29 ביוני שנת 1900 הוא תאריך הולדתו של הרוזן אנטואן דה סנט-אכזופרי, טייס צרפתי, סופר, משורר, ובעיקר מחברו של "הנסיך הקטן": יצירה שהיא שיר הלל לעולם הילדות שהמבוגרים כבר הספיקו לשכוח. או, כפי שמציין אכזופרי עוד בפתח הסיפור הפואטי המאויר המפורסם: "כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבֻגָּרִים הָיוּ לְפָנִים יְלָדִים קְטַנִּים, אִם כִּי מְעַטִּים מִבֵּינֵיהֶם זוֹכְרִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. הִנְנִי מְתַקֵּן אֵפוֹא אֶת כְּתָב הַהַקְדָּשָׁה שֶׁלִי: לִידִידִי לֵיאוֹן וֶרְת בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן".
"הנסיך הקטן" היא יצירה רבת קסם. לכאורה סיפור לילדים, אבל לא רק. היא משפיעה עלינו מקסמיה ביכולתה להחזיר אותנו לעולם הילדות שלכאורה כבר חמק ועבר מבין ידינו. הדרך לשם עוברת בסיפור עלילה חינני, המהדהד את החברות שהתקיימה בין וורת לאכזופרי, סיפור על אודות קשר שנרקם בין טייס שהלך לאיבוד בחולות הסהרה לבין נסיך קטן מכוכב רחוק, שמבחינה מטאפורית איבד גם הוא את דרכו בחיים. ומאחר שהשניים, וורת ואכזופרי, היו אנשים מבוגרים, לא ייפלא אפוא שלא מעט מקוראי היצירה הם מבוגרים אף הם, ושהמסר העיקרי שלה מכוון אליהם, ואין פשוט ממנו: אם תרצו לחזור להיות מאושרים, התנהגו שוב כמו ילדים.
עיקרי תכנית הפעולה הם כדלקמן: תפעלו מהלב, מעולמכם הפנימי, ולא מתוך הרגלים, תכתיבים חיצוניים, או מודעות יתר, כמו שהמבוגרים האלה, רגע, אלה אתם בעצם, נוהגים לעשות. לצד זאת, תזכרו גם לשחק את המשחק. לקפוץ בכל זאת מדרגה קיומית מהלך הרוח הילדי הזה. כי אין הכוונה שתישארו ממש ילדים, או סתם מעוכבים התפתחותית מבחינה רגשית, אלא שיום אחד תמצאו באמת אהבה בכוכב משלכם, שתיצרו אותו פה, בעולם הזה, בהווה.
"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין", הוא ככל הנראה המשפט המצוטט ביותר מ"הנסיך הקטן", אם לא המצוטט ביותר בספרות המערבית. כדי להבינו, משפט שמגלה סוד ומכסה דבר, והמפענח לדעת רבים את סוד האהבה, נדרשת קריאה ביוגרפית ביצירה. זו קשורה בין היתר לאותו וורת שהיה סופר ופילוסוף יהודי צרפתי, מי שהיה בעבור אכזופרי, ההרפתקן הצרפתי שהתייתם מאביו בגיל צעיר, גם ידיד נפש וגם דמות אב. כך שאכזופרי האמין שאין טוב ממנו להיות הקורא האידיאלי של יצירתו ביכולתו לייצג בעבורו שתי נקודות זמן, עבר והווה, כמו גם את כמיהתו להעמידן על מישור אחד. כלומר להצליח לראות את העבר החמקמק, את עולם הילדות, אותו דבר סמוי מהעין, מבעד להווה.
הקשר שנטווה בין הסמוי מהעין לבין עולם הילדות מחזיר אותנו לראשית היצירה. שם ניצוקה התשתית הרעיונית שלה, ומודגשת החשיבות המוקנית לפעולות שילדים מורגלים לעשותן, ומבוגרים לעומת זאת, שכחו בכלל מקיומן. מרביתן סמויות מהעין, פרי עולמם הפנימי של הילדים, למשל: לתת ללב להחליט ולעולם הדימויים לעבוד, לראות את העולם מבעד השניים, ללכת שבי אחרי החושים, לתאר ולא להגדיר, לא להלאות במילים או להסביר יתר על המידה. ובכלל, לא לכמת כל דבר הנקרה בדרכנו, אם בכסף, בזמן, בגיל, או בעובדות מוצקות לכאורה, כמו שהמבוגרים רגילים לעשות, אלא פשוט לראות ולחוש בו מבעד לעצמיותנו.
לפיכך, אם ברוח היצירה החלטנו לצייר נחש בריח אוכל פיל, אז לפנינו נחש בריח אוכל פיל, חד וחלק. וכלל וכלל לא לא ציור של כובע, כפי שרבים מהמבוגרים האלה – כן, אתם שוב, שרואים רק את פני השטח, את העובדות הגלויות לעין לכאורה – יטעו לחשוב. ואם אנו אוהבים מישהי וחושבים שאין מיוחדת ממנה בעולם, תהא זו שושנה גנדרנית, מקסימה ומפיצת יופי מפעים, שהנצה פתאום בכוכב מספר “בּ-612”, או אישה, שמצטיירת כך בעינינו בדיוק – אז זו תהיה משמעותה בכוכב הפרטי שנוצר מעכשיו בשביל שנינו. לכן, לסמוי מהעין, להחלטות של הלב, הרגש והעצמיות, יש על פי הטענה המועלית ב"נסיך הקטן" חשיבות רבה גם בחלוף השנים. כי אם ליבם של המבוגרים כמה עדיין לאהבה ולקשר, אל להם לזנוח את הלך הרוח הזה, שעשוי לקבוע אם עולמם ינצנץ שוב באור האהבה.
השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לשחזר את רוחן של פעולות קסומות אלו בבגרותנו, אם למרבה הצער שכחנו איך זה להיות ילדים, והן נעלמו מאחורי שובל השנים, כמו גם מאחורי הצורך שלנו כמבוגרים לקבוע כל דבר במסמרות: בכסף, בזמן, בגיל, או במשקל, אבל לא באמצעות מקצב הלב. אולי אם נעצום עיניים, וננסה מבעד לערפל הזיכרון והעבר להתרפק על זיכרונות ילדותנו, בהם הלב עבד ללא מפריע, בלי מודעות היתר שהחניקה את פעימותיו ואותנו בתוכה. ואולי, במקרה של אכזופרי, אם נבחר כנמען של יצירה שהיא שיר הלל לאותן פעולות, אדם כמו וורת, שייצג בעבורו את בגרותו וילדותו במקביל.
כך שממעמקי החסך הנטוע בליבו, אכזופרי האמין שוורת מסוגל להבין הכול, ובכלל זה את ההתרפקויות הנוסטלגיות שעומדות בבסיס ספר הילדים שכתב. להיות מין אבא נעלם, ייצוג של ילדות שטרם התגבשה לבגרות, שזיכרונה מלמד איך לאהוב בלי פילטרים. וזאת לצד דמויות נוספות שברא ביצירה, ובמיוחד אחת בוגרת באופייה, דמות השועל, שמלמד אותו גם איך לשחק את המשחק, איך להחזיק באהבה הזאת.
מכאן שבסיפור, לא רק דמות הטייס הייתה בבואה של אכזופרי עצמו מימיו כטייס במדבר סהרה והמצוקה או אז למים, אלא גם דמות הנסיך היא בת דמותו לא פחות. זו שהתגבשה אולי כפאטה מורגנה מימיו אלו כטייס, אך לא פחות מכך מתוך כמיהתה של הנפש, של מי שביתמותו, בבדידותו, כמו נזרק מהעולם, מהכוכב שלו, ומאז מחפש את דרכו. אבל בעיקר מחפש לדעת איך לאהוב.
כך או אחרת, אכזופרי גם האמין שיש לעודד ולנחם את וורת ידיד נפשו, היהודי במוצאו, בהיותו שרוי במצוקת רעב ובדידות במקום מחבואו בתקופת הכיבוש הגרמני של צרפת. הוא הונע מן הסתם לא רק מתוך חשיבותה של הילדות אלא מתוך אמונה נוספת: שמבוגרים לא רק עשויים לכתוב ספרי ילדים, אלא גם לקרוא אותם, ובאופן לא פחות הדוק מילדים, והסיבות לשתי הפעולות הללו עשויות להיות גם יחד עמוקות ביותר.
בעניין זה ממש טבעה חוקרת התרבות זוהר שביט את מושג "הספרות האמביוולנטית". לדעתה, "הנסיך הקטן", בדומה ל"עליסה בארץ הפלאות" או פו הדב", הוא דוגמא ל"טקסטים שנקראים בעיקר על ידי מבוגרים, אף על פי שבאופן רשמי הם נחשבים לחלק מספרות לילדים" ("מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות הילדים", עמ' 184). שביט נתנה בהם סימנים: מתאפיינים בהקשר חברתי, דיון ער, וגרסאות מותאמות גם לילדים, אף שממילא גם גרסתם המקורית תשכון במדף ספרי הילדים.
האמביוולנטיות באופיים של אותם טקסטים, כלומר, העובדה שהם משתייכים בו זמנית לשתי מערכות, גם לילדים וגם למבוגרים, תוביל לכך שכל אחת מאותן אוכלוסיות קוראים תקרא בהם באופן שונה. ואם נשאל מדוע בכלל מבוגרים יקראו בטקסטים האלה, שביט עונה: בשל צורך ספרותי הייחודי רק להם, שאינו תואם לילדים (עמ' 185-186). אולי משהו הקשור לדבר מה סמוי מהעין. הא, כן, כן. שוב אותה שורה אלמותית מ"הנסיך הקטן", שסביבה במיוחד קיימנו דיון ער.
לסיום, אל לנו לשכוח את הצורך ללמוד לשחק את המשחק כדי להחזיק באהבה. ומי שמלמד את הנסיך הקטן לעשות זאת הוא דמות השועל שהוא פוגש בו במהלך מסעותיו ברחבי היקום. הנה עיקר הדיאלוג רב החכמה בעניין זה המתנהל ביניהם:
אִם חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ בְּיָדִיד – אַלְּפֵנִי-נָא אַלֵּף!
אִם כֵּן, – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן – מָה הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָלַי לַעֲשׂוֹת?
לְשֵׁם כָּךְ – הֵשִיב הַשּׁוּעָל – עָלֶיךָ לְגַלּוֹת סַבְלָנוּת וְאֹרֶך-רוּחַ. תְחִלָּה תֵּשֵׁב לְךָ בְּמֶרְחַק-מָה מִמֶּנִּי, כָּךְ, עַל הַדֶּשֶׁא. אֲנִי אָצִיץ בְּךָ וְאַתָּה תֵּשֵׁב דּוּמָם וְלֹא תֹּאמַר דָּבָר. כִּי הַדִּבּוּר הוּא מְקוֹר כָּל אִי-הֲבָנָה. אַךְ כָּל יוֹם תּוּכַל לָשֶׁבֶת קָרוֹב יוֹתֵר אֵלַי…
לְמָחֳרַת הַיוֹם חָזַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן וְנִפְגַּש עִם הַשּׁוּעָל. הַלָּה פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר:
– מוּטָב לָשׁוּב יוֹם-יוֹם בְּאוֹתָה שָׁעָה. אִם תָּשׁוּב, לְמָשָׁל, בַּשָּׁעָה הָרְבִיעִית אַחַר הַצָּהֳרַיִם, אַתְחִיל לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר עוֹד בַּשָּׁעָה הַשְּׁלִישִׁית. כְּכָל שֶׁתִּקְרַב שְׁעַת הַפְּגִישָׁה אַרְגִּישׁ עַצְמִי מְאֻשָׁר יוֹתֵר. וּבְהַגִּיעַ הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית אַתְחִיל לְהִתְרַגֵּשׁ וְלִדְאֹג. אָז אֵדַע לָרִאשׁוֹנָה אֶת מְחִיר הָאֹשֶׁר! אַךְ אִם תָּבוֹא בְּכָל שָׁעָה שֶׁתִּהְיֶה, לֹא אֵדַע לְעוֹלָם אֵימָתַי עָלַי לְהִתְכּוֹנֵן בְּלִבִּי… כִּי גַם בְּעִנְיָן זֶה יָפֶה כֹּחָם שֶׁל טְקָסִים קְבוּעִים.
במסגרת שורות אלו עולה דיאלוג הנסוב על משחקם הייחודי של המבוגרים: כזה שאיננו למען ההנאה שבדבר כמשחקם של הילדים, אלא למען מטרה: ליצור כמיהה, ציפייה, והרגל, משחק האהבה ולמענה.
ראו גם
"הנסיך הקטן" בגירסת הסופר הישראלי דרור גרין
כרמי זיסאפל "שקיעות" ואמנות חול של אילנה יהב מתוך ההצגה "הנסיך הקטן"
