בתחרות סיפורי האימה הקצרים פו 2023 לכבוד א.א.פו שערכנו ביקום תרבות הגיע למקום הראשון בין סיפורי הבוגרים הסיפור של אסף שוכרי-כהן.

מנימוקי השופטים לבחירה בסיפור: הדואליות ההיברידית הקיומית בין האור והיופי, הם יצר האהבה והתשוקה, ובין החושך, הוא יצר המוות וההרס, מוצגת היטב הן מבחינה ספרותית והן מבחינה לשונית.

אנו מביאים ראיון קצר עם אסף ולאחר מכן את הסיפור.

אלי: מה גרם לך להשתתף בתחרות?

אסף: במאמרו “הפילוסופיה של ההלחנה” דן פו בתאוריית היצירה הספרותית שלו דרך ניתוח תהליכי הכתיבה של יצירתו המפורסמת “העורב”. הוא מתאר, ספק בהלצה ספק בבוז, כיצד רוב הכותבים מעדיפים לתת לקוראיהם את התחושה שיצירתם נכתבה מתוך אינטואיציה אקסטטית, ונחרדים מהאפשרות של הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה. בניגוד אליהם, פו מעיד על עצמו שהוא מתכנן את יצירותיו בקפידה.

אני הקטן, לעומתו, לא תכננתי דבר. נתקלתי בקול קורא של התחרות באחת מקבוצות הפייסבוק ואמרתי לעצמי, סיפור אימה? הנה משהו שלא התנסיתי בו אף פעם. קראתי מיצירותיו של פו כדי להתרשם מאופי סיפוריו, ונהניתי לגלות את כתיבתו המקאברית והגותית. אני אישית אוהב סיפורים עם אלמנטים סוריאליסטיים, וחשבתי שכתיבתו הא-ריאליסטית של פו יכולה להשתלב יפה עם העיקרון הפסיכולוגי של ארוס ותנטוס. אבל למען האמת, חשבתי על זה רק אחרי שהסיפור כבר נכתב, כי למרות הבוז של פו, הסיפור נכתב בשטף, מתוך אינטואיציה אקסטטית. סליחה אדגר.

אלי: האם יש לך הכרות עם יצירותיו של אדגר אלן פו?

אסף: באירוויזיון 2023 “זכתה” אוסטריה במקום ה-15 עם שירה האקסצנטרי “מי לעזאזל הוא אדגר?”. גם אני לא ממש ידעתי מי לעזאזל הוא אדגר, אך בעקבות התחרות נפלה בחלקי ההזדמנות להכיר את יצירותיו של הסופר הידוע.

אלי: פרט סיפורים של א.א. פו החביבים עליך.

אסף: כשישבתי וקראתי את יצירותיו של פו, בחיפוש אחר מקור השראה, נתקלתי בסיפורו “הלב המסגיר“. השימוש באלמנט של דפיקות לב לבניית מתח קסם לי, טכניקה שפו עשה בה שימוש בשנת 1843 ממשיכה להיות רלוונטית ביצירות ספרותיות וקולנועיות עד היום! חשבתי לעצמי, מה יקרה אם דפיקות הלב לא יקושרו רק למתח, אלא גם לאהבה? וכך נוצר הסיפור “ארוס ותנטוס – פרדוקס האהבה והמוות”.

אלי: מה ניסית לבטא בסיפור שכתבת? מה הרעיון במרכזו?

אסף: ארוס ותנטוס מבטאים שני הפכים משלימים, הן במיתולוגיה היוונית והן בפסיכולוגיה של פרויד. ארוס – יצר האהבה, יצר החיים. ותנטוס – יצר המוות, יצר ההרס העצמי. שני היצרים הללו נמצאים בקונפליקט מתמיד בתוך נפש האדם. לא בכדי ישנן כל כך הרבה יצירות אמנות המקשרות בין האהבה, שהיא באיזה שהוא מקום הרצון לחיות לנצח, לבין המוות: רומיאו ויוליה של שייקספיר; ייסורי ורתר הצעיר של גתה; גסטבי הגדול של פיצג’רלד; ועוד. בסיפור שכתבתי, אהבתו של ג’ון, ושל הגברים הנוספים מעברה של שרה, הם אלו שמותירים אותה בחיים. אבל זו לא באמת שרה וזו לא באמת אהבה. זו לא שרה – כי היא רק פרי הדמיון בתוך ראשם של הגברים העורגים לה. זו לא אהבה – אלא אהבה עצמית, תוצר של פיקציה מלאכותית. יש בסיפור גם ביטוי למחלוקת של הגישה הדאונטולוגית והגישה התועלתנית – האם ניתן להקריב אנשים ספורים עבור טובתה של כלל האנושות?

אלי: אתה חושב להמשיך לכתוב סיפורים? וגם מסוג זה?

אסף: אף פעם לא חשבתי על כתיבת סיפורים, פשוט חשתי צורך וכתבתי אותם. תודה רבה על ההזדמנות ליצור, היה לי לעונג.

הנה קישור לדף הפייסבוק בו היה אסף מפרסם סיפורים, הוא הפסיק לפרסם בעמוד הפייסבוק, אבל המשיך לכתוב.

ציור לב אנושי human heart
ציור לב. ויקיפדיה.

ארוס ותנאטוס

שמי ג’ון, ותמיד העדפתי אנשים על פני ספרים, כלומר, מי צריך את החברה של ספר טוב כשאפשר ליהנות משיחות חולין, חיוכים מזויפים ושתיקות מביכות? אני צוחק, אנשים הם כמו תחזיות מזג אוויר – לעתים קרובות הם טועים, הם יכולים להיות בלתי צפויים, ולפעמים הם יכולים להרוס את התוכניות שלך.

שלא תבינו אותי לא נכון, ניסיתי להכיר חברים בעבר. אבל זה אף פעם לא נגמר בטוב. אני מניח שאני פשוט לא טיפוס שקולט את הסצנה החברתית. תנו לי רומן טוב בכל יום, ואני אהיה מאושר. הדמויות אמיתיות יותר, העולמות חיים יותר, והרגשות חזקים יותר. מי צריך אנשים כשאפשר לקבל את כל זה?

הכול השתנה ביום בו שרה עברה לגור בבית ממול.

אני עדיין זוכר את היום שבו היא הגיעה, עם השיער הבלונדיני הבוהק והעיניים הכחולות כמו השמים ביום קיץ בהיר. לא האמנתי למראה עיניי כשהסתכלתי מהחלון וראיתי אותה יורדת ועוזרת לסבלים לפרוק ארגזים מהמשאית. שערה הארוך נפל בגלים על כתפיה, תווי פניה היו מעוצבים באלגנטיות, כל אחד מהם משיכת מכחול של שלמות, נוכחותה מילאה את החלל כמו יצירת אמנות שהתעוררה לחיים. עיניה היו כמו בריכות, נוצצות באור השמש. עורה היה כמו פורצלן, חלק וללא רבב. שפתיה היו כמו עלי כותרת של ורדים, רכות ומזמינות.

“כל הכבוד, ג’ון,” נזפתי בעצמי, “אתה באמת עושה כאן רושם נהדר. פשוט תמשיך לבהות בה כמו איזה מוזר, ככה בטוח תכבוש את ליבה”.

ניסיתי להדחיק את קיומה, להתמקד במשהו אחר, אבל מצאתי את עצמי נמשך אליה בכל פעם מחדש, כאילו הייתי תחת כישוף. לא יכולתי לעמוד בזה. במשך שבועות לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. התבוננתי בה מרחוק, מתפעל מיופייה השמיימי ומתנועותיה החינניות כשגזמה את הדשא בגינה או יצאה לרכיבה על אופניה. לא רק היופי שלה משך אותי, אלא התחושה שיש בה משהו יותר ממה שנראה לעין. רציתי להכיר אותה, להבין אותה, להיות חלק מהעולם שלה.

ההזדמנות נפלה בחלקי ביום גשום אחד. בהיתי מהחלון אל טיפות הגשם הסוררות שדפקו על הזכוכית, התכרבלתי בשמיכת פוך עם כתמי קפה ואחזתי את ספרו החדש של הסופר הצרפתי האהוב עליי. כשלפתע הבחנתי בדמותה הכפופה, עטופה במעיל קולומביה אפור ודק, צועדת במהירות לכיוון דלת ביתי. ליבי החסיר פעימה. שמעתי את צלצול פעמון הדלת שלי, הצליל היה כמו מוזיקה לאוזני, סימפוניה של תקווה ואפשרות. פתחתי את הדלת, בציפייה, והיא עמדה שם, חזיון של יופי שעצר את נשימתי, רטובה כולה.

“אה שלום לך,” ניסיתי לייצב את קולי הרועד ולהישמע בטוח בעצמי, “למה את עומדת שם כולך רטובה?”

שתיקה מביכה. מיהרתי להוסיף, “מהגשם, כמובן, רטובה מהגשם.”

היא בהתה בי בעיניה הכחולות ולא אמרה דבר. רציתי לקבור את עצמי, הומור מטומטם. אבל אחרי כמה שניות היא צחקקה והושיטה לי יד.

“נראה לי שהבנתי עם מי יש לי עסק,” החיוך שלה היה צחור כמו שלג, “בדיוק עברתי לגור ברחוב וחשבתי לבוא ולהציג את עצמי, שמי שרה.”

הושטתי יד, מגע עורה היה בדיוק כמו שדמיינתי, רך ומלטף, “אני ג’ון, נעים להכיר.”

הברכיים שלי רעדו בכל שנייה שהיא עמדה ודיברה איתי. למרות זאת אזרתי אומץ והזמנתי אותה לכוס תה. דיברנו שעות, היא בדיוק עברה לשכונה כדי להתחיל עבודה חדשה. היא הייתה חכמה, מצחיקה, וחביבה, ואני הייתי המום לגמרי.

ככל שהשעות נקפו, ידעתי שעלי למצוא סיבה לראות אותה שוב. ואז חשבתי על רעיון. “שרה, אני קצת שיפוצניק,” אמרתי. “אם אי פעם תזדקקי לעזרה עם משהו בבית, פשוט תודיעי לי”.

היא חייכה והודתה לי, וידעתי שמצאתי תירוץ להיכנס אל תוך ביתה ולראות אותה שוב.

כמה ימים לאחר מכן, שרה התקשרה אליי. “ג’ון, יש לי בעיה עם הצנרת,” היא אמרה. “אתה יכול לבוא להסתכל?”.

היא לא הספיקה להחזיר את הפלאפון לכיס ואני כבר הייתי שם, עם ארגז הכלים. הלב שלי דפק כשהיא פתחה לי את הדלת במכנסי הג’ינס ובחולצה הצהובה הכמעט שקופה שלה. הלכתי אחריה לכיוון המטבח, מתפעל מקירות ביתה עליהם היו תלויים ציורים מעשי ידיה במסגרות של עץ אלון. היא הצביעה על הכיור ועל השלולית הקטנה שנקוותה מתחתיו. ספגתי את המים במגבת שהגישה לי ונשכבתי על הרצפה כדי לזחול מתחת לכיור. זה היה בורג משוחרר, לא משהו דרמטי. הוצאתי מהארגז מפתח ברגים, שלחתי לשרה חיוך מעודד וזחלתי שוב. בזמן שעבדתי, שמעתי לפתע פעימות לב חזקות, לא שלי, מין דפיקות שנשמעו בבירור מתחתיי. עצרתי לרגע את העבודה והצמדתי את אוזני לרצפה. הרעש הגיע מלמטה.

הוצאתי את הראש, שרה ישבה בשולחן האוכל וקראה מספר ישן, “את שומעת משהו?”.

היא הרימה אליי מבט ומשכה בכתפיה, מה זאת אומרת משהו?”.

“דפיקות כאלה, סוג של פעימות לב.”

המבט שלה לא השתנה, היא נשארה יפה ואדישה, “לא שומעת כלום.”

משהו באדישות שלה היה נראה לי חשוד, כאילו ניסתה להסתיר דבר מה. ירדתי על ברכיי והצמדתי אוזן, פעימות הלב נשמעו בבירור.

“נראה לי שזה מגיע מלמטה,” דפקתי על הרצפה, לפי הקול יכולתי לדעת שקיים עוד חדר למטה, אולי סוג של מרתף, “בואי, תנסי לשמוע.”

הרמתי את ראשי, שרה לא הייתה שם.

לפתע נשמע קול חבטה, חשתי כאב חד בעורף והכל החשיך.

כשהתעוררתי, הכאב עדיין היה טרי, הרגשתי נוזל חם על הצוואר והראייה שלי עוד הייתה מטושטשת. ניסיתי לקום, אך גיליתי שאני קשור לכיסא בחבלים. צמרמורת החלה להזדחל במעלה עמוד השדרה. מצמצתי כמה פעמים כדי לנסות להתאושש. כשראייתי התחדדה, הבנתי שאני נמצא בסוג של מרתף, שולחן מתכת אפור עמד לידי, מלא בכלי ניתוח חדים. אבל מה שהפחיד אותי יותר מכל היה קול פעימות הלב שהלם באוזניי. הסתכלתי סביבי ונדהמתי ממה שראיתי.

עשרות לבבות אדם פעמו יחד במקצב אחיד. כל לב עמד על כן מתכת מיוחד והיה מחובר בכבל אל סוג של מחשב מרכזי שעיבד נתונים על מסך ענק והשמיע זמזום חרישי.

מתוך המולת פעימות הלב שמעתי קול של צעדים. ניסיתי שוב להשתחרר מהחבלים אך לשווא, לא הצלחתי להזיז אפילו את הראש. שרה הופיעה במורד המדרגות, לבושה חלוק לבן ובידה איזמל חד. כשעיניה פגשו בעיניי היא חייכה חיוך קטן, זיק של טירוף בעיניה.

“שרה?”. החרדה הכבידה על נשימתי כך שבקושי הצלחתי לדבר, “שרה, מה קורה כאן? תשחררי אותי!”.

“אני לא יכולה לשחרר אותך”, היא דיברה בשלווה, הניחה את האיזמל על השולחן וסידרה את שאר כלי הניתוח בשורה ישרה, “אני צריכה אותך”.

בהיתי בה בחוסר אמון. מדובר בפסיכופתית, כמו האלה שהייתי קורא עליהם בספרים. אבל מה שהציק לי יותר מכל היה שלא משנה כמה הזוי היא נשמעה, עדיין היא נראתה לי כמו מלאך.

כאילו קראה את מחשבותיי, היא נופפה בשערה הבלונדיני החלק וצחקקה, “אתה אוהב את מה שאתה רואה, אה? בדיוק בשביל זה אני צריכה אותך”.

נבוכותי לרגע, ואז נזכרתי בסיטואציה בה אני נמצא, לא מדובר בפלירטוט רומנטי, “מה זאת אומרת?”.

“אתה רואה את זה?”. היא החוותה לכיוון המחשב והלבבות הפועמים, “אלה לבבות של כל הגברים שהתאהבו בי אי פעם, הדמיון שלהם, סליחה, שלכם, הוא מה שמחזיק אותי צעירה ויפה, הפנטזיה שלכם שמשאירה אותי בדיוק כמו שאני, לנצח. אני חיה בליבכם ובזכותו. אבל כדי שזה יעבוד אני צריכה לקחת את הלב כשהוא עודנו פועם”, היא ניגבה את האיזמל במטלית אלכוהול, “שהחלום על המראה שלי עודנו חי ובועט”.

היא התקרבה אליי באיטיות ואני צעקתי לעזרה. היא הנידה את ראשה, “איש לא ישמע אותך. אל תצטער, אתה לא מיוחד. כמו שאתה רואה סביבך, אתה לא הראשון ולא האחרון”.

לא האמנתי למה ששמעתי. זה היה טירוף. “איך את יכולה לעשות את זה?”, שאלתי, מנסה בכל כוחי לדחות את הגורל, “איך את יכולה לקחת חיים של מישהו אחר רק כדי להאריך את החיים שלך?”.

שרה עצרה לרגע והביטה בי עם עצב בעיניים. “ג’ון, אתה לא מבין. אני לא עושה את זה בשביל עצמי. אני עושה את זה בשביל העולם”.

“העולם?”, חזרתי אחריה, בחוסר אמון.

“כן,” אמרה שרה. “תחשוב על זה. כמה אנשים מתו במשך מאות שנים, הידע והחוכמה שלהם אבדו לנצח? כמה מוחות ונשמות גדולים נמחקו לפני זמנם?”.

היא הצביעה לכיוון הלב. “זה המפתח להבנת סודות היקום. עם זה, אני יכולה לחיות מספיק זמן כדי לחולל שינוי אמיתי בעולם. לשנות דברים לטובה”.

הייתי המום מהמילים שלה, האם היא באמת חושבת על הכלל, או שמדובר בסתם תירוץ כדי להצדיק את המעשים שלה?

“כל מה שאני צריכה זה רק כמה לבבות שיחזיקו אותי בחיים בזמן שאני עושה את זה”. היא הייתה קרובה אליי יותר מתמיד, יכולתי לנשום את הריח שלה, וניל וקינמון, הריח האהוב עליי. היא תקעה את האיזמל בעורי, צרחתי בכאב.

כששרה החלה לחתוך, נאבקתי בחבלים, נואשתי לברוח. אבל זה לא הועיל. הייתי לכוד, וידעתי שזה הסוף.

דם השפריץ על החלוק הלבן שלה, בזמן שהיא נכנסה עמוק עם האיזמל. אבל אז, משהו מוזר קרה. הלבבות החלו לפעום מהר יותר ויותר, דעתה הוסחה. היא עזבה את האיזמל שהיה תקוע בחזי והתקרבה אל המחשב. היא קיללה והקלידה כמה שורות, אבל לא נראה שזה הועיל. הלבבות התחילו לפעום בקצב בלתי אפשרי. היא הרימה אליי מבט עצוב ואז, תוך שניות, המחשב התפוצץ ושלח גל הלם בחדר.

האבק מילא את החדר ואת דרכי הנשימה שלי. השתעלתי בכוח. כשהאבק התפזר, ראיתי אישה זקנה שוכבת על הקרקע, גופה שבור ומעוות בדרכים שאף גוף אנושי לא יכול להכיל. לרגע חשבתי שניצלתי. אבל אז הבטתי מטה, אל האיזמל החד שעוד היה תחוב בתוך גופי והזרים ממני כמויות בלתי נגמרות של דם. ניסיתי להשתחרר, אבל הרגשתי איך הכוח שלי עוזב אותי בזמן שנוזל החיים המשיך לנזול החוצה מורידי. קצת לפני שאיבדתי את ההכרה, הסתכלתי על גופתה של שרה, שאיבדה את כל יופייה, וחשבתי לעצמי כמה חבל שהלב שלי לא היה חלק מיצירת המופת הזו.

(מבוסס על The Tell-Tale Heart של פו)

ראו גם

את סיכום “אירוע פו”

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − 15 =