה אחרת לשימוש בשם מכוון: אהרון קליינפלד הוא הילד הנמוך בספר הדקדוק הפנימי). האמת היא שלאורך 125 העמודים של הנובלה, הכתובים באמת ברהיטות מרשימה, לא מתחדש דבר מלבד התחושה המיידית הזאת שהזכרתי קודם. כתיבה כזאת מקובלת בספרות העברית החדשה (לדעתי, בהשפעת עגנון). יש תחושה שהסופר משחק בקורא במשחק "חפש את המטמון", וזה לא ממש דו-שיח כן שבין כותב לקורא שאני הייתי מייחל לו. השאלה המתבקשת, מדוע אתה נוקט בדרך הזאת?
דוד: צר לי לאכזב אותך – אני לא חושב עליך כקורא. אני כותב כך מפני שזה מתאים לטמפרטורה האישית שלי. אני גם לא מסכים איתך שאין בנובלה התפתחות. יש מקום גם לעוצמת הווידוי של שאול עצמו, וליחס שמתרקם בין שאול ובין אסתי שמסיעה אותו. זה מצית אצל אסתי את הסיפור הפנימי שלה. הסיפור של שאול בעיניי הוא לא רק סיפור של קנאה, אלא סיפור של אמנות. שאול הוא מין אמן ששכלל את אמנותו עד אבסורד: הוא יוצר לעצמו סיפור פנימי שאיננו תלוי במה שקורה סביבו. הוא משעבד את כל עולמו לספק הזה שלו, לחשד הקנאה שלו. הוא מפנה את גבו לכל מה שמפריע לו להתמקד בהזיה הזאת, ואולי זה מה שעושה את הקנאה לרגש כל כך ממכר. אילו באנו והסברנו לשאול כי אשתו נאמנה לו – היה מסרב להרפות מרגש הקנאה. מסתבר שאפילו האנשים הצחיחים ביותר, כשהם מקנאים, הם הופכים להיות יוצרים. על מוקד יצרי-יצירתי לא קל לוותר. לכן הוא מלבה את קנאתו גם כאשר ברור לו שאין בכך ממש.
משה: שווה לי לשאול אותך שאלות קשות כדי לקבל תשובות כל כך יפות. נעבור לשאלה הבאה: בחלק נכבד מהספרים שלך ההרצאה ניתנת בצורות שונות של מונולוג וידויי. כך הוא ברץ, שתהיה לי הסכין (מכתבי וידוי של יאיר למרים), ובחלק השני של עיין ערך אהבה, ספר הדקדוק הפנימי, חיוך הגדי, בגוף אני מבינה. יש להרצאה כזאת יתרונות (תחושה של אמינות, שהרי המספר מעיד על עצמו ועל קורותיו), אבל גם חסרונות: קושי לתאר את המספר עצמו, המספר איננו יכול להיות כול-יודע, הקורא שואל – איך הגיע הווידוי אל הסופר. מדוע אתה מעדיף את דרך ההרצאה הזאת?
דוד: נדמה לי שהמונולוגים שלי הם דיאלוגים. בספר שתהיה לי הסכין יש שאיפה לדיאלוג, בנובלה "איטרוף" רק הדיבור מציל את שאול מהבועה שבה הוא נמצא. בנובלה השנייה "בגוף אני מבינה" רותם קוראת את הסיפור לאימא שלה – וזה מעניק לשתיהן את האפשרות להתפייס. כשכותבים מונולוג, יש איזו הגבלה עצמית מסוימת, אך בדרך הזאת ניתן להעביר מידע על המכשלות העצמיות של הגיבור, דברים שאינם ברורים לגיבור, אך הקורא מסוגל לחשוף. בספר הדקדוק הפנימי הכתיבה בגוף ראשון מחלחלת אל התבנית של גוף שלישי. זה אמור גם לגבי הפרקים "מומיק וברונו" בעיין ערך אהבה. זה אולי קשור בתבנית אופי מסוימת, או לתחושה שהאותנטיות הגדולה ביותר מושגת כאשר האדם מדבר אל עצמו.
משה: רוב סופרי ישראל של ימינו מעורבים מאוד בפוליטיקה: אהרן מגד ומשה שמיר במרכז ובימין, א"ב יהושע, עמוס עוז ומאיר שלו בשמאל, ואלה רק דוגמאות. נדמה שאתה מן המעורבים ביותר (הזמן הצהוב, נוכחים נפקדים), ולא רק בכתובים. אני מודה שלפני מספר חודשים התמלאתי גאווה על כך שאתה ועוד סופרים יצאתם לסייע לפלסטינים, שהם אויב מר ונמהר, במסיק הזיתים, כדי להביע הזדהות עם הנעשק (הזדהות כזאת מופיעה בהרבה כתבות מתוך הזמן הצהוב, ונוכחים נפקדים). הייתי גאה שכאלה הם סופרינו. עם זה, מתחייבת השאלה, מדוע דווקא הסופרים הערבים והאינטליגנציה הערבית הם חוד החנית של השנאה כלפינו? וכן, מה חבורת הסופרים ממסיק הזיתים עושה בנדון כדי לזעזע אותם?
דוד: אינני יכול להסכים עם מה שאמרת, לפחות לגבי הסופרים הפלסטינאים – הם בוודאי אינם חוד החנית של השנאה כלפינו. אני מכיר רבים מהם ומשוחח עימם רבות. זה נכון יותר לגבי מצרים, סוריה וירדן. הפלסטינאים הם אויב מר ונמהר, כי כל אויב הוא מר ונמהר. אילו היית פלסטיני, והיית מראיין סופר פלסטיני, השיחה ביניכם הייתה נסבה על היהודים שהם אויב מר ונמהר. זה האסון של שני הצדדים. כל אחד מהעמים הוא אויב, קודם כול, כלפי עצמו. כל אחד פוגע באינטרסים שלו-עצמו, יותר מאשר באלו של האויב. הסופרים הערבים באמת מציגים אותנו בצורה חד-ממדית, ואפילו אנטישמית. אני לא מנסה לרפא את החברה הערבית מחולייה שלה. החברה הזאת משלמת מחיר כבד על התנהגויות לאומיות וחברתיות מתועבות, כמו היחס לנשים, למשל. הדאגה שלי היא יותר לחברה הישראלית, שאותה – כך אני מקווה – אפשר עדיין לשנות. אני גם אינני רוצה להיכנס לסוגיה, מדוע בחברה הערבית הסופר מטפח שמרנות פוליטית, בעוד אצלנו לסופר היה תמיד תפקיד אופוזיציוני, וגם תפקיד של הולך צעד אחד לפני המחנה, של מותח את חבל הסבלנות והסובלנות של החברה ומציג לה אתגרים חדשים. כיוון שרוב העניין והדאגה שלי הוא מה שקורה לחברה שלנו, אני מנסה להביא למצב שבו נוכל להיחלץ מ"החיים-לא חיים" האלה שלתוכם נקלענו, ואשר בהחלט נקלענו אליהם גם בגלל יחס מדינות ערב כלפינו. אך אנחנו לא יכולים להיחלץ מהם בעיקר בשל מכשלות האופי שלנו, הנובעות מהפצעים שפצעה אותנו ההיסטוריה הטרגית שלנו.
משה: אותה קבוצה של סופרים שעשתה את המחווה ההומניטרית במסיק הזיתים, היא זאת שכתבה מכתב תודה לאוסאמה אל-באז, כשהואיל בטובו לגנות את הרוח האנטישמית במדיה ובספרות המצריים. המכתב הזה מילא אותי זעם – חשתי כמו בגלות, כאשר שתדלנים שיבחו את הפריץ על כך שאחרי כמה ימי פוגרום, בהם הוא הרשה לכפריים "להתפרק", התערב לטובת היהודים. אתה יכול להסביר לי את פשר המכתב הזה?
דוד: אני חושב שדווקא הגישה שלך מצביעה על יחס גלותי, מין תחושת נחיתות כלפי הגויים. אנחנו הרגשנו רצון לחזק את ידיו של אדם אמיץ שנמצא במיעוט גמור בחברה המצרית, ועשה צעד שהוא מאוד לא מקובל שם. לפי הרגשתי, עשינו זאת מתוך תחושה של כוח, ובדיוק כפי שאנחנו מגנים ביטויי אנטישמיות במצרים, בסעודיה ובעולם…
משה: ראית בטלוויזיה איך הדרשן במסגד מוציא חרב ומניף בה כדי להראות איך יש לערוף ראשים של יהודים?
דוד: לא ראיתי. שמעתי. זה מחליא, זה מעיד על החברה שמאמינה בדברים כאלה. אבל דווקא בגלל זה ראוי להערכה אדם כמו אוסאמה אל-באז שקם ולוקח סיכון. מדוע אתה מתרגם את זה ל"יהודים" ול"פריץ"? אני נמצא במקום של ביטחון בזהותי, במדינה שלי ובתרבות שלי, לכן אני יכול לבוא לאדם זה (לאוסאמה אל-באז) ולומר לו שעשה מעשה נכון.
משה: בספרך נוכחים נפקדים מדבר עזמי בשארה על עולם הרוח הערבי-ישראלי כעל עולם של גמדים. לדעתו, אין אף איש רוח ערבי-ישראלי שהוא היה מתגאה בו. אם נפשפש בעולם המוסלמי כולו היום, נמצא מדבר תרבותי נורא, שבו צומחים קוצי מדבר כמו "הטליבאן", "אל קאעידה" ועשרות ארגוני טרור, האחד יותר מרושע ומטומטם מחברו. יש לך הסבר מה קרה לעולם המוסלמי שהיה בתחילת דרכו בפסגת התרבות העולמית? הרי אי-אפשר להסביר את מה שקרה ב"תאומים", או בבאלי, או אפילו בתיאטרון במוסקבה בדיכוי המוסלמים על-ידי העולם המערבי. מה קרה להם, לדעתך, שהם יצאו מדעתם?
דוד: העולם המוסלמי מונה מיליארד בני אדם. עם כל הרתיעה שמעוררים "אל-קאעידה" או מוסלמים באלג'יריה, בפיליפינים, באפגניסטן – עדיין צריכים להיות זהירים לגבי מיליארד בני אדם. כפי שלא היינו רוצים שמישהו יעשה הכללה לגבי 13 מיליון יהודים, כך לא רצוי לעשות הכללה לגבי מיליארד מוסלמים. אתה צודק שיש היום באסלאם התפתחות גדולה לכיוון האלימות, לכיוון השימוש בטרור ככלי פוליטי, ולא רק ככלי דתי. אצל הפלסטינאים הסימפטום הוא חריף ביותר – טרור ההתאבדות, אבל חלק מהחוליים של החברה הזאת קשור בכך שהם עם כבוש. אני בכלל חש שאנחנו נמצאים בשלבים הראשונים של מלחמת עולם בהילוך איטי, וזה לא מתחוור לנו עדיין בכל הזוועה שגלומה במצב. המלחמה היא, בהכללה גדולה, בין המערב למזרח. נחוצה תבונה רבה ורגישות דווקא מצד המערב החזק, העשיר, כלפי הנטיות המסוכנות של העולם המוסלמי. יכול להיות שמה שקורה היום עם עיראק – אם המערב ינהל את המערכה באופן נבון, אם ארצות הברית לא תמחץ את עיראק כולה בגלל חטאיו של אדם אחד, יכול להיות שתתגלה כאן איזו נקודה ארכימדית שתאפשר הידברות בין שני העולמות העוינים זה את זה, ואז אולי תימנע מלחמת עולם. האינטרס של כולנו, גם של הישראלים, הוא לא להנחית מכת מוות על עיראק…
משה: אבל הרי האמריקאים אינם מתכוונים להכות מכת מוות את עיראק…
דוד: יש די אנשים בעולם החושבים כך. אני לא חסיד של הגישה האירופית שנרתעת אינסטינקטיבית מכל שימוש בכוח. הפציפיזם הפך שם כמעט לדת. לפעמים הוא עלול לטשטש את כוח ההבחנה ומפריע לזהות בעוד מועד היווצרות מצב שבו שימוש בכוח הוא הכרחי כדי למנוע אסון גדול יותר בעתיד. ועם זאת, למרות שטיפת המוח שאנחנו עוברים ביחס לעיראק, אני חושב שהתגובה האמריקאית, כמו שהיא, עלולה להתברר כחרב פיפיות. את סדאם צריך לסלק – זה ברור. אבל התגובה האמריקאית, כפי שמבטיחים לנו, עלולה לגרום לתגובת שרשרת שתתרחב הרבה מעבר למאבק בוש-סדאם.
רציתי לבקש את דויד גרוסמן שיגיב למאמרו של אהרן מגד בידיעות אחרונות מה-15.1.03, שם הוא תוקף אותו קשות על כך שהוא נמנה עם "מחשבי הקיצין", ונתקלתי בסירוב. דויד גרוסמן סבר שמספר השאלות "הפוליטיות" הוא רב מדי, ובעטיין התחום הספרותי שבריאיון נפגע. עברתי, אם כן, לשאלה האחרונה:
משה: בסוף כל ריאיון אני נוהג לשאול את המרואיין אם יש שאלה שציפה להישאל, ולא נשאל. אם יש כזאת – אנא, שאל וענה.
דוד: אני שמח לא להיות מראיין, אלא מרואיין. האמת היא שאני חש אכזבה על כך ששמת דגש על עניינים פוליטיים…
משה: אבל אתה באמת סופר מעורב מאוד במאבקים הפוליטיים…
דוד זה רק חלק קטן מתוך כתיבתי. יש לי גם תחושה שבאת אל הריאיון הזה מאוד מוגן, ואפילו מבוצר מפני חלק מהספרים שלי, ויש לי תחושה שלא נוצר בינינו דיאלוג… נראה לי שלא באת לשוחח איתי, אלא באת לצדוק, לכן לא הייתה פה שיחה ממש.
צר היה לי על הכעס שכעס עליי דויד גרוסמן בתום הריאיון. אני עומד על דעתי שהשאלות היו לגיטימיות, והן לא גרעו, ואינן גורעות, מההערכה הרבה שלי ליצירה הגדולה שלו. אני גם מאמין שהשאלות הכואבות שלי הפיקו מהסופר הגדול תשובות יפהפיות.
קראו גם
קיראו גם על דוד גרוסמן בלקסיקון הקשרים
