ראיון של ד”ר אלי אשד עם הקומיקסאי צחי פרבר שמספר על עצמו ועל יצירתו, ועל ספר, דווקא פרוזה, חדש שלו.

בספר ‘אבנים’ מתאר פרבר בפרוזה, שבבירור מבוססת על ציורים רבים שצייר, בצורה דקדקנית ומאוד מאוד לא נוסטלגית את פרטי הפרטים של החיים בישוב קטן ומרוחק בימים הראשונים של מדינת ישראל, שמופרעים באופן פתאומי בידי אירוע דרמטי ביותר ונדיר ביותר גם כיום בישראל. למרות שהוא מתאר בו תקופה ומקום הרחוקים מרוב הקוראים הרי שהוא עושה זאת בצורה חיה ביותר. מי שיקרא את הספר יתקשה לשכוח את הדמויות הרגילות לכאורה שכל אחת מהן היא מיוחדת במינה, ואת הדקות המצמררות שהדמויות עוברות.

המערכת

צחי פרבר בצילום ובאיור שלו

הקומיקסאי צחי פרבר הוא לאחרונה בחדשות. הוא פירסם רומן פרי עטו בשם אבנים (כינרת 2022), שאינו קומיקס, בניגוד ליצירות קודמות שלו, ומבוסס על תולדות משפחתו בשנות החמישים שמתוארות בצורה לא נוסטלגית, בהן עסק פרבר גם ביצירותיו הקודמות. פרבר גם אוצר תערוכה של הקומיקסאי אסף חנוכה.

הנה כמה פרטים על צחי פרבר:

מאייר, סופר, קריקטוריסט, ואמן קומיקס ישראלי. נולד בישראל בשנת 1963, וגדל בראשון לציון.
בוגר המחלקה לעיצוב גרפי (תקשורת חזותית היום) ב’בצלאל’ בשנת 1993. פרויקט הגמר שלו, שעסק באיורים גרוטסקיים של דמויות פוליטיות, נרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי חברת ההפקה ‘מימד’, והיווה את הבסיס לעונה הראשונה של ‘החרצופים’, תוכנית סאטירה פוליטית ישראלית שגיבוריה היו בובות, אשר שודרה בערוץ 2.
החל משנת 1998 הוא מרצה במחלקה לאמנויות המסך ב’בצלאל’, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, והחל משנת 2010 הוא גם מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית במוסד. כמו כן הוא מרצה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך ב’המכללה האקדמית ספיר’, מלמד בחקאיא, ‘מרכז הספר והספריות’, במחלקה לספרות ולתרבות ערבית, ולימד במוסדות אקדמיים נוספים ובמכללות רבות. בשנת 2008 החל לאצור תערוכות במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס חולון.
הוא עוסק באיור, ובכתיבה המאופיינת במוטיב הילדות החוזר ומופיע בה בצורה משמעותית. בשנים האחרונות הוא עבד על נובלה גרפית בשם ‘המחברות של אייזיק’, המבוססת על יומנו של סבו המנוח, ועל שני רומנים. הראשון שבהם, ‘אבנים’, ראה אור בהוצאת ‘כנרת זמורה דביר’.

להלן ראיון עם האיש על חייו, על יצירתו, ועל משפחתו שיש לה חלק גדול ביצירתו.


אלי: ספר קצת על קריירת הקומיקס שלך, מה משך אותך לקומיקס ולעסוק בכך ?

צחי: עוד מילדותי אהבתי קומיקס. היות וקומיקס בעברית כמעט ולא היה אז, רכש עבורי אבא את חוברות ‘פופי וחבריה’ (כך במקור) עם סיפוריו המתורגמים של באד סאגנדורף. את החוברות הללו ערך יוסי גמזו המנוח ועיצב יעקב שילה יבדל לחיים ארוכים (אגב לימים, החתמתי את שניהם בנפרד על כמה וכמה מהן). גם בתקופת בית הספר היסודי עסקתי בסיפורים מצוירים, קראתי בשקיקה את סיפורי הקומיקס המתורגמים ב’פנדל’, העיתון לספורטאי הצעיר, כשבעיקר הייתי להוט אחר ‘ג’ק מיונייטד’ ו’ג’ימי מסיטי’ ואחר ‘אחד-עשר המופלאים’.

קומיקס של צחי פרבר שמאזכר את חוברות “פנדל”
קומיקס של צחי פרבר שמאזכר את חוברות “פנדל”

כמו כן עקבתי מדי שבוע אחרי סדרות הקומיקס אותן כתב פנחס שדה וצייר גיורא רוטמן בעמוד האחורי של ‘הארץ שלנו’ (כמה מסיפורים אלו פורסמו שוב ב”יקום תרבות”. א.א.). בנוסף ציירתי את המורים, את התלמידים, ועוד סתם טיפוסים מפוקפקים, וגיליתי שאני אוהב לספר ולצייר גם יחד. בתקופת הצבא עקבתי בשקיקה אחר עבודותיו של דודו גבע המנוח, אותן ראיתי בעיתון ‘חדשות’ ובעיתון ‘העיר’, ובאופן “מקצועי” התחלתי לעסוק בכך במסגרת לימודי אצל מישל קישקה, ב’בצלאל’.


אלי: איזה פרויקטים בולטים ציירת ואולי גם כתבת בעבר?

צחי: הסדרות הראשונות שציירתי היו אודות ילד שמנמן בשם ‘אפרים’ בעיתון הילדים ‘אותיות’, אותו ערכה במבי שלג מנוחתה עדן שהחליפה את אורי אורבך מנוחתו עדן אף הוא. מגזין שקיים עד עצם היום הזה.

סיפור על אפריים ממגזין “אותיות” צייר צחי פרבר

לאחר מכן ציירתי סדרת קומיקס צבאי בשם ‘צעצועים’ (ועוד סיפורים אחרים) לעיתון ‘במחנה’ .

סיפור של צחי פרבר בסדרה ״צעצועים״ שהופיע במגזין הצבאי “במחנה”
סיפור של צחי פרבר שהופיע במגזין הצבאי “במחנה”

כל הסדרות הללו הופיעו תחת הכותרת הכללית ‘מקוצר’, וסיפרו על הזמן שעבר או על הזמן שהולך ונגמר, ציירתי סדרה בשם ‘ביבי ושרה’ (יחד עם אמיר רותם) אודות מעללי הזוג המלכותי ל’זמן תל אביב’.

ציירתי סדרה פוליטית כלכלית בשם ‘שיחות מסדרון’ יחד עם ישי וורייט למדור הכלכלי של ‘מעריב’, והיה עוד מדור קומיקס ששכחתי את שמו ל’דה מרקר מגזין’.
כמו כן איירתי כמה ספרי ילדים (רובם לדתיה בן דור), השתתפתי בכתבי עת שונים, ערכתי אמנותית כמה ספרי קומיקס בהם ‘עדיין אופטימיים / אמנים מציירים דודו גבע’ שראה אור ב’זמורה ביתן’ (פלוס תערוכה נלווית), ערכתי את ‘מישלנו’, מחווה מצוירת למישל קישקה, ערכתי גם את ‘יתומי הסערה’ של רון זיסנבך (גם כאן, פלוס תערוכה נלווית), וכעת את ‘גברים גברים’ של פרידל שטרן.
אצרתי כמה תערוכות קומיקס, בהן, חוץ מהשתיים שמוזכרות למעלה, ‘קומיקס עברי / השנים הראשונות’, וגם ‘האסטרונאוט המזרחי הראשון’, מעבודותיו של אסף חנוכה.

אלי: עד לאחרונה נראה שמי שאינו יודע ח”ן בעולם הקומיקס שמע על צחי פרבר בעיקר הודות לקשר שלו לסידרת הסאטירה הפוליטית ‘החרצופים’ שהציגה פוליטיקאים בדמות בובות (לא כל כך) מצחיקות. סדרה זאת נוצרה בהשפעתו הישירה. צחי, ספר כיצד השפעת על פרויקט ‘החרצופים’ בטלוויזיה.

צחי: בשנת 1993 עמדתי לסיים את לימודי במחלקה לעיצוב גרפי ב’בצלאל’ והייתי אמור להכין פרויקט גמר. באותם הימים, בהיותי סטודנט, עבדתי בין היתר כצייר פורטרטים בעיתון ‘העולם-הזה’. המונח “עבדתי” הוא אולי לא כל-כך מדויק, כי המשרה הייתה צנועה וחלקית עד מאוד. ציירתי עבור העיתון את מנהיגי ערב ואישים נוספים. חשבתי שניתן להמשיך בכיוון של פורטרטים גרוטסקיים, ובה בעת להרחיב מעט את היריעה, בכדי להפוך את העבודות למשהו שמתקרב לפרויקט גמר כהלכתו. היות והייתי עדיין תלמיד באקדמיה, זכרם של שיעורי תולדות האמנות היה עדיין נהיר וברור לי והיטב הייתה חקוקה בראשי תקופת הרנסנאס על אמניה הווירטואוזיים והתחושה הנפחית שהם הקנו לעבודותיהם. זכרתי את עבודותיו של ליאונרדו דה וינצ’י ואת הראשים הגרוטסקיים שהוא יצר לפני כחמש מאות שנים. חשבתי כי אם אני אמצא בספר מסוים את העתקי הראשים הללו, ואעמיד אותם לפני בשעה שאני מצייר, אוכל להיות מושפע ולהיכנס לאווירה, בדרך זו או אחרת.
בהיעדר נגישות לאינטרנט באותה התקופה, היה לי אוסף תצלומים של דמויות פוליטיות אותם גזרה אמא שלי מעיתוני הבוקר למקרה ומישהו ייתן לבן שלה עבודה. התצלומים הגזורים, רובם תצלומים דהויים בשחור-לבן או רוויי צבעי-דפוס, שימשו אותי להכנת הקריקטורות ל’העולם הזה’. לקחתי את גזרי העיתונים המצולמים ופיזרתי אותם על שולחן העבודה. חיפשתי ומצאתי בספריה של ‘בצלאל’ ספר ובו העתקי עבודות של לאונרדו, פתחתי אותו בעמוד המתאים, העמדתי אותו על השולחן מולי והתחלתי לעבוד.
ניסיתי להפוך פנים אותם הכרתי מעל מסך הטלוויזיה, ומדפי העיתון, לקריקטורה. התבוננתי בתצלומים, מנסה להבין את הדמות, לחפש זרימה מסוימת, לפרק אותה לגורמים ולהרכיב אותה מחדש, להגדיל במעט את האלמנטים הבולטים שנמצאים בה ולהקטין את הנחבאים. לרווח את המרחקים הגדולים בין איברי הפנים ולצמצם את המרחקים הקטנים. ניסיתי לקלוט את ההבעה הפנימית. הרגשתי כי יש דבר מה הנמצא בתוך הדמות ואני צריך לחשוף אותו, לחלץ אותו בזהירות ובעדינות החוצה. תוך כדי ציור גיליתי להפתעתי, שאני מתאחד עם הדמות, מעווה את פני ומחקה את הבעתה (לעיתים, תוך כדי הרישום עצמו, גם שמעתי את עצמי מדבר בקולה של הדמות, מחקה בלי משים את טון דיבורה וחוזר על מילים מסוימות שהיא נוהגת לומר). בתחילה הכנתי את הסקיצות, אותן הראיתי למנחה הפרויקט שלי, מישל קישקה. לאחר-מכן, כשהסקיצות היו פחות או יותר מוכנות, ישבתי אל מול ספר שחור וחדש בעל דפים לבנים ובוהקים, והעתקתי לתוכו בקפידה ובשקדנות, בקו קונטור עדין, את הסקיצה הסופית.
בעיפרון עופרת פשוט ומחודד עד מאוד, ישבתי להצליל את הדמות. עבדתי על איור כל דמות, שגודלה כשבעה עד עשרה סנטימטרים, עשרים וארבע שעות נטו כמעט. ניתן להעריך כי עבדתי במשך יום וחצי על כל דמות, עם הפסקה לשינה באמצע. כך אחת-עשרה פעמים רצופות.
חברת ההפקה הישראלית ‘מימד’ התרשמה עמוקות מסתבר, מ’ספיטינג אימאג”, סדרת טלוויזיה בריטית שעסקה בסאטירה פוליטית וחברתית, ובובות גרוטסקיות שימשו בה בתור שחקנים. היא עניינה את ‘טלעד’, אחת מזכייניות הערוץ השני, בדבר הפקת סדרה טלוויזיונית סאטירית בה יככבו בובות של פוליטיקאים ואנשי חברה ישראלים. לשם כך היו דרושים לה בין היתר קריקטוריסט, פסל, ובונה בובות. הדברים התגלגלו, הם ראו את העבודות שלי מתערוכת-הגמר, והחליטו שאת הציורים האלו בדיוק הם צריכים (אני מניח כי הם גם חשבו כי היות ואני צעיר בתחום, זה לא יעלה להם ביוקר). הרישום הראשוני אותו הכנתי, הקריקטורה בעלת שני ההיטלים, פנים וצד, הועברה לבונה הדגמים.
ברחוב ארוך ומתפתל בשם אורלוב המגיע לתחנה המרכזית של פתח-תקווה, היה גר הפסל ובונה הדגמים מיכאל נזריאן. הייתי מגיע אליו בלילה בעיקר. הוא גר בדירה אפלה, עירומה מרהיטים כמעט, יחד עם אימו, אשתו, ובתו הקטנה. בחדר המרכזי בדירה, חדר גדול וקודר, עמד כן ועליו דמות פסל מכוסה במגבת רטובה. נזריאן היה אדם מזוקן, קטן קומה, נעים סבר. שנה לפני תחילת העבודה על ה’חרצופים’, הוא עלה לארץ מארמניה, שם ניהל משך זמן אקדמיה לפיסול. תחילה הוא היה מפסל גולגולת. עליה הוסיף בפיסות חימר קטנות את השרירים המונחים ממעל. לאחר מכן החליק את החימר כדי ליצור טקסטורה חיצונית הדומה למרקם של עור. “שנים למדנו” כך אמר, “את מבנה הפנים, הגולגולת, כל אותם שרירים הנמצאים תחת העור”. הפסלים אכן נראו חיים. פסלי חימר מביעים, מביטים, משתאים. ניתן היה להבחין בבירור כי נמצא דבר חי, נושם, מתחת לחימר עצמו.

הפוליטיקאית שולמית אלוני כרישום של צחי פרבר

הפוליטיקאית שולמית אלוני כחרצופה בסדרת הטלויזיה

אלי: בשנים האחרונות הפרוייקטים הבולטים של צחי פרבר היו שלושת חלקי הטרילוגיה הגרפית ‘המחברות של אייזיק'(הוצאת המחבר 2018), שבעצם מבוססים על דפים מיומנו של סבו של פרבר, שממנו יצא לבסוף הרומן ‘אבנים’.

שלושת “המחברות של אייזיק” שפירסם צחי פרבר המבוססות על דפים ביומנו של סבו

ציורים המבוססים על יומניו של אייזיק. צייר צחי פרבר


אלי: מה גרם לך לעסוק בפרויקט הקומיקס ההיסטורי ‘המחברות של אייזיק’?

צחי: בערוב ימיו, ישב סבא בבית האבות ברמת אפעל, הסבתא נפטרה זה מכבר והוא נותר לבדו, והעלה בשפה תמציתית ונוקשה של איכר את קורות חייו. כשקראתי לאחר מותו את הכתוב במחברות הישנות הללו, מצאתי שם בין היתר מספר שורות בודדות בהן הוא מתאר תינוק שהיה לו, בן זקונים, אשר חלה ומת. סבא כותב ומספר כיצד קבר אותו בבית העלמין הישן, איך התעקש לבנות מצבה, למרות שאמרו לו “לתינוק לא צריך מצבה”, ואיך היה בא מדי פעם עם מכחול וצבע, מחזק את האותיות החקוקות על הקבר הקטן ועובר על הכיתוב, בל ידהה שם התינוק ויעלם. הוא מסיים את אותן שורות ואומר “הוא קבור בין האקליפטוס על גבול ביצרון”, כמוסר למי מהדורות הבאים שאולי יקרא פעם את הדברים, לבוא ולחפש, לא לשכוח.
אחרי שקראתי את הדברים שאלתי את אבא שלי, בנו של סבא, והוא אישר שאכן, היה לו פעם אח קטן. נסעתי עם אבא אל בית העלמין הישן שעל גבול ביצרון, ומצאנו שם מצבה קטנה המונחת לבד, בעוקם, אל מול הגדר. אבא טען שהיו בסמוך קברים נוספים של ילדים, אבל האדמה בלעה אותם במשך הזמן. הקרקע נפערה מדי חורף בבית העלמין הישן, בלעה את הקברים, והוא ננטש. סבא, שידע על אי יציבות האדמה, יצק סביב הקבר בטון ולכן רק הוא נותר בשורה הסמוכה לגדר. 
לאחר שנים, כשביקרתי בבית העלמין הישן שוב, כבר לא מצאתי את הקבר הקטן, גם אותו בלעה האדמה לבסוף. זכרתי את מה שכתב סבא, את הליכתו הסיזיפית אל בית העלמין כדי לחזק את האותיות החקוקות על מצבת התינוק, וחשתי כי אני חייב לעשות עם זה משהו. בחרתי והוצאתי מספר עשרות משפטים מהיומן של סבא, המתארים את התינוק, את מחלתה ושיגעונה של הסבתא, את העבודה הקשה והבלתי נגמרת באותה מושבה שכוחת אל שבדרום הארץ, את היחסים העכורים עם אחיו, ואת השוטרים הצבאיים שבאו שמונה-עשרה שנה לאחר מכן, כדי לחפש חייל עריק, הוא התינוק המת. בחרתי את הדברים הללו אותם כתב סבא, והוספתי מולם איורי עיפרון משלי.
כאמור, שלוש המחברות הללו – טרילוגיה גרפית המעוצבת כמחברות ישנות, היות וסבא כתב את היומן במחברות ישנות של ילדיו – הודפסו לפני כמה שנים. המימון היה של ‘מועצת הפיס לתרבות ואמנות’, ואני מצרף מספר תמונות מהפרויקט, כמו גם את טבלת המבקרים במוסף ספרים של עיתון ‘הארץ’, שם דורג סבא אייזיק במקום הראשון כשהוא גובר בפוטו פיניש על פרנץ קפקא הגדול.

אלי: למה בחרת דווקא בקטעים הספציפיים הללו מהיומנים?

צחי: סבא כתב עמודים רבים הכוללים המון פרטים, כך שניסיתי להתרכז בסיפור אחד בלבד שהיווה מעין מסגרת. בחרתי להתחיל בתינוק המת ולסיים בשוטרים הצבאיים שבאו לחפש אותו 18 שנה לאחר מכן (הרישומים של תינוקות שנפטרו היו כנראה לקויים אז). באמצע, שילבתי סיפורים אחרים, על מחלתה של סבתא, על פציעתו של סבא, ועל עודד בן אחיו של סבא, שנפל במלחמה. היומנים כוללים 3 מחברות, שכל אחת מהן מוקדשת למת אחר.

אלי : חשבת להמשיך לכרך נוסף עם “המחברות של אייזק”?

צחי:היהמעין המשך. לפני כמה שנים יצרתי בצוותא עם תלמידי היקרים, אורן משקובסקי ושריאל קסלסי, מעין פיילוט אנימציה ל’המחברות של אייזיק’. ‘קרן רבינוביץ – פרוייקט קולנוע’ ממנה לנו את הדברים, אבל נחמן אינגבר פסק: “סרט זה לא יהיה”, ושלח אותי לכתוב רומן, ‘אבנים’. לאחרונה נתקלתי במקרה בפיילוט (ושוב, קולי המאנפף ברקע).

והנה הוא :


אלי:למה החלטת להמשיך בפרויקט לא מצויר דווקא גם על פי היומנים?

צחי: אני חושב כי הרצון הסיזיפי של סבא להזכיר את התינוק בכדי שלא ישכח, נגע לליבי עד מאוד. הרי לכל אחד מאיתנו יש דבר אותו הוא אינו רוצה לשכוח ושחשוב לו להזכיר: קרוב משפחה אהוב שאיננו עוד, מבנה אליו היינו קשורים שנהרס, יצירת אמנות עלומה, וכדומה.
הפרויקט הלא מצויר החל עוד לפני המצויר. כתבתי אותו תחילה כתסריט במסגרת לימודי התואר השני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל את מענק ‘קרן רבינוביץ לאומנויות’, אבל הצלחתי להפיק ממנו רק פתיח לסרט אנימציה כושל. נחמן אינגבר, שנתן לי בשם הקרן את המענק, ציין ש”סרט זה לא יהיה”, והמליץ לי להפוך את התסריט לרומן כתוב (נדמה לי כי גם הזכיר את שמה של נועה מנהיים, העורכת שלי, אם כי אני כבר לא בטוח), וכך גם עשיתי. היות ומציאת הוצאה לאור עבור הרומן נמשכה זמן רב, העדפתי להוציא לאור תחילה, באופן פרטי ובעזרת מענק מ’מועצת הפיס לתרבות ולאמנות’, את ‘המחברות של אייזיק’.

כריכה קדמית של ״אבנים״ ספרו של צחי פרבר

כריכה אחורית של ״אבנים״ ספרו של צחי פרבר

אלי: ‘אבנים’ זהו רומן היסטורי לכל דבר, מאחר שאתה מתאר תקופה שלפני הזמן שבו חיית. איזה תחקיר ביצעת עליה?

צחי: ההורים שלי גדלו יחד במושבה שכוחת אל בדרום הארץ. כשהם היו בני 6 ו-7 הם ישבו יחד אל אותו שולחן באותה הכיתה – לא היו הרבה ילדים במושבה אז איחדו שתי שכבות גיל. אמא שלי ציירה לאבא שלי את המפות, והוא הביא לה מתנות קטנות. עוד כשהייתי ילד הם סיפרו לי סיפורים מוזרים על אנשי המושבה בה הם גדלו. היות והחוויות היו משותפות, הם תיקנו ללא הרף האחת את השני וחוזר חלילה עד שהצטיירה מול עיני תמונה בהירה. על התמונה הזאת הוספתי קריאה מרובה באתר ‘הספרייה הלאומית’ של כתבות מעיתונים מאותה התקופה כמו ‘על המשמר’, ‘הארץ’, ‘דבר’, הצופה’, ‘מעריב’, ‘הבוקר’, ‘קול העם’, ‘חרות’, ‘העולם הזה’, וגם עיתון לא ידוע לי בשם ‘שערים’. התמקדתי באירוע מסוים, של חייל מטורף בשם פטר שטיין, שיצא למסע הרג במושבה בחורף של שנת 1951.
בנוסף, טיילתי במקום ברכב, ברגל, וגם בעזרת ‘גוגל ארץ’. מצאתי את מגדלי המים בגן יבנה וביצרון עליהם טיפס ומהם ירה החייל. הם עומדים במקומם עד היום, כשבחלקם העליון מצויים חרכי ירי. משמאל לאחד ממגדלי המים, זה שנמצא במושב ביצרון, עדיין ניתן לראות עץ ברוש, הוא הועתק מחצרו של אחד הנרצחים (קראתי זאת באחת מהכתבות).
והנה משהו מוזר: בספרו ‘כתר הברזל’, כתב אהרון אפלפלד על חייל אוסטרו-גרמני בשם פטר שטיין. החייל הזה מופיע כמובן גם ב’אבנים’ שלי. שאלתי את נועה מנהיים, העורכת של שנינו, והיא נדהמה… אבל למרבה הצער אין כבר את מי לשאול.

איור של צחי פרבר עבור “אבנים”


אלי: פרשת רצח סבך על ידי החייל, אני מניח כי היא אמיתית. האם אתה יכול לתאר את הפרשה בכמה שורות ומה גילית כשחקרת?

צחי: הסבא שלי, הרב יצחק וינגוט, אבא של אמא (לא אייזיק מהמחברות, שהיה אבא של אבא), נרצח בשנת 1951 בגן יבנה, שהייתה אז מושבה שכוחת אל בדרום הארץ, על ידי חייל לוקה בנפשו בשם פטר שטיין.
הדברים המופיעים ב’אבנים’ הם לא בדויים על ידי. הם מבוססים על הסיפורים ששמעתי מאמא שלי ואנשים אחרים מהמושבה. בנוסף, כפי שציינתי, חיפשתי בארכיונים שונים עיתונים מהתקופה המתארים את המקרה, ומצאתי לא מעט.

איור של צחי פרבר ל”אבנים”

התברר לי כי פטר שטיין, עולה חדש מאוסטריה, בחור בהיר שיער ותכול עיניים, צעיר ובריא בגופו, היה אדם בעל נפש אמנותית, חובב צילום, שלא הסתדר בארץ. הוא התגייס לצה”ל, רצה להיות צלם צבאי, אבל לא קיבל את מבוקשו. ייתכן והיה גזען, כי קראתי שקשה הייתה לו האינטגרציה עם חיילים בני עדות המזרח, והוא היה מכנה אותם בשם ‘שוורצעס’ (שחורים) בכל הזדמנות.
ערב חורפי אחד, בחודש דצמבר 1951, הוא ביקש את מכונת הירייה, וכשלא ניתן לו מבוקשו הוא הסתפק בנשקו האישי, יצא מהבסיס הצבאי חצור, והלך כל הלילה מערבה אל עבר המושבה הסמוכה. לפנות בוקר טיפס ועלה על מגדל המים שליד בית העלמין הישן והמתין. עם עלות השחר הוא הבחין בסבא שלי שהלך לעבודתו בקיבוץ הדתי השכן, וירה בו, לאחר מכן החליף מיקום מזרחה אל מגדל מים אחר, צלף ופגע גם באוטובוס חולף, רצח שלושה אנשים, ופצע עוד כמה אחרים. סבא הצליח לגרור את עצמו אל בית העלמין, וכך מצאו אותו מאוחר יותר, כשהוא מת, שעון על אחת המצבות.

במשפט שנערך לפטר שטיין אחרי כמה שבועות, הוצגו בפניו בין היתר תצלומים של גופתו של סבא שלי, ושטיין טען שהתצלומים לא בוצעו טוב. כלומר, שמישהו “הרס” לו את שלמות היצירה.
קראתי כי הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש בבאר יעקב, ולמרות שניסיתי כמה פעמים לבדוק מה קרה לו, לא הצלחתי לעלות על עקבותיו. אם הוא חי עדיין היום, הוא צריך להיות כבן 90.

אלי: אתה מתכנן עוד פרויקטים כאלו?

צחי: כן, אם רק אצליח יהיו כמה וכמה: ‘המחברות של ציפורה’, סבתא ציפורה אמנם לא כתבה יומן, אבל כתבתי את הסיפורים המוזרים ששמעתי אודותיה בגוף ראשון, מנסה להגיע אל טון הדיבור שלה, אל הנגינה הנכונה, כאילו היא בעצמה הדוברת. אגב, גם ב’המחברות של אייזיק’ עשיתי כך, בקטע מסוים שסופר לי על ידי ההורים, אבל לא מצאתי לו כל זכר בכתובים. כשקוראים אותן, להערכתי לפחות, לא מרגישים. יהיה גם ‘צעצועים’, קומיקס המספר את סיפורו של ילד שאבא שלו לא שב מהמלחמה, מבוסס על הקומיקס הישן בעיתון ‘במחנה’ ומרחיב אותו. יהיו גם סדרת ‘ספרים מצוירים למבוגרים’, מעין ספרונים עגומים, מתוקים-מרירים משהו, אודות אנשים אמיתיים שהכרתי בראשון לציון של פעם. ויהיה גם כבר בסוף השנה הבאה, רומן נוסף לא מאויר, ‘נודדות ציפורים’ שמו, על מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של ילד קטן.

עד כאן הראיון עם צחי פרבר.

צחי פרבר

קיראו גם:

צחי פרבר בויקיפדיה

דף הפייסבוק של צחי פרבר

הפוסט הקודםנחיל מאת יותם ראובני: השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
הפוסט הבאלהקת “מיומנה” : המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 29-30 יולי 2022
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
צחי פרבר
מאייר, סופר, קריקטוריסט, ואמן קומיקס ישראלי. נולד בישראל בשנת 1963, וגדל בראשון לציון. 
בוגר המחלקה לעיצוב גרפי (תקשורת חזותית היום) ב'בצלאל' בשנת 1993. פרויקט הגמר שלו, שעסק באיורים גרוטסקיים של דמויות פוליטיות, נרכש זמן קצר לאחר מכן על ידי חברת ההפקה 'מימד', והיווה את הבסיס לעונה הראשונה של 'החרצופים', תוכנית סאטירה פוליטית ישראלית שגיבוריה היו בובות. 
החל משנת 1998 הוא מרצה במחלקה לאמנויות המסך ב'בצלאל', אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, והחל משנת 2010 הוא גם מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית במוסד. כמו כן הוא מרצה בבית הספר לאמנויות הקול והמסך ב'המכללה האקדמית ספיר', מלמד בחקאיא, 'מרכז הספר והספריות', במחלקה לספרות ולתרבות ערבית, ולימד במוסדות אקדמיים נוספים ובמכללות רבות. בשנת 2008 החל לאצור תערוכות במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס חולון. 
הוא עוסק באיור, ובכתיבה המאופיינת במוטיב הילדות החוזר ומופיע בה בצורה משמעותית. בשנים האחרונות הוא עבד על נובלה גרפית בשם 'המחברות של אייזיק', המבוססת על יומנו של סבו המנוח, ועל שני רומנים. הראשון שבהם, 'אבנים', ראה אור בהוצאת 'כנרת זמורה דביר'.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + 11 =