האם אפשר לרתום את העגלה לפני הסוס? הגיוני שלא. אלא שאמנות הכתיבה (ואמנות בכלל) מבקשת להפוך את הסדר במודע, ועושה זאת עם נימוקים הגיוניים. את הנימוקים האלה ניסח עוד רולאן בארת ב"מות המחבר". מאז, הכתיבה קודמת ללא עוררין לאישיותו של הכותב, אפילו כשהוא מטמיע בה את סיפורו האישי. כך משיגה הכתיבה את מטרתה, ובהצלחה רבה, עד שהיא מגיעה למקומות אפלים באמת, בהם נהיה קשה מאוד להפריד בינה לבין מחברה.
לפני ימים אחדים קיבלתי מאגודת הסופרים הבינלאומית, שאני חברה בה, הצעה לתרגם מרוסית לעברית שני ספרי שירה, בתשלום כמובן. היוצרת היא ישראלית דוברת רוסית, שפירסמה את אסופותיה דרך שירותי ההוצאה לאור של האגודה בגרמניה, וכעת מבקשת לפרסם אותן גם בארץ. על פניו, הצעה אטרקטיבית, מאתגרת, ומתגמלת. אלא ששמה של היוצרת הולך לפניה, והינו ידוע לשמצה מסיבות עגומות. מדובר בקרינה בריל מירושלים, שרצחה את שני ילדיה הקטנים ב-2013, ושמרצה היום שני מאסרי עולם בבית הסוהר "נווה תרצה".
אם אני מניחה בצד את כל המאמצים הטכניים הכרוכים בעבודה מהסוג הזה (תקשורת חד-צדדית, הסיכון להסתבך עם רשויות החוק בישראל, ועוד), ומתמקדת בשיקולים אמנותיים בלבד, אני נתקלת בדילמה חריפה. היתכן שזה המקרה בו אכן אפשר להעמיד את היצירה לפני אישיותה ונסיבותיה של היוצרת? האם אני מסוגלת לנטרל את רגשותיי ודעותיי עליה ועל מעשיה ולצלול לתוך עולמה הספרותי, להתחבר אליו, להתמסר לו, ולהביאו לקהל הקוראים הישראלי ללא שיפוטיות?
ההיסטוריה של הספרות מכירה בדוגמאות רבות של אסירים ואסירים לשעבר שהתפרסמו בזכות כשרונם הספרותי. כך, למשל, יצירת המופת "דון קישוט" נכתבה על ידי מיגל דה סרוונטס בעת שהייתו בכלא בספרד. גם דוסטוייבסקי, מחברם של "האחים קרמאזוב", "החטא ועונשו", "עול ימים", ועוד יצירות מופתיות רבות, היה אסיר בטחוני ברוסיה בגין שייכותו לחוג פטרשבסקי – חוג אינטלקטואלים שהתנגד לשלטון הטוטליטארי באימפריה הרוסית במאה ה-19.
לרשימה זו כדאי להוסיף גם את אנרי שרייר, שריצה מאסר עולם ועבודות פרך בגיאנה הצרפתית בשל האשמה ברצח והצליח להימלט מכלאו, הידוע בגין ספרו האוטוביוגרפי "פרפר", ושני סרטי קולנוע שצולמו לפי הספר ב-1972 וב-2017. שלא נדבר על שלל אסירי המשטר הסובייטיים, שחלקם נמלטו לארצות המערב ולישראל, וחלקם מצאו את מותם בגולאג. ישנם גם כאלה שהפכו את הספרות לכלי לפירסום סיפור חייהם, כמו שרה אנג'ל. עקב הרגלינו לראות בכל היוצרים האלה יוצרים בלבד ולהתייחס לפרטיהם הביוגרפיים כאל מובנים מאליהם, נמחק הגבול בין כתיבתם הספרותית לבין עברם האישי. כך, דוסטוייבסקי עבורנו הינו סופר גאוני ותו לא, ואנרי שרייר הוא גיבורם של שני סרטים מרתקים וגיבור בכלל. סעיפי האשמתם בעבירות שביצעו, כביכול, אינם עומדים היום בראש מעינינו.
על הגבול הדק הזה שהזכרתי מהלכת גם קרינה בריל.
ביצירותיה היא מתארת בעיקר את חווייותיה בכלא הישראלי. כשקוראים את ספריה שנקראים "קרינה 1483783" ו"40 מעלות. מכתבים מבית סוהר", קל להתרשם מאמנות הכתיבה שלה, מהמטאפוריות העשירה, מהביטוי העצמי העוצמתי שלה, ומהתיאורים הנוקבים של התעללויות שעוברות האסירות ב"נווה תרצה". היא מציגה את עצמה ואת חברותיה למאסר כנרדפות על ידי משרתי החוק הישראלים מחד, ועל ידי הגורל מאידך. תאי בידוד, עינויים, הפרות זכויות אדם, אטימותה של מערכת המשפט והמערכת הפוליטית הישראלית, גזרי הדין האכזריים, ועוד, מוצבים לעומת עוצמות הנפש והסבל הפרטי שלה. לניגודיות בין דמותה השברירית של הדוברת בשירים לבין סביבתה ונסיבותיה, להשוואה בין הגורל האישי שלה לבין הגורל הקולקטיבי של האסירות, ולקונטקסט שבו נכתבו השירים, יש את היכולת להקנות להם את הנשגבות של טרגדיה יוונית קלאסית, בה ניצב הגיבור מול רצונם של האלים ומממש את ייעודו בעל כורחו. בנוסף לכך, כתושבת ברה"מ לשעבר, אני מזהה ביצירותיה של קרינה סממנים של ז'אנר הביריונים – סוגת כתיבה ייחודית של האסירים הפליליים בברה"מ שהתאפיינה בתיאור ההווי של בתי סוהר ובהצגת הדוברים ביצירות כאנשים משכמם ומעלה שהסתבכו – אם כי מהצד הנשי. כמו כן, קרינה משלבת בחפשיות בין מילים רוסיות למילים עבריות הכתובות ברוסית, עם פירושן בהערות שוליים – דבר שמעניק לשיריה אותנטיות. סגנונם הוא סגנון מודרניסטי לגמרי, צורני לכאורה, אך בעל חריזה ומשקלים חופשיים יותר, כמקובל בשירה העברית הנכתבת היום. חולשתם היחידה של שני ספריה נעוצה בגיוון התמטי הלוקה בחסר. זוהי אותה דוברת בדיוק שעוברת מיצירה ליצירה, מאסופה לאסופה, ומשמיעה את קולה בנוגע לאותם הנושאים כמעט.
כל אלה נועדו, כמובן, לעורר הזדהות ואמפטיה מצד הקוראים. בדרך כלל אנו מתעניינים בדמויות יוצאות-דופן, אפופות בשובל של רומנטיקה, או בדמויותיהם של החריגים בחברה, שעוברים התנסות מסוימת ומתגברים עליה. הניסיון של קרינה בריל להציג את עצמה בספריה כמי שנקלעה לאבן-ריחיים של החיים, ויתרה מזאת, כאמנית מצליחה בתנאים לא שגרתיים, הוא בעיני ניסיונה המובהק לגבש סביב דמותה מיתוס, להפוך לאגדה. למרבה הפלא, הניסיון הזה עבד: אחד הנציגים של אגודת הסופרים הבינלאומית, שכאמור הוציאה את שתי אסופותיה לאור, סופר ואיש רוח מכובד מאוד, רשם להם הקדמה אוהדת ומושכת ביותר. יחד עם זאת, לא הרגשתי באף אחת משתי האסופות בניסיון של קרינה לערוך חשבון נפש על מה שעשתה. נהפוך הוא, מעשיה לא מוזכרים ביצירותיה באף מילה. נוצר רושם שמאסרה ותלאותיה נחתו עליה לפתע פתאום, מכלום, כרעם ביום בהיר, בצורה לא מוצדקת ולא הגיונית. היא קדושה מעונה בעולם המאיים על חייה. גישה שחושפת בה אישיות ניירוטית בלתי יציבה. יתרה מזאת: ספרה השני, "40 מעלות. מכתבים מבית סוהר", מוקדש לבתה מירה בריל, שנרצחה על ידה. אירוני, לא?
אל לנו לשכוח, שהמקרה של קרינה בריל הוא מקרה מסובך ומורכב. קודם כל, מדובר במקרה טרי מ-2013 שזיעזע מדינה שלמה. שנית, אין לפקפק באמינותו של האירוע, מכיוון שהוא התרחש בנוכחותה של אחותה של הנאשמת. והכי חשוב – עבירתה של קרינה היא עבירה נוראית מכל: רצח שני ילדיה הרכים, בשר מבשרה, החפים מפשע וחסרי הישע. מצוקתה שגרמה לכך אינה אמורה לשמש כתירוץ, כי העובדות מדברות כאן בעד עצמן. אילו מדיאה, הדמות הראשית במחזה הקלאסי של אוריפידס, הייתה לפתע מגיחה מולנו ומשחזרת את סיפורה, הסיכוי שהיינו מתייחסים אליה כאל פושעת ורוצחת ילדיה, ולא כאל גיבורה טראגית, הוא מאה אחוז. כמו שאף אחד לא יעלה בדעתו לייחס לאביעד משה, הבעל האלים שכמעט רצח את אשתו שירה איסקוב, את סגולותיו של גיבור יווני טראגי. גם אם אביעד משה היה מגלה עכשיו יכולות כתיבה מדהימות, לא היינו "קופצים על זה". איננו חיים ביצירה. המציאות גוברת על הכל. ולכל אדם שפוי ונורמטיבי יש מוסר, שנועד לסמן לו קוים אדומים בכל מעשיו.
זאת הסיבה למה ספריה של קרינה, על אף כישרונם הרב, אינם זוכים להצלחה במכירות. זאת גם הסיבה לסירובם של מתרגמים ישראלים רבים, וגם לסירוב החד משמעי שלי, לשתף פעולה עם המשוררת למרות התגמול המובטח. הרי זהו בדיוק המצב בו התגמול הכלכלי וההתרשמות האמנותית מהשירים אינם אלה שקובעים. הכסף שהייתי מקבלת על התרגום הוא כסף-דמים, שהיה בוודאות הופך אותי לשותפה לגורלה. גם שיריה עצמם הם שירי-דמים, אם רק ניזכר בסיבת כתיבתם. הכתיבה לא תמיד מדברת בעד עצמה בלבד, והמחבר לא תמיד מת, כדברי רולאן בארת. קרינה חיה ונושמת, בועטת וזועקת בכל שורה שכתבה, אלא שהסיבה להימצאותה במקום כתיבתם מעוררת רתיעה עמוקה ואמיתית.
העיון המעמיק ביצירותיה של קרינה בריל וההצעה שקיבלתי מאגודת הסופרים הבינלאומית החזירו אותי לחווייתי האישית כאדם וכאם קודם כל. הם גרמו לי להרגיש כמה אני אוהבת את שלוש בנותיי, ולהבין כמה חשוב לי לאהוב ולהעריך את החיים באשר הם. אינני מנסה להאשים את קרינה או להציג את יצירתה כיצירה לא נחשבת ולא ראויה להיות. אני מאמינה שלכל אחד מגיעה הזדמנות נוספת. אך יחד עם זאת אינני מנסה להבין אותה ולהתחבר לתודעתה. הניסיון להכנס עם ראש בריא למיטה חולה הוא ניסיון כושל מלכתחילה, שיכול להביא עמו רק בעיות. אני מעדיפה להמתין להצעות משמחות יותר להרוויח מתרגומי ליצירות יפות.
הבעיה היא לא היכן נכתבו היצירות אלא מה עשו היוצרים. למשל האם לנגן בישראל יצירות של אנטישמי כמו ואגנר, האם לתרגם לעברית אנטישמי כמו סלין. לדעתי כן מוצדק בתנאים מסוימים להחרים יוצרים, אבל השאלה היא עד כמה מעשיו של היוצר היו קיצוניים, לא אם היו לא חוקיים או שנאסר (קארל מאי כתב בכלא, וגם קזנובה, אז מה?). לדוגמא איזה גנרל סרבי שמתפאר שנתן את ההוראה לחסל אלפי בוסנים וגם הרג במו ידיו איזה מאה שבויים כולל נשים וילדים, ונחשב בכלל לגיבור בסרביה. האם ראוי לתרגם אותו? לקרוא אותו? מצד שני, כיום גישת הצנזורה הגיעה לאבסורדים עם הדרישה להחרים סופרים מהעבר. למשל מארק טוויין משתמש במילה ״ניגרו״ בהאקלברי פין, האם להחרים את הספר? טוויין לא היה גזען, ההפך, ועובדתית כך קראו אז לשחורים. או החרמת סופרים ״שוביניסטיים״. אבל גם סופרות, למשל אוסטן, תיארו נשים כמוגבלות לבית, עוסקות בשמלות וארוחות, וחושבות כל הזמן על נישואים. עובדתית, אלו היו חיי הנשים באותה תקופה. בפרט, הגבר שאשה נישאה לו קבע אחר כך את כל חייה, פשוטו כמשמעו. כמו בכל דבר צריך איזון. אולי לא לפרסם כל אדם, גם רוצחים, אבל גם לא לצנזר כל מי שעמדותיו ״מיושנות״ או ״לא פוליטיקלי קורקט״.
מסכימה במיליון אחוז. חייבת תמיד להיות פרופורציונליות בין אישיותו ומעשיו של הכותב לבין יצירותיו, וכמו כן בין הקונטקסט הכללי וההיסטורי בו נכתבו היצירות לבין השיח המקובל היום בעולם המערבי. לפעמים הצנזורה העכשווית מחוללת ניסים במקומות, בהם אין מקום לניסים, ומשמיטה פנינים אמיתיים מהעבר בגלל "פוליטיקלי קורקט".
לא להפריד בין יוצר ליצירה זה מקארתיזם
הרבה סופרים חשובים היו אסירים בכלא. יש אנשים שכתבו ספרים שעצם המאסר רק שימש כהעצמה לפירסומם ולפירסום ספריהם כמו מנדלה אסיר במשך שנים רבות שהפך למנהיג דרום אפריקה.
נזכיר דוגמה עכשווית אלכסי נבלני שהוא כעת אסיר ברוסיה של פיטין חיבר ספרים .ואני מניח שאם יחבר ספר בעתיד איש לא יעלה על דעתו לא לפרסם אותו מאחר שהאיש היה כלוא ברוסיה בהאשמות שהן בבירור האשמות שווא מפוברקות.
אבל יש אנשים שבבירור היו אסירים מסיבות טובות מאוד כמו למשל אדולף היטלר שיש ויכוח אם לפרסם את ספרו "מיין קאמפף" אותו כתב בכלא.וביבירור אי אפשר לקבוע כאן מסמרות.כל מקרה הוא לחלוטין לגופו .ועדיין ..גם אנשים בכלא גם אלו שביצעו פשעים חמורים צריכים להיות זכאים לפרסם ספרים.