הרהורים מתוך העתיד על מגפת הקורונה

מגפת הקורונה העולמית הביאה אותי להרהר בספרים שייכתבו בעתיד, למשל בעוד עשור, כאשר היא כבר תיעלם מחיינו או שתהפוך לעוד אחת מהמחלות העונתיות השכיחות הניתנות למניעה ולטיפול. דווקא אז נוכל לבחון ממבט רטרוספקטיבי את ספקטרום היבטיה הרפואיים-מדעיים, החברתיים, הכלכליים, והפוליטיים. לעתים קרובות, כמו סיפור טוב, דווקא ממרחק הזמן נובעות להן הארות, שאינך יכול להבחין בהן, בעודך מצוי בתוך המאורע הכאוטי עצמו.

אם ניזכר בהיסטוריה של המגפות דרך הספרות היפה נוכל להירגע קמעה בעת שקיעתה אט אט במוחנו של התובנה שאין חדש תחת השמש, ומגפת הקורונה הינה רק עוד אחת ברצף המגפות שתקפו את המין האנושי, ונעלמו (כמעט) לחלוטין.

אם תשאלו את עצמכם מדוע הוספתי את המילה כמעט – זה בשל העובדה שבארצות נחשלות או אקזוטיות עדיין מתגלות מחלות שנראה שכבר נעלמו מן העולם. למשל עקב הנטייה של מחוללי המרעין בישין למיניהן לפתח זנים, מה שנקרא בימינו ובלעז וריאנטים, מכילי מוטציות, ולעניין זה התגלה למשל במדגסקר זן של חיידק הדבר שעמיד בפני כל סוגי האנטיביוטיקה הידועים.

לדוגמא נגיף הפוליו, שיתוק ילדים שהטיל אימה בשנות ה-50. הוא עדיין קיים בארצות בעלי תשתיות סניטריה והגיינה נמוכות, ואף נופתע להיווכח כי במסגרת פעולות הניטור של מערכת הביוב בישראל נמצא נגיף פוליו (זן בר/פרא Wild type מסוג 1) באפריל 2013 במערכת הביוב של היישוב רהט, ובהמשך גם בישובים הסמוכים.

כשליש מאוכלוסיית העולם נגועה בשחפת, המחלה המאיימת של המאה ה-19 שנוכחת בכל הרומנים של אז. בכל שנה נדבקים בה כ-1% מאוכלוסיית העולם. במספר מקרי המוות בעולם בשל מחלות זיהומיות השחפת במקום השני אחרי איידס. המחלה נפוצה מסיבות הקשורות בעיקר בפגיעה במערכת החיסונית בעקבות איידס, החלשה של המערכת החיסונית בעקבות תנאי חיים ירודים, היעדר סניטציה, ותזונה  לקויה. לא בכדי כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה אירעו במדינות עולם שלישי. השחפת לא נעלמה, וגם כיום מגלה החיידק מיקובקטריום טוברקולוזיס עמידות לסוגי האנטיביוטיקה השונים.

לפני גלוי הטיפול האנטיביוטי נתפסה השחפת במאה ה-19 כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, ואמנים. באירופה נחשבה כקשורה בתשוקות, בחוסר יכולת לממש אידאלים רומנטיים, בספונטניות שלא באה לידי מימוש. בשל השחפת התפתחה תרבות מוסדות הסנטוריום, שמעבר להיותם בתי מרפא לבידוד החולים ולטיפולים הפליאטיביים היו מקום מפגש שבו מתקיימת דינמיקה חברתית, כשהקו המאחד שלה מהווה התמודדות עם המחלה. קשר כזה יכול להיות ידידות זמנית כמו “בבית המרפא” של דוד פוגל, שיתוף של שיגרת הטיפול ב”בית המרפא בסימן שעון חול” מאת ברונו שולץ, התרקמותם של סיפורי התאהבות קצרים כמו למשל ב”טריסטאן” של תומאס מאן, וחברות אינטלקטואלית כמו ב”הר הקסמים” פרי עטו. חשבו איזה חלל היה נותר בעולם הספרותי ללא השחפת. רעייתו של תומאס מאן לא הייתה מאושפזת בסנטוריום בדאבוס, ו”הר הקסמים” לא היה נכתב כלל.

נחזור להרהורי הנוגעים לבחינת מגפת הקורונה בעוד עשר שנים.

או אז הרופאים שבנו יוכלו לחייך באירוניה, וישאלו את עצמם כיצד העלו כלל על דעתם לנסות לטפל בחולי קורונה בכלורוקווין ובהידרוקסיכלורוקווין, המשמשות כתרופה למלריה ולמחלות אוטואימוניות מסויימות כגון לופוס ודלקת פרקים שיגרונית, על תופעות הלוואי שלהן, שיכולות לכלול מוות בשל הפרעות בקצב הלב. או על המאמצים שביצעו ממשלות בעולם כדי לפתח ולייבא עבור אזרחיהן טונות של תרופות, שבדיעבד התבררו כחסרות שימוש.  

אך הם גם יוכלו להתנחם בעובדה שמקדמת דנן נוסו תרופות שונות ומשונות כדי להתגבר על מחלות מסכנות חיים.

ניזכר במגפת הדבר, שהחלה להתפשט בעולם, כמו כל דבר “טוב”, מסין, עברה עם סוחרים בדרך המשי לחצי האי קרים, ומשם באוקטובר 1347 הגיעה ליבשת אירופה דרך נמל מסינה שבסיציליה. בתוך כמה חודשים התפשטה המגפה בכל איטליה, וממנה לצרפת, דרך ערי נמל כמו מרסיי. משם התפשטה לשאר מערב אירופה, לאיים הבריטיים, והגיעה אפילו לגרינלנד.

אם נחשוב על התרופות שנוסו בטיפול ב”מגיפה השחורה” לפני גילוי הסטרפטומיצין זה יראה לנו מגוחך ממש: ניקזו את המורסות שבקשריות הלימפה, ומרחו עליהן חומרים שונים שעזרו לפצעים להתמגל ולהתנקז החוצה, למשל חבישות של בצל וצואת יונים. כמו כן ניסו להקיז דם, אך ללא תועלת.

ואם נשוב וניזכר עוד בתמורות המדיניות שנגרמו בשל חיפוש תרופה נגד הדבר, ניווכח שהחיפוש הזה הביא בעקיפין לייסודה של ניו-יורק.

בתקופת שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה הכריזו רופאי אנגליה שמרקחת של אגוז מוסקט היא המרפא היחיד למחלת הדבר. בן לילה נעשה האגוז ליקר מפז. בעקבות זאת התחוללו קרבות בין האנגלים להולנדים על השליטה בקבוצת איי בנדה (כיום באינדונזיה), שבהם צמחו באופן בלעדי עצי אגוז המוסקט. בסופם של הקרבות הביסו ההולנדים את האנגלים והשתלטו על כל איי הודו המזרחית. בחוזה ברדה שנחתם בשנת 1667 הסכימו האנגלים לוותר על תביעותיהם על האיים, ובתמורה לכך ההולנדים ויתרו על המושבה “ניו אמסטרדם” שהאנגלים כבשו שלוש שנים לפני כן. “ניו אמסטרדם” הייתה לימים לניו יורק. ומי בכלל זוכר כיום מה בין אגוז מוסקט לדבר?

במבט רטרוספקטיבי נוכל גם להיזכר במועקה של חובת עטית מסיכות כדי להתגונן מפני הידבקות בקורונה, שהייתה נהוגה בכל מגפה בעבר. ההיזכרות במסכות ולו רק לצורך אסקפיזם לעבר האסתטי והשמיימי תוביל אותנו בדרך האסוציאציה לעיר היפהפייה וונציה, על נשפי המסכות שלה שמתקיימים בימים כתיקונם מדי חודש פברואר.

מסתבר שלשם הגנה ממגפת הדבר נהגו הרופאים בוונציה לעטות מסכות בצורת מקור של ציפור, שמילאו אותן בעשבי תיבול, תבלינים, וקמפור. ואולם הם לא יכלו לדעת שהחלוקים הארוכים שלהם העבירו את הפרעושים שנשאו את החיידק ירסיניה פסטיס Yersinia pestis, שהתגלה רק ב-1894. החיידק גורם לדבר בחולדות ומהן מועבר לבני אדם. במגפות מופיע תמיד גורם שלא הובא בחשבון, שמעצים את מקדם ההדבקה.

בראיה לאחור ניווכח, כפי הנראה, שמגפת הקורונה אחראית למותם של כמה מיליוני בני אדם ברחבי העולם – עובדה טראגית לכשעצמה – אך גם ניזכר שהאבדות בנפש בשל מגפת הדבר בעולם היו בסדר גודל של בין 75 ל-200 מיליון נספים, כ-35 מיליון מהם בסין. הדבר כילה כפי הנראה שליש מאוכלוסיית סין תחת שושלת יואן במאה ה-14. באירופה מעריכים כי חצי מהאוכלוסייה נספה בתוך 4 שנים, מ-1347 עד 1351. גלים של המחלה פגעו באיטליה וביבשת אירופה כמעט בכל עשור שלאחר 1351, עד שהמגפה נעלמה באורח מסתורי כעבור 300 שנה.

בעוד עשור ניזכר בתפילות ההמוניות של חרדים, שחלקם מאמינים שבזכות התפילות לאלוהים, לימוד התורה, וקיום המצוות שככה המגפה לאמור “לבטל מעליהם כל מיני גזרות קשות ורעות ובפרט כל מיני מחלות, מיחושים, כאבים וצער ובפרט מן הפרט מחלת הקורונה הנפוץ בימים אלה בעולם בעוונותיו הרבים”. אז ניזכר גם בעובדה שבשל הנרטיב התאולוגי הנוצרי, אשר ראה באל את המקור לכל התופעות הטבעיות, נהוג היה לחשוב על התפרצותה של מגפה כהתערבות אלוהית כתוצאה ישירה מחטאיהם של המאמינים, וסטייתם מדרך הישר. על כן גברו בתקופת המגפה השחורה התפילות, ובשל מספר המתים העצום היה זה קריטי לבצע את סקרמנט הווידוי על מנת לזכות בגאולה שלאחר המוות. אולי אז תחדור בנו ההכרה שהתנהגותם של פלגים שונים בקרב החרדים, שהייתה כרוכה בהתקהלות ובאי ציות להוראת האמונים על בריאותנו, לא נובעת מתוך רשעות, אלא מתוך השקפת עולם, ומעוותת ככל שתהיה היא נובעת מתוך אמונה.

ואם נחשוב על הסגרים ועל הדרכון הירוק, שהדירו שינה מעינינו, נוכל להיזכר בהיסטוריון האיטלקי קרלו צ’יפולה שכתב על “הופעתם של ארגוני שירותי בריאות מתקדמים במיוחד בצפון איטליה ועל התפתחותם”, מאמצע המאה ה־14 ועד ראשית המאה ה־16. הפוליטיקאים עברו לפקח על תנועת האוכלוסייה וכלי השיט, כדי למנוע מעבר מאזורים שחלו במוות השחור לאזורים שהמחלה טרם פגעה בהם.

ערי המדינות גם ביטלו את הזכות לפרטיות. הן הנפיקו תעודות בריאות, שנוסעים ממקום למקום היו חייבים להראות בעת כניסתם לערים. החשודים בהידבקות במחלה נכנסו להסגר. המילה לסגר באנגלית נובעת מהמילה הוונציאנית קוורנטה – הכוונה ל”ארבעים יום”, אורכה של תקופת הבידוד שהוטלה על אוניות במהלך המגפות. אז הורו לכל כלי שיט לעגון מחוץ לנמל במשך 40 ימים, תקופת הדגירה של המחלה. לאחר 40 ימים ללא מקרי מוות או מחלה הניף כלי השיט דגל צהוב שמשמעו “אני בריא”. רופא היה עולה לכלי השיט ובודק שאין עליו חולים, והיה מאשר לכלי השיט לעגון. כדי להגביר את יעילות הבידוד דרשו מכל כלי שיט להציג תעודת בריאות המאשרת כי בנמל האחרון לא הייתה התפרצות של המגפה.

באותה תקופה גם החלו לרשום כל מקרה מוות. משפחות המתים התמודדו עם השלכות קשות: הן אולצו להיות מבודדים בהוספיס, ורכושן הוחרם והושמד.

פקיד בריאות בפלרמו שבסיציליה סיכם את המדיניות בשנת 1576 במילים “הזהב, האש והגרדום”. הזהב הוא ההוצאות, האש היא הכלי למחוק את המגפה, והגרדום – עונשם של מי שלא פעלו בהתאם להנחיות. כשנתקל בעובדות אלה, אולי ניזכר שיחסית הסגר כאן בישראל לא היה כל כך נורא.

ואז נהרהר בהשפעות הכלכליות של הקורונה וניזכר ש”המגפה השחורה” פגעה קשות בכל מערכי החברה – השלטון, המסחר, והחקלאות – אך מאידך גרמה גם לשינויים חיוביים ולסדר חברתי חדש. בשל צמצום האוכלוסייה כתוצאה מריבוי המתים במגפה, הביא המחסור החריף בעובדים לנסיגה בכל ענפי המשק, שעה שהעובדים הנותרים, גם חסרי המיומנות, דרשו שכר גבוה מבעבר. ברחבי אירופה נוצרו חוקים שהגבילו את שכר העבודה לרמה שלפני 1348, ונקבעו תקנות שנלחמו ברשלנות על ידי הטלת אחריות מקצועית על העובדים.

בטווח הארוך איפשר צמצום האוכלוסייה הקצאה של משאבים לצרכים פחות חיוניים מבעבר. מחירי חומרי הגלם לתעשיית המזון עלו. מחירי החיטה, למשל, זינקו פי שניים ב-1349, וגם מחירי השעורה ותוצרי המשק (בשר וגבינות) עלו. מההתייקרויות נהנו בעיקר האיכרים, שרמת החיים שלהם עלתה. בעשורים הבאים החלה האוכלוסייה לגדול, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי ולמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס שהתקיימו כ-130 שנה לאחר מכן.

במבט לאחור ניווכח שמגפת הקורונה, שפגעה בתחומים שונים של הכלכלה, דווקא העשירה חלק ממנה. בעיקר את אלה שעיסוקם כרוך בייצור ובשיווק מזון, מכירות מקוונות, ופיתוח אלגוריתמים חכמים לשירותם של התחומים הנהנים מהפעלה מרחוק. נראה שלאחר כל נסיגה מתעוררת צמיחה מחודשת בכלכלה, מדע, תרבות, ספרות, ואמנות, שמיטיבה עם המין האנושי, כמין רנסנס מחודש.   

קרוב לוודאי שבמבט לאחור ייעודו של הרופא לא ישתנה ואף השקפתו הקיומית. ד”ר רייה של קאמי משמש עדיין דוגמה ומופת. הוא דרש פעולה למען תיקון, ריפוי, וסיוע, והשתדל שפעולה זאת תצמח מתוך נדיבות לב, ולא מתוך קדושה או פעולה הרואית. השקפתו הקיומית, אשר ממנה עולה ההומניזם האקטיבי שלו, מתבססת על נקיטת פעולה כתגובה לסבל קונקרטי, ולא כתולדה של עיקרון מופשט. משמע, העדפת האדם על פני העיקרון. הוא חש אחריות על העולם שבו הוא חי, ואחריות זו ואהבת האדם שבו מניעות אותו במלחמתו במגיפה.

ד”ר רייה מכיר את בדידות הקיום האנושי לנוכח המגפה. הוא מתוודע אל הסבל האנושי במערומיו כאשר האדם הוא חסר אונים מול האסון, והאל שותק ואינו מושיע. כפי שהוא אומר ביצירה “אבל כיוון שהמוות הוא ששולט בסדרי בראשית, אולי מוטב לאלוהים שלא נאמין בו ושנילחם במוות בכל כוחותינו, בלי לשאת את עינינו אל השמים האלה שהוא שותק שם.”

רייה בוחר בתבונה האנושית ובסולידריות החברתית שהביאה לסיום המגפה: “לפי שעה יש חולים ואני צריך לרפא אותם. אחר כך הם יחשבו, וגם אני אחשוב אבל הדבר הדחוף מכל הוא לרפא אותם. אני מגן עליהם כמיטב יכולתי, זה הכל.”

ומתוך העתיד ניווכח שמאבקנו במגפת הקורונה אמנם נחרץ, אך זהו מאבק סיזיפי כיוון שהניצחון עליה, ממש כמו הניצחון במאבק במגפת הדבר אצל קאמי, איננו מוחלט אלא זמני, ותמיד יתגלו מגפות חדשות.

צפו בהרצאת קורס ספרות ורפואה על מגיפות בספרות ובמציאות ביוטיוב.

ראו גם:

“בבית המרפא” מאת דוד פוגל , פורסם במקור ב-1926. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
“בית המרפא בסימן שעון חול” מאת ברונו שולץ, פורסם במקור ב-1937. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
“טריסטאן” מאת תומאס מאן פורסם במקור ב-1902 . ספריית תרמיל, הוצאת משרד הביטחון, 1977
“הר הקסמים” מאת תומאס מאן פורסם במקור ב-1924. ספריית הפועלים, 2020
“הדבר” מאת אלבר קאמי. פורסם במקור ב-1947. הוצאת עם עובד, 2001
“ספרות הסנטוריום” מאת אורנה מונדשיין, הוצאת רסלינג, 2016
“אלוהים ואלווירה” מאת לימור שריר, הוצאת כרמל 2005
“הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא-חולה”, מאת לימור שריר, הפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר, 2016