המאמר מתוך המבוא, דבר העורך, בגיליון במה כתב עת לתיאטרון 287/2022
לרכישת הגיליון באתר במה
בנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin, 1790-1706) החל לעבוד בגיל 12 בבית הדפוס של אחיו ג'יימס, שם למד את רזי המקצוע. בזכות העבודה בבית הדפוס נחשף בנג'מין לספרים ולכתבי עת שהגיעו מאירופה ופתחו בפניו צוהר להתפתחויות התרבותיות והמחשבתיות שהתרחשו ביבשת באותה תקופה. אז ניסה לראשונה את כוחו גם בכתיבה, ופרסם סדרה של מאמרים בעיתון שהיה בבעלות אחיו. שם למד את כוחה של המילה הכתובה בהפצת רעיונות וביצירת ארגונים חברתיים, תובנה שהוא עתיד לנצל היטב במשך חייו. בין היתר היה שותף לניסוח החוקה של ארצות הברית והוא גם אחד החתומים עליה. אחת מפעולותיו הציבוריות האחרונות הייתה פרסום עצומה נגד העבדות בשנת 1789.
דומה שאין איש כבנימין זאב [תיאודור] הרצל (1904-1860)הראוי לשני הכתרים שהציע פרנקלין מאה שנים לפני הופעתו של הרצל על במת אירופה. איש שבמהלך תשע שנות חיים חלם, יזם, כתב, הפיק, ניהל, ביים, כתב מחזות, יצר קשרים חובקי עולם עם מנהיגים ושועי עולם, הקים את העיתון די ולט שאותו ניהל וערך, ערך את מדור הסאטירה בעיתון נויה פרייה פרסה, ואף סיקר את משפט דרייפוס בפריז, ככתב העיתון. כמו כן, יצא למסע בן עשרה ימים לירושלים ולמושבות בארץ ישראל כדי לפגוש את וילהלם השני, הקיסר הגרמני, לדקות ספורות על אם הדרך ליד מקווה ישראל. עם שובו מירושלים כתב את הרומן האוטופי אלטנוילנד תוך שבעה־עשר ימים.
נוסף על אלה, הקים הרצל בנק יהודי ("אוצר התיישבות היהודים") אשר מימן את פעולותיו, הקים את קק"ל, כתב עשרות סיפורים ופיליטונים, כתב את מדינת היהודים – התסריט לייסוד הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (לימים ההסתדרות הציונית העולמית), הפיק וביים את הקונגרס תוך עמידה על כל פרט עד האחרון שבהם, שהיה ל"מפה ומצפן" להקמת מדינת היהודים כעבור חמישים שנה בדיוק, כפי שרשם ביומנו בתום הקונגרס (שלושה בספטמבר, 1897): "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול."
כל אותה עת לא פסק לתעד את עשייתו ביומן.
את צוואתו הספרותית כתב שבע שנים לפני מותו (1897). וכשנה וחצי לפני מותו (1903) פרסם את צוואתו, המבקשת כי העם היהודי יעלה את ארונו ואת ארונות בני משפחתו לקבורה בארץ ישראל.
התפאורה: וינה
וינה, עיר מגוריו, הייתה התפאורה למעשיו – בחדר עבודתו בביתו בווינה רקם והגה את מחזותיו ואת הרעיון הציוני.
ארתור שניצלר, קרל קראוס, זיגמונד פרויד, מרטין בובר וסטפן צוויג נמנו עם היוצרים היהודים־האוסטרים הבולטים באותה עת. הייתה זו קבוצה של יהודים מחוננים באירופה, שהשתייכו לדור של אנשי רוח שחייהם הוחתמו בחוויית התמוטטות הערכים המסורתיים. לכן הם הרגישו ביתר שאת את בעיית הזהות היהודית, שהפכה לדידם לבעיה קיומית קשה. הם זנחו את המסורת היהודית, החברה הגרמנית החילונית דחתה אותם והם לא נטמעו בתוכה. הם היו בשוליים במובן הרוחני העמוק. יעקב וסרמן, עוד אחד מנציגיה הבולטים של קבוצת שוליים זו, מתאר אותם כ"תלושים מבחינה דתית וסוציאלית, מרחפים באוויר; את האמונה הישנה הם חסרים, ולקבל אמונה חדשה, את האמונה הנוצרית, הם נמנעים. הגטו הגופני נהפך לגטו נפשי ורוחני עבורם".
יהודי אוסטריה חיפשו מענה למצב בלתי נסבל זה באמצעות קשת מגוונת של התנהלות, כגון התבוללות או המרה לנצרות (כפי שעשה גוסטב מהלר), הזדהות עם מטרה פוליטית או אידיאולוגית כמו סוציאליזם (ויקטור אדלר) או ציונות (הרצל ונורדאו).
בימוי והפקת הקונגרס בבאזל
"מי שרוצה להיחשב צודק מקץ שלושים שנה, מן ההכרח שיוכרז משוגע בשלושת השבועות הראשונים להופעתו", כך רשם הרצל ביומנו שלושה חודשים לפני שעלה מסך הקונגרס בבאזל בסוף אוגוסט 1897.
בחירת האולם
הרצל הגיע לבאזל, ארבעה ימים לפני היום שנועד לפתיחת הקונגרס, ב-29 באוגוסט. חום כבד שרר בעיר. הרצל השתקע במלון שלושת המלכים (Trois Rois). מתחת לחלונותיו זרמו מימיו האפרוריים של הריין. מייד נחפז לבדוק את המשרדים שהעמידה העירייה לרשות הקונגרס. כאן היה מזומן לו זעזוע ראשון: המשרדים מוקמו בחנותו של חייט שזה עתה פינה אותה. כדי להקדים ולהשתיק את המלעיזים, הורה הרצל לכסות בפיסת בד את השלט של החייט שעוד היה במקומו. הוא ידע כי בכינוס ראשון כזה של עם מנודה חשוב כל פרט: קו גבול דק מאוד מפריד בין המופלא לבין המגוחך.
אחר כך יצא לראות את אולם הקונגרס. שם זומן לו הזעזוע השני: הפרקליט השווייצי והעסקן הציוני ד"ר דוד פרבשטיין מציריך, שכר לתומו איזה מרתף בירה זול עם בימת קברט זעירה שהתאימה לבידור קל. הרצל ביטל מייד את העסקה, והעביר את מיקום הקונגרס לאולמי הקזינו העירוני, שהלמו יותר את הדיונים הרציניים שהועיד הרצל לאירוע. מעל לפתח הכניסה תלו דגל כחול-לבן. היה זה רעיון של דוד וולפסון. תוך כדי חיפוש אחר הדגל המתאים, הבזיק במוחו של וולפסון רעיון: "הרי יש לנו דגל! הוא כחול-לבן, כמו הטלית. נפרוש את טליתנו לעיני כל העולם!" וולפסון הזמין דגל כחול-לבן מעוטר במגן-דוד. "כך נולד הדגל הלאומי שלנו", סיפר וולפסון בזיכרונותיו. "ואיש לא שאל כיצד נולד הדגל".
הצירים
הצירים באו מכל חלקי אירופה, מעבר לים, מארץ ישראל, מצפון-אפריקה ומאמריקה. רובם היו צעירים ממזרח-אירופה. לא מעטים עלו לרכבות כשבידם צידה לדרך שנתנו להם אימותיהם החרדות.
רחובותיה הצרים של באזל המו קהל ססגוני ומוזר. סטודנטים מקייב, היידלברג, מונפליה, וברלין, אברכים בעלי זקן ופאות, ולצידם בני משפחות מתבוללות או מומרות ממערב-אירופה, עורכיהם של כתבי עת קטנים מוורשה ומאודסה, משוררים עיברים (שקהל קוראיהם לא עלה על כמה מאות) שקיוו כי הקונגרס יהווה הזדמנות להחייאת הלשון. סוחרים מרומניה ומהונגריה, פרופסורים מאוניברסיטאות היידלברג וסופיה, מנתח עיניים ידוע מקייב, רופאים, מהנדסים, חנווני קטן וחיוור מפולין, רוקח בלונדיני משוודיה, אינטלקטואל צרפתי ממושקף, בנקאי הולנדי חמור-סבר, פרקליט וינאי מגונדר, ועיתונאים מכל רחבי העולם היהודי, שהציונות הייתה להם לעבודת קודש.
התגים
על כולם היה לענוד תגים כחולים משובצים שנים-עשר כוכבים אדומים וזהובים ועליהם המילים, בגרמנית: "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד מדינת יהודים", שחולקו להם בכניסה לאולם.
הבימוי
המיזנסצנה המושלמת בקונגרס העידה על נטייתו המובהקת של הרצל "לביים את הפוליטיקה" באמצעות טקסים מפוארים ומתוכננים היטב. בנטייתו זו היה הרצל איש תיאטרון שנהפך לפוליטיקאי, אותו זן שלדברי פרידריך שילר מוכן ומזומן לסלוח לכול ובלבד שלא יגזלו ממנו מחזה ראווה. הרצל היה איש תיאטרון מובהק, מחזאי הבקי בלהטוטי תאורה, תפאורה ותלבושות: "פוליטיקה לעולם יש בה יסוד של תיאטרון", קבע. ברגע זה בחייו חש הרצל כמי שחוזר אל בימת הבורגתיאטר בווינה – הפעם לא רק כמחזאי, אלא גם כבמאי, כמפיק, כמנהל במה, וכשחקן ראשי.
הרצל לא הניח מאומה ליד המקרה, הוא קבע סדר יום נוקשה, והקפיד שהנואמים לא יחרגו מן הזמן שהוקצב להם. נוהל זה עורר מחלוקות קשות. הרצל נאבק על דעתו, ולבסוף יצא וידו על העליונה. לא היו נאומים מאולתרים, והטקסטים של כל הנואמים הועתקו וחולקו מראש ליושבי ראש הוועדות השונות.
השחקנים
צירי הקונגרס, בניצוחו של הרצל, הורשו לגלם בני-חורין במלודרמה היסטורית של אומה. אי-אפשר היה להתעלם מן הרושם התיאטרלי העילאי ששרר במקום. הרצל ניסח זאת כך: "מנהיג חייב לחבוש את הכובע ולצעוד בראש, ואז ילכו אחריו כולם בהתפעלות ומסירות. האם הם מעריצים את שכלו? (לא!) מעריצים את הכובע ואת העוז שנדרש כדי לחבוש אותו".
התלבושות
הרצל היה מודע מאוד לחשיבותן של התלבושות. על ההזמנות שנשלחו לצירים דאג הרצל לציין: "פראק שחור ועניבת פרפר לבנה הם חובה בישיבת הפתיחה החגיגית".
החלה התרוצצות לחנויות להשכרת בגדים. מקס נורדאו ניסה להתמרד – צילינדרים ופראקים היו מאותם "שקרים מוסכמים" של הציוויליזציה המודרנית שעליהם אסר מלחמה. אי-לזאת, הופיע נורדאו בחליפה רגילה. "אינני מוכן ללבוש פראק, וּוַדאי לא בעשר בבוקר". הרצל משך אותו הצידה. "יום התכנסות הקונגרס הציוני הראשון אינה יום רגיל", אמר: "כל פרט חשוב, הבריות צריכים להתרגל לראות את הקונגרס כחיזיון הנעלה והחגיגי ביותר בחייהם". נורדאו קיבל עליו את הדין. כעבור רבע שעה הוא חזר לבוש פראק. "תודה, ידידי. תודה מעומק הלב", חיבק הרצל את נורדאו בחמימות.
בחירת התלבושות הייתה תחבולה של מפיק פוליטי מפוכח. בקפידה חישב הרצל עניין זה מראש, חודשים לפני הקונגרס, כדי לשוות לדיונים רוח של חגיגיות ממלכתית. לבוש רשמי "יוצר במהרה נעימת-דיבור מתונה, שאולי לא הייתה להם בבגדי קיץ בהירים, או בבגדי מסע". הקונגרס סימל בעיני הרצל את "ראשית חירותו של עם מנודה". יותר משרצה להרשים את העולם החיצון, רצה הרצל לחזק בליבם של הצירים את חשיבותם בעלותם על במת ההיסטוריה.
המסך עולה
הקונגרס נפתח רשמית ביום ראשון, 29 באוגוסט, בעשר בבוקר. הציפיות הרקיעו שחקים. באולם היו 208 צירים מ-16 ארצות. נויה פרייה פרסה, שעם עיתונאיו הרצל נמנה, החרים את הקונגרס, אך הוא הצליח לקבץ 26 כתבים של עיתונים אירופיים חשובים. לא היה די מקום ביציעים למאות הצופים, שכללו גם שווייצים לא-יהודים, שהסתקרנו לראות "קונגרס של יהודים". צופים שלא מצאו מקום ביציע הושבו באולם הדיונים בכיסאות נוספים שהוצבו מאחורי כיסאות הצירים.
הבימה עוצבה בגוון ירוק כהה ובאגפיה הוצבו שולחנות לעיתונאים ולקצרנים. אף שהרצל תכנן ועיצב הכול בעצמו, הוא היה נרעש ברגע כשנכנס בפעם הראשונה לאולם: "מיהרתי ויצאתי שוב החוצה כדי שלא איתפס לרגשנות, סחרחורת קלה אחזה בי", כתב ביומנו.
זקן הצירים ד"ר קארן ליפא מרומניה, מוותיקי תנועת חובבי ציון, פתח את הדיונים. ד"ר ליפא האריך בדבריו מעבר למוסכם, ונאם שלושים דקות במקום עשר שהקצה לו הרצל, הוא התעלם מפניות חוזרות וכעוסות של הרצל לסיים, עד שלבסוף אף איים להפסיקו באמצע דבריו. אבל כשפצח הקשיש הנכבד בקול רועד בברכה: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", עבר רעד של התרגשות באולם המלא והגדוש, והיו שפרצו בבכי. כשמסר את פטיש היושב-ראש להרצל וקרא: "הדבר היחיד שאנו זקוקים לו הוא מולדת", קם הקהל על רגליו ופרץ במחיאות כפיים סוערות.
גיבור המחזה
בצעדים מדודים קרב הרצל אל הבימה, לקול תרועת הקהל. שלֵו היה, וחזותו מלכותית יותר מתמיד. עמד זקוף, הדור וגאה, בזקנו השחור ובמבט החודר הנשקף מעיני הקטיפה שלו. תוך כדי תשואות גוברות, רקיעות רגליים על רצפת העץ ונפנוף מטפחות וקריאות הידד, היו אנשים בקהל שנרכנו לנשק את ידו, ואילו אחרים בכו וחיבקו איש את רעהו בשמחה.
הרצל הגיע אל מקומו במרכז הבמה, אך לא יכול להתחיל בנאומו. כל אימת שפתח את פיו התחדשה סערת התשואות וגברה. התשואות נמשכו כ-15 דקות. הסופר העברי בן-עמי קרא בקול גדול: "יחי המלך!" רבים חזרו עליה, והקריאה הדהדה באולם.
הרצל עמד על הבימה ולא השיב על התשואות. "בכוונה נמנעתי מלקוד קידה כדי לא להשרות תמונה של הצגה זולה". הרצל החווה בידו תנועה קלה של קוצר רוח. בתוך הסערה הכללית היה חיוור כסיד, כמו נחרטו תווי פניו בשעווה, אך נשאר רגוע. עיניו זהרו. הרצל הטה את ראשו לאחור ופתח פיו לדבר. השאגה נמשכה. הרצל סגר פיו ושילב זרועותיו על חזהו. השחקן והאיש התמזגו והיו לאחד, המופת חפף את האדם, וברגע עילאי זה שיחק הרצל את תפקיד חייו, את הרצל.
"מטרת הקונגרס לעצב טיפוס של יהודי חדש" נאם הרצל, "יהודי שידע לגאול את עצמו. אומה חייבת לעזור לעצמה ,אחרים לא יעזרו לה".
כשסיים הרצל את דבריו נפלה שתיקה ואחריה פרצה שוב סערת תשואות.
לאחר רדת המסך
מעט השנים שנמשכה פעילותו הציבורית והאומנותית-תיאטרונית של הרצל, כשהן שלובות זו בזו, נתחמו בפגישה עם הברון הירש ובפרסום מדינת היהודים ביוני 1895 ובמותו ממחלת לב בגיל 44. ב-1901 כתב ביומנו: "כשביום מין הימים מדינת היהודים תהיה קיימת, הכול ייראה קטן ומובן מאליו. היסטוריון הגון יותר ממני אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים מווינה הפך סמרטוט לדגל ואספסוף לעם המתלכד בקומה זקופה סביב דגל זה".
הסצנה התיאטרונית בתקופתו של הרצל
במקביל לפריצתו של הרצל אל בימת התיאטרון האירופי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נשבו רוחות חדשות בתיאטרון: נולד התיאטרון המודרני, התיאטרון הריאליסטי. מחזאים כמו הנריק איבסן (בית הבובות, אויב העם, אלוף הבונים, רוחות), אוגוסט סטרינדברג (נושים, האב, העלמה יוליה), ברנרד שו (פיגמליון), אנטון צ'כוב (שלוש אחיות, גן הדובדבנים, השחף), גוגול (שידוכים, רביזור), אוסקר ויילד (שלומית, חשיבותה של רצינות, מניפתה של ליידי וינדרמיר), אלפרד ז'ארי (אובו), אדמון רוסטאן (סיראנו דה-ברז'ראק), מקסים גורקי (בשפל), גרהרט האופטמן (האורגים), פרנק וודקינד (האביב המתעורר), את"א הופמן (איש החול, סיפורי הופמן), ויליאם ב' ייטס (הרוזנת קת'לין) וארתור שניצלר (המעגל) – הטביעו את חותמם על בימות אירופה.
בגרמניה הופיע אחד מגדולי הבמאים היהודים מקס ריינהרדט (1943-1873), ובמוסקבה – ק' סטניסלבסקי, ו' נמירוביץ'-דנצ'נקו, וכן יבגני וכטנגוב, שביים את הדיבוק, יצירתו המיתולוגית של ש' אנ-סקי (ח"נ ביאליק תרגמה מיידיש לעברית). גדולי הסופרים היהודים באותה עת – כמו שלום עליכם, י"ל פרץ, שלום אש, יעקב גורדין ומנדלי מוכר ספרים, ח"נ ביאליק, י"ח ברנר וזלמן שניאור – "חטאו" בכתיבת מחזות.
גם בניו יורק זוכרים את הרצל
אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון היידיש, ייסד את תיאטרון היידיש הראשון בעיר יאסי ברומניה (1876). בשנות חייו האחרונות שהה בניו יורק, ייסד את אגודת דוברי העברית בשם "ד"ר הרצל ציון קלוב" (המועדון הציוני על-שם ד"ר הרצל).
בשנת 1905 כתב את המחזה העברי דוד במלחמה, והקדישו "לכל נערי ישראל הלומדים באהבה וברצון את שפת קדשנו". המחזה הוצג בפעם הראשונה בחודש מרס 1906 בהנהלתו ובבימויו, ולמרות מצב בריאותו הרעוע ומצבו הכלכלי הקשה, טיפל בחיבה יתרה ובמסירות בכל ההכנות להצגה. כעבור שנה (מרס 1907) הוצג המחזה שנית, ובאפריל 1908, אחרי מותו – בפעם השלישית. כל ההצגות הלהיבו את המשתתפים ומשכו קהל רב, והעיתונות היהודית והאמריקאית קיבלה אותן בחמימות ובהערכה.
אחרית דבר
גיליון זה של במה, כתב עת לתיאטרון חושף לראשונה את הרצל, איש התיאטרון, המחזאי שלא פסק ליצור ולהציע את מחזותיו למנהלי תיאטרון ברחבי אירופה, ותוך כדי כתב את התסריט למדינת היהודים. איש תיאטרון בעל דמיון, מעוף, העזה, יצירתיות, אשר הצליח להדביק בכוח אישיותו ובכריזמה שלו מאות מקבלי החלטות מרחבי אירופה, ולרתום אותם להפקה – כנראה הגדולה ביותר של תחילת המאה ה-20 – של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
ברל כצנלסון כתב בשנת 1934: "הדור אשר חי את הרצל, אשר ידע את קסמו החי, אשר ידע את האבל הגדול עם מותו ועוד שנים רבות לאחר מותו, הדור הזה נושא בליבו את דמותו ויונק מזיוו, אך יש לחשוש שהדורות הבאים לא ידעו את הרצל בלתי אם כשם, סיסמה, דגל, או אגדה נאה". ברל הזהיר אותנו, שנות דור אחר כך, מסכנת השיכחה. הוא יזם את חג כ' בתמוז, מועד פטירתו של הרצל, כיום זיכרון. עם השנים המועד נשכח, ואיתו גם משמעות הזיכרון הקולקטיבי של הרצל כסמל חי לחלוציות ולבניית חברת מופת ברוח החזון שהותיר אחריו באלטנוילנד, ביומניו, בסיפוריו, במחזותיו, ובכתביו. וכך, עם השנים, הרצל נותר כאייקון של זקן ושל סמל, "חוזה המדינה", ותו-לא. האיש שעמד על המרפסת של מלון "שלושת המלכים" בבאזל וחלם שיום אחד תהיה מדינה ליהודים נשאר אגדה.
עתה ניתנת לנו ההזדמנות לתקן עוול היסטורי זה, ולהצמיד לתואר "חוזה המדינה" את התואר מחזאי ובמאי.
