המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 10-11 יוני 2022

רחל אשד עם אנטי-המלצה

על הסדרה “בלאדי מורי”

בטח יצא לכם לפחות פעם בחיים למנגל היכן שהוא כשאחד האורחים ביקש את הסטייק שלו well done, ובדיוק הגיעה שיחה חשובה, או אירע עיכוב אחר כלשהו – רגע אחד של היסח הדעת והסטייק יצא יבש מדי, לא נותר בו שמץ חיות, או זכר לפרה שהיה.

ככה הרגשתי כשצפיתי בפרק הראשון בסדרה בלאדי מורי בשידורי “יס” yes.

לוהקו שתי שחקניות שקבלות דווקא יש להן בשפע, נעמי לבוב ורותם סלע, שיכולות להפגין, וכבר עשו זאת, משחק אינטליגנטי, במנעד רחב שבין קומי לדרמטי. ההתחלה מהודקת, מקפיצה, ומסקרנת למדי. הבעיה היא בתסריט. כל כך נמוך, יבשושי, דורש עריכה הרבה יותר מסיבית. התוכן עבש: דיאלוגים סתמיים, ויכוחי-סרק על ההתנגשות הקולוסאלית בין “מימוש עצמי” לחתונה וילד, אותו סיפור לעוס שדשו בו כבר בתחילת ימי הפמיניזם, אי-אז בשנות ה-50 של המאה שעברה. הטקסטים כה רדודים ולא אמינים, הדמויות חד-ממדיות.

רותם יכולה להביע ים של רגשות, אבל כשהיא נאלצת להגיש משפטים כה מסורבלים ופריכים, חוזרות לה שתי הבעותיה המוכרות עד זרא: עיניים גדולות פקוחות לרווחה, פנים מביעות תימהון, הבעה שמתחלפת לסירוגין בעיקום הפה במיאוס. הדמות היא רופאה גניקולוגית, ושנדמה שרותם התחפשה, כילדה שזרקו עליה חלוק ברגע האחרון בפורים. אין תואם בין שורות התסריט לדמות.

נעמי לבוב, שותפתה לדירה התל-אביבית, משחקת תסריטאית ומורה לתסריטאות, כשלנגד עינינו המשתאות היא שבה לכתוב, אחרי הפוגה, תסריט המבוסס על חייה שבסדרה. טריק ישן-נושן, שצריך כישרון כדי להיכשל בשימוש בו. ויש!

מרגיש שטוח כמו אשה בלי שדיים, בלי להעליב אף אחת. זה רק דימוי, נמוך כמו הסדרה.Yes, you can do better!

לביקורת קצת אחרת על הסידרה ראו ב״הארץ״

צפו בפרק הראשון ביוטיוב

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על הסרט “שלום ולא להתראות”

זהו סרטו של הקולנוען הצרפתי אלבר דופונטל משנת 2020, אשר כתב תסריט, ביים, ומשחק בתפקיד הראשי.

צפו במקדימון הסרט:

הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר בצרפת, פתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-18, שהתקיים בסינמטקים בארץ במאי 2021, ובימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע.

זאת קומדיה שנונה, שעושה את הכמעט בלתי אפשרי: מציגה את מותם בטרם עת של גיבוריה כמשמח. ספרית בת 43 מגלה שהיא חולה במחלת ריאות סופנית, כתוצאה משימוש בתרסיסים לשיער ללקוחותיה. רוחה לא נופלת, והיא פועלת: מחליטה לחפש את הבן שילדה בגיל 15 ונאלצה למסור לאימוץ. היא פוגשת במנהל מערכות מידע מבריק, שיודע לפרוץ לכל מערכת ממוחשבת ולהפעילה כרצונו. אל השניים מצטרף ארכיונאי עיוור, והשלושה יוצאים למסע לחיפוש בנה של הספרית, שנולד בשנת 1989, ומצליחים למצוא את הנער.

הסרט רצוף בסצינות קומיות המתבססות על עיוורונו של הארכיונאי, ועל מרדפים של שוטרים שלומיאליים אחרי החבורה. הסרט ממזג בין הטכנולוגיה העכשווית הממוחשבת, המוצגת בצורה מופרזת עם ארכיון תיקי ניירת, משלב קטעי ריקודים שמחים של הספרית-הנערה של שנות השמונים עם אהוב נעוריה.

בסצינה מבריקה, בה גאון המחשבים משתלט על בקרת מעליות שקופות בבניין משרדים, החבורה מצליחה לגרום לפגישה בין בנה של הספרית עם מושא אהבתו.

המסע הושלם, הספרית ואיש המחשבים מתקרבים ומתוודים על אהבתם. בתחילת היכרותם, הספרית מפנה את מנהל המערכות המעולף ממשרדו ההרוס עקב ניסיון התאבדות כושל של האיש, שנאלץ לפנות את מקומו לעובד צעיר. בסצינת הסיום השניים מושכים אש של סוללת השוטרים, המקיפה אותם. מותם, מחובקים יחד, מתפרש כעוד הצלחה.