משה גרנות בביקורת על ספרו של יונתן לוי, העוסק בהתעצמות המאבק הפלסטינאי כנגד התודעה היהודית באמצעים שלא שוערו עד כה.
המערכת
על
תקציר הספר עורו אחים – רומן דרמטי מאת יונתן לוי (דחק הוצאה לאור, 2019, 218 עמ'):
אלף עצירים פלסטיניים מורדמים, חופרים בשנתם מנהרות אל עולם החלומות היהודי, ומבצעים בו פיגועי טרור. ראש השב"כ מגייס מסתערב שיתחזה לעציר פלסטיני ישן, יסתנן אל עולם החלום הערבי ויחסל את המְפַגעים. וזו רק ההתחלה.
הספר עובּד לאופרה ועלה בעברית על במות באירופה ובפסטיבל אקס אן פרובנס.
בדרך כלל מופיעים הקרדיטים בדף האחורי של כותרת הספר, ואילו במהדורה הדיגיטלית שאני קראתי, אלה מופיעים בסוף הספר (עמ' 218). מהם ניתן ללמוד ש-18 אישים זוכים לתודה, מן הסתם קראו את הטיוטה. בין האישים שהסופר מודה להם מופיע גם פרופ' שמעון לוי, שהוא אביו של המחבר. וכן מוזכרים בעמוד זה 260 קוראים שנרמז שמימנו את הפקת הספר.
ומדוע אני מזכיר עניין שולי לכאורה זה? משום שהמחבר יונתן לוי הוא מחזאי, במאי, ומשורר, עטור פרסים, שהציג את מחזותיו בפסטיבל עכו ("מנו מלך אטלנטיס", "סדאם חוסיין", "רפול והים") ובפסטיבל ישראל ("נפילים"). על ספרו "מלכיטווס" זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם (2015).
נקל לשער באילו ציפיות ניגשתי ל"עורו אחים". ובכן, אני מודה כבר בתחילת דבריי שהתעניתי בקריאה, ועיקר העיקרים, אחרי כל הטרחה שבקריאה – לא הבנתי מה המחבר רצה להגיד.
אני מניח שהמחבר מבקש ליצור סוגה ספרותית חדשנית, שהוא קורא לה "רומן דרמטי". רוב הספר בנוי מדיאלוגים ומרפליקות כמקובל במחזה, אבל יש בו גם הרצאות מלומדות בתחומים חסרי שחר, בתי שיר שצריך סבלנות לאין שיעור כדי להבין בהם משהו, דיאגרמות, סידורי מילים בצורת לב, צלב וכדומה, חלוקת הכיתוב לשני טורים, וכולי. מקובל להצביע באמנות על שלושה מרכיבים: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש של צרכן האמנות). ובכן, המחבר שלנו בועט באחדות, ולפחות עבורי הריגוש היחיד שלי היה של תסכול ושל חרטה על הזמן שהקדשתי לספר זה.
הספר מתחיל דווקא בצורה מבטיחה – שיחות בחומוסייה "אור גנוז" של עופר מזוז, עם כל המאפיינים של קרחניסט לשעבר, שחזר בתשובה ומתחזק באמונתו: יש בה כרכים של "הזוהר", "ליקוטי מוהר"ן". הכרזות על הקיר בהתאם לדוגמא "דע לך שלכל גרגר וגרגר יש לו ניגון משלו". אלא שבהמשך נודע לקורא שבטחינה של החומוסייה מוזרק זרע, כפי שיובהר בהמשך.
ראש השב"כ ש' מבהיר לראש הממשלה כי ניתן לפתור את הבעיה של האסירים הביטחוניים הקרואים "מִנהליים", האסורים ללא משפט, ולכן שובתים רעב, על-ידי כך שמרדימים אותם. לשביתת הרעב הזאת יש תהודה בין-לאומית – האיחוד האירופי "מודאג" – ולכן הפתרון הסביר ביותר הוא להרדים אותם. וכאן טורח המחבר לתאר את ההליך: האסירים מורדמים על-ידי אלקטרודות הצמודות לראש, מחדירים להם סם בעורקים, מזינים אותם באינפוזיה. המש"ק ליאוניד מחליף להם קטטר, וגם שואב זרע במזרק. זרע, שכאמור, מוצא את דרכו לחומוסייה של עופר מזוז. ליאוניד מדווח על גודל איברי המין של האסירים, והוא עצמו מתערטל כשאיברו שלוף (עמ' 21, 127, המחבר משתמש במילים "עממיות" יותר משלי). יורים באוויר כדי שהמחבלים ירגישו בבית, ולפי הבדיקות, 70 אסירים מבין האלף הם בתולים (אולי "קונטרה" ל-70 הבתולות בגן עדן המיועדות לשהידים). האסירים רדומים כך במשך שבע שנים, והכול מסתדר: הבג"ץ לא מצייץ, המענק האמריקאי זורם, הבורסה עולה. נשיא ארצות הברית מראה חיבה לישראל, חוגג ל"ג בעומר על מדשאת הבית הלבן, וזורק למדורה בובה של היטלר בצירוף איבר מין (כמובן המחבר נוקט בביטוי "עממי" יותר). הנשיא מעניק לראש הממשלה חץ וקשת.
ואז מסתבר שלנרדמים יש יכולת לנקום: הם מסתננים לחלומות של היהודים וגורמים להם לסיוטים. ש' בעצמו חולם מדי לילה שהוא כפות על מוט מעל מדורה, וערבים חותכים מגופו בשר ואוכלים. ליד המדורה מצוי כלב שחור שמביט בו ואומר "שא אש". לראש הממשלה נודע (מכתב העת "נומה עמק") שהילדים בארץ נתקפים באפילפסיה, ממלמלים מתוך עילפון מילים בערבית, ואצל הגברים נימול קצה הפין. זה ממש לא מדאיג את ראש הממשלה, והוא מחפש בעיתון את תשבץ ההיגיון.
אנחנו לומדים שתרנגולי הודו דוברים בשתי שפות, והם מעריצים את מרטין אינדיק (שכזכור, היה שגריר ארצות הברית בישראל). המחבר משבץ בסיפור-דרמה שלו אזכורים של היגדים מוכרים כמו: "ביבי" (עמ' 107), "יהודי 1984" (עמ' 108), "בעל זבוב" (עמ' 110), "בוקו חראם" (עמ' 115). רק האל הטוב יודע למה.
ובכן, איך מתגברים על העובדה שהנרדמים חפרו מנהרה אל התודעה של היהודים? מזמינים את ישי קפאח, אחד הלקוחות בחומוסייה "אור גנוז", ימני שרוף, המאמין בעם ישראל כעם הנבחר, ומזלזל בשוודיה, שהפכה חצייה מוסלמית מתוך תשוקה להתאבד ובתקווה שגם עם ישראל יתאבד. קפאח מוזמן לש', ונדרש להסתנן לעזה כמו מסתערב, ולחדור אל עולם החלום הערבי. לשם כך צריך להרדים אותו ולהחדיר לו זרע באינפוזיה, ובעקבות כך הוא משתגר אל סף התודעה. אבל מסתבר שבחברת רוחות האסירים הוא משנה את דעתו, ומעוניין להיות חלק מהם.
ש' לא מסתפק בקפאח, והוא נעזר גם בסדרת ספרי "חסמבה". הוא מזמין (באמת, או בדמיון) את ירון זהבי ואת חבורתו לפעול נגד הפדאיון, החופרים מנהרות לחלומות של היהודים. לשם כך החבורה משולחת לכנסיית השעווה, המצויה 20 ק"מ דרומית לדמשק. כשמה, כן היא – כנסייה הבנויה משעווה, וכך הקריפטות שלה והספרים בספרייה. ירון זהבי יגיע לשם בתור דוקטור לאמנות בשם הארון זועבי, יציע לתקן את הפסלים הנמסים והאותיות המפוזרות של הספרייה, ובעורמה יגרום לחורבנה. החבורה מתקבלת במאור פנים על-ידי הכומר ג'ורג' בולוס, שמוביל אותה במנהרות אל קריפטה מלאת אוזניים משעווה וכולי וכולי. בסופו של דבר, ירון זהבי מתקן את פסל חמורו של המשיח, ומחדיר לאחוריו ניטרוגליצרין הגורם לחורבן הכנסייה, ולכך שפני השעווה של בולוס נמסים, ומתגלים פניו של אלימלך זורקין – כל מילה מיותרת!
בספר יש אין-ספור שירים שלא הצלחתי לפענח, ויש גם סיכומי הרצאות של "כנס סקיוריטי ביוטק", המפרשים את ההוויה. למשל: הפלא שהאסירים המורדמים שומרים על בריאות טובה ועל זרע מלא פריון, הרצאות על שינה, והשיא – הרצאתו של הרב ענן נמרודי, חתן פרס ישראל למדעי הגיהינום וקבלה יישומית, על קללות מאגיות ועל פנייה ישירה לאלוהים (עמ'87-81). גם קפאח מתפלסף, בעקבות החדירה אל מנהרות החלום של הערבים, ומדבר על הזרות שמרגישים במולדת, על האהבה לאלוהים שיש בה מכל האהבות – של בני זוג, הורים לילדים, אזרחים למולדת.
ברקע אנו קוראים על התנגשות בין שלוש הדתות על הר הבית. על תאונות עבודה של מטמיני מטענים. שהנהרגים והפצועים קמים לתחייה ברגע שנגעו בעוגה שהיה עליה צלב, שלאחר ניקור של ציפור נותר רק הסימן פלוס. אנו קוראים על ג'יהאדיסטים שהורגים עשרות כופרים, אך מסתבר שמדובר בכבשים.
השירים, ההרצאות, וההסברים הרבים כתובים ברובם בג'יבריש טהור. הרי קצת דוגמאות: "זרז זרע / עבר / רז זרע זר / רז זרע רע / רז זרע ער / ערבר / עזר ערב רעב / זרבר ברז זב בר עבר" (עמ' 128); "מונח ראש על בר, שד פוך תרום רוך, כבש רוך, תהום נור" (עמ' 141); "הפרח הבלתי מצוי מצוי דורקונקיוניציה ושל הפרח הבצלצלי גוצרצקצביפונפירצייקה" (עמ' 169).
וכן, מדוע קוראים לספר "עורו אחים"? האסירים הישנים, יש עליהם דיסקית שעליה כתוב "עורו אחים / אחים עורו".
אני לא הבנתי את הקקופוניה הזאת, אם מישהו מבין, אני מזמין אותו לאלפני דעת.
צפו בדיון על הסיפור ועל האופרה של היוצרים
צפו בדיון על מקורות ההשראה לסיפור
צפו במקדימון האופרה:
