היכן נמצא האושר האמיתי, בעבר, בהווה, ואולי בכלל בעתיד? אסתי הלפרין מימון סוקרת ספר ילדים חדש שבודק את השאלה החשובה הזאת.

המערכת.

כריכת הספר ״לעולם לא נספיק״ של נעמה דה לה פונטיין ואיורים של מרוה מור

תקציר הספר:

לעולם לא נספיק מספר את סיפורם של אם וילד הנרגשים לצאת למסע משותף, אך בדרך מוצאים עצמם במסלולים נפרדים. נולי הוא ילד סקרן המשתוקק ללכת אחרי אמו לקראת חוויה מובטחת, אבל בדרך נפעם דווקא מהגירויים הקסומים הנגלים לו מכל עבר, ובעיקר מיכולתו לחקור אותם באופן עצמאי. “לעולם לא נספיק” מספר גם את סיפורה של אמא המתאמצת לספק לבנה חוויה ייחודית, ומרוב מאמץ כמעט מחמיצה את ההזדמנות לחקירה ולהנאה משותפת. הסיפור נכתב בשפה משחקית וציורית, ונועד לילדים שסקרנותם אינה יודעת שובע. באותה מידה הוא מכוון גם להורים, שיוכלו ליהנות מהנימה המשעשעת והאוהדת שבה מתואר הרצון הטוב של הורים, לצד הקושי לעצור ולתת לילד להוביל אותנו להנאות הפשוטות שבדרך. 

“אמא ונולי אספו כל מקל ועלה,

סגרו בקופסה והדביקו יפה,

באותיות גדולות כתבו מלפנים:

היום בו גילינו אוצרות חבויים”

(מתוך “לעולם לא נספיק”)

האם האוצרות של חיינו נמצאים בהווה, בעבר, או בעתיד? היכן טמון האושר? באיזה הלך רוח עדיף לנו להימצא: מפנטז את העתיד וטווה בציפייה תוכניות לקראתו?; נוסטלגי ואחוז בעבר בניסיון להבינו ולהבנותו?; או נוכח ברגע הזה, בכאן ובעכשיו החושי, החומק כהרף עין באם לא נתמקד בו? השאלה הזו מרחפת מעל ספר הילדים החדש של נעמה דה לה פונטיין ומרוה מור, “לעולם לא נספיק”.

עלילת הספר “לעולם לא נספיק” נסובה סביב הטיול של נולי ואימו אל גן מיוחד שאימו נרגשת לחשוף בפניו. בעוד שלאימו של נולי יש ציפייה ביחס לאופן שבו אמורה ההנאה מהטיול להראות, בפועל נולי נוהג אחרת, וציפיותיה של האם אינן מתממשות. הפער שבין ציפיות האם להתרחשויות בפועל, בין נקודת מבטה לבין זו של נולי, ניכרות בפזמון החוזר שמהווה את לב הטקסט:

“מהר, מהר,

שלא נאחר,

נולי, אם לא תפסיק, לעולם לא נספיק!”

דמות האם המוצגת בספר עסוקה בעתיד ולא בהווה, בגדול ולא בקטן, במתועש ולא בטבעי, ובהספק ולא בחוויה. הילד נולי מוצג כהיפוך של העמדה המבוגרת, כשבסוף הספר מציע נולי לאימו חלופה בכל הקשור בכיצד לחוות את החיים. דבריו של נולי מייצגים את הפתרון שמציע הספר לאותה תחושת פומו FOMO המנהלת את אימו. הוא מציע לה לגלות את העולם דרך עיניו:

“נולי הדגים ואמא חיקתה:

תצעדי אחרי, בגובה שלי,

בלי למהר, בצעד חתולי

תעצרי במקום! אל תזיזי איבר

ותראי בעצמך-איזה קסם נוצר!”

נולי מדגים את ההאטה, את העצירה במקום ובזמן, את ההתבוננות בפרטים, ואת המיקוד בחוויה החושית. טכניקות אלה, של מיינדפולנס, מנטליזציה, ותקשורת מקרבת, השזורות בחן לאורך הספר, הנן אמצעים למצוא את הדרך להתמודד עם מורכבות החוויה האנושית, מתוך הניסיון לענות על השאלה הרחבה והנצחית – כיצד לחיות. בניגוד לספרים רבים בתחום כגון “לשבת כמו צפרדע” של אילין סנל ו- “בועות של שלווה” של קומאס סילביה, המלמדים הורים וילדים את רזי המיינדפולנס באופן משחקי אך מוצהר ודידקטי יותר, “לעולם לא נספיק” מצליח לעשות זאת דרך הרובד העלילתי. זהו לא ספר טכני, למרות שהטכניקה מומחשת ומודגמת בו, זהו לא ספר פסיכולוגיסטי, למרות ההתייחסות לממד הפסיכולוגי של הדמויות. בכך, במידה רבה, השגו המרשים: הוא מאפשר קריאות שונות לילדים ולהורים כאחד.

מה הם האוצרות החבויים שהספר טומן בחובו? “לעולם לא נספיק” מספר את סיפורה של אמא המתאמצת לספק לבנה חוויה ייחודית, ומרוב מאמץ כמעט ומחמיצה את ההזדמנות לחקירה ולהנאה משותפת. מחברת הספר, ד”ר נעמה דה לה פונטיין, היא פסיכולוגית קלינית, חברת סגל בכירה באוניברסיטת ייל, מרצה, חוקרת, ומתמחה בטיפול בילדים והורים. השכלתה ותובנותיה הענפות ניכרות בטקסט ברבדיו השונים. “לעולם לא נספיק” עוסק בחוסר התיאום שנוצר לעיתים קרובות בין הורים מלאי כוונות טובות, לבין ילדים סקרנים עם רצון לחקור ולגלות באופן עצמאי את הסביבה, ואת היכולות המתפתחות בהם. הקונפליקט החיצוני שמוצג בטקסט, בין ההורה לילד, מייצג גם את הקונפליקט הפנימי, בין הרצון להתקדם ולכבוש מטרות לבין הצורך לעצור ולשהות ברגע, ואת הקושי של ההורה לעצור ולתת לילד להוביל אותנו להנאות הפשוטות שבדרך.

האם גישתו של נולי בהכרח עדיפה? האם הנוכחות בכאן ועכשיו היא הדרך הנכונה יותר לחוות את החיים? מה הם מקור ומשמעות הפער בקצב ובשאיפות בין ילדים למבוגרים? בין הטבעי למתורבת? האם יתכן שהנטייה לחוות באופן אינטנסיבי את העבר ואת העתיד היא עניין של העדפה? האם היא תלוית אישיות? האם אכן מותר ההווה על העבר והעתיד? אחד מן הנציגים הבולטים של הגישה המתריסה כנגד בכורת ההווה על העבר, המיטיב לנסח את טענתו זו כמעט בכל כתביו, הוא מרסל פרוסט:

“מוטב לו לאדם לחלום את חייו מאשר לחיותם, אף שבעת שהוא חי אותם הוא ממילא חולם אותם, אלא בפחות מיסתורין ובחיוניות פחותה, במעין חלום אפל ועצל כחלומה המעורפל של התודעה הקלושה שנוכל אולי ליחס לחיה הניצבת כמו-מהרהרת.” (מתוך “יגונות, חלומות, צבע הזמן”, בתוך “תענוגות וימים”, 2009).

אחת מן הסכנות במיקוד בטכניקות כגון מיינדפולנס, היא בהשטחת כל שאר המורכבות האנושית שאינה חלק מן המטרות אותן הטכניקה מדגישה. לכן, חשוב להבחין בין הנוכחות בכאן ועכשיו כשיטה, לבין הנוכחות בכאן ועכשיו כאידיאל. הבלבול בין השניים מכניס את תחושת הפומו בחזרה לפעולה שכן להיות נוכח בכאן ועכשיו, להיות קשוב לעצמך ולזולת אינו רק חלק משמעותי מחוויית החיים, אלא שגם היישום של אותו דבר חלקי הינו אתגר גדול. “לעולם לא נספיק” מציג באופן מוחשי לילדים ולהורים את האתגר. כמו לכל ספר העוסק בשאלות מעין אלו ומציע פיתרון, עצם ניסוח הפיתרון מייצר פרדוקס. שכן הפיתרון, יהיה אשר יהיה, עלול להפוך לאידיאל שאליו אנו שואפים, ובעקבותיו אנו מתייסרים, חרדים ואשמים, שמא לא צלחנו את האתגר באופן אופטימלי. לכן, אולי, מיטב הספר הוא בניסוח הבעיה, ופחות בהצגת פתרון. “הפרדוקסים של היום הן הדעות הקדומות של המחר…” טוען פרוסט (2009), ומציע שמה שנראה לנו עתה כרעיון חדשני, למשל, ההתמקדות בכאן ועכשיו, עלול להפוך למכשול קוגניטיבי ורגשי באם נראה בו את המובן מאליו. כמובן שדינמיקה זו אינה הכרחית, וכל עוד מדובר בטכניקה העומדת לרשותנו כחלק מארגז כלים רחב אנו יוצאים נשכרים.

כהורים, אחת מן הסכנות הגדולות ביותר היא הרדיפה אחרי אידיאל של הורות כזאת או אחרת. אמו של נולי מבינה שהשאיפות שלה, אלו שחשבה שיהפכו אותה לאם משקיענית שמעניקה חוויה מיטיבה לבנה, היו בעוכריה. מצד שני, האם ההתייסרות על כך שאינה קשובה דיה, ומתואמת עם חווייתו של נולי, היא ההורות הטובה יותר? הנפש ההורית היא בהכרח נפש מסוכסכת עד מאוד. היא עמוסה בידיעות שונות, נטיות מתנגשות, קונפליקטים בין אמפתיה לאגואיזם, ונקרעת בין פנטזיה לכורח. גם תוך ניסיונות עיקשים להימצא קשובה לכאן ולעכשיו העבר והעתיד נוכחים בה תדיר.

כיצד נכון שתאהב הנפש המסוכסכת את ילדה? קשה מאוד לתת פתרון ונוסחה. אחד הטקסטים העוסקים באופן עמוק ומורכב בשאלה המדממת הזו הוא ספרה של אורנה לנדאו “בזה הבית”. המסקנה שנובעת מהטקסט ומנוסחת בסופו היא בפשטות, ככה, כמו שהיא. תשובה המחזירה אותנו אל לב ליבו של “לעולם לא נספיק”:

“… בכל אשמה האהבה. והיא חושבת על האהבה המוחלטת שהציפה אותה כשראתה את נועם כשנולד, ואת האהבה המאחרת לבוא שחשה אל איתמר, אהבה שכשבאה סוף-סוף, היתה כרוכה כבר בקשר שאי-אפשר להתיר עם סרחים של אשמה שהרעילה את כל השנים שבאו אחר כך. ומה היתה חשובה בכלל האהבה הזאת שצריך למוד אותה בכלי מדידה מדויקים, להתייסר בגין כל מילימטר של העדפה, כל נימה של שוני? היתה צריכה לאהוב אותו לא רק כמו שהוא אלא כמו שהיא, בלי התחשבנות זולה. על האהבה אי-אפשר לצוות שתבוא בתבנית רצויה, וגם לא על ילד. אבל על עצמה היתה יכולה לצוות שתהיה דבקה בו ללא תנאי…” (מתוך “בזה הבית”).

המסר העקרי של הספר “בזה הבית” הוא של קבלת העצמי באשר הוא, גם עבור הילד, אבל גם עבור האם. עם האשמה והפומו וכל מה שיש בתודעה המסוכסכת שלה, כי אחרת איך תאהב אותו? ואיך בכלל נכון וכדאי וניתן לחיות אם לא דרך הסכסוכים הפנימיים שלנו, התסכול והשנאה והאשמה והחרדה, פנטזיות העתיד וזיכרונות העבר. במובן הזה “לעולם לא נספיק” הוא ספר שמציעה טכניקה מבורכת ומודעות לבעיה, יתרונותיו נשמרים, בתנאי שאינו הופך לאידיאל רודפני ושיפוטי שקובע לנו איך נכון לאהוב, לחוות, ולחיות.

התנועה והמתח שבין עבר, הווה, ועתיד היא גורלנו. גורל שבסופו של דבר הופך גם את הרגע הזה לאוצר שנמצא בעברנו. תיבת האוצרות, בין אם מלאה בענפים ובין אם בתובנות וזיכרונות, נותרת בעבר. הכאן ועכשיו הוא אפשרות, המיקוד בו הינו בעל ערך רב, אבל העונג והסבל שבציפייה לעתיד ובגעגוע אל העבר הוא בלתי נמנע. טבע אנושי שהופך אותנו למי שאנחנו.

רשימת מקורות

דה לה פונטיין, נ. (2022). לעולם לא נספיק. מטר הוצאה לאור בע”מ, ישראל.

לנדאו, א. (2011). “בזה הבית“. כנרת זמורה-ביתן, דביר-מוציאים לאור בע”מ, אור יהודה.

פרוסט, מ. (2009). “תענוגות וימים“. כנרת זמורה-ביתן, דביר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע − אחד =