תחרות הספור ההומוריסטי הקצר השניה על שם אפרים קישון – אירוע זום

מבין שלושת הזוכים במקומות הראשונים, דווקא הסיפור שזכה במקום השלישי, היה בעיני הכי ראוי. אבל בעיה אחת הייתה לי אתו: את הפואנטה של הסיפור, אפשר היה להבין כבר באמצע הקריאה. בכך איבד הסיפור את העוקץ שלו והנאת הקורא נפגעה.
זה הזכיר לי סיפור קצר, עם עוקץ, שאני כתבתי בזמנו, שהיה גם מבוסס על פואנטת הסיום. אבל, לפי דעתי, הצלחתי להתחמק מהספוילר, שידיעה מוקדמת שכזאת, יכולה לגרום. זאת, הודות לכך, שהסיפור כולו היה קצר והעלילה הייתה רציפה, בלי הפסקה.
הנה הסיפור שלי, שקראתי לו: איש תם וישר
איש תם וישר
לרגע קצר עמדתי דומם, ליד הקבר. אור הירח קרן על המצבה, כובעי ביד, לזכרו של ידיד. על המצבה היה רשום: "יוסף ארק, איש תם וישר". אחר כך הרמתי את האת והתחלתי לחפור.
תוך כדי כך, חשבתי במרירות על השטות שעשיתי והובילה אותי לסיטואציה זאת. שלשום יריתי ביוסף, שותפי לשוד, על מנת להחזיר לעצמי יהלום, שלפי חישובי העלים משלל השוד בו התחלקנו. אז, בלהט המאמצים להשגת היהלום, לא הרהרתי בדבר שבלע לפני שנפל ומת. חיטטתי בכיסיו וכשמצאתי את מפתח הכספת שלו, רצתי ישר לפתחה. אחר כך כשאכזבת הריקנות שבכספת הרגיעה אותי, נזכרתי בדבר. בוודאי היה זה היהלום אותו בלע! "אל תדאג יוסף, אני מגיע", לחשתי תוך כדי חפירה מאומצת. בקושי רב הוצאתי את הארון מהאדמה הבוצית.
אבל אז קרה לי דבר, שאני בטוח שאפילו השטן לא חלם עליו. ברגע שפתחתי את הארון, נשמעה צעקה איומה. תוך רגע הייתי מכותר בכוחות מכופתרים, לובשי מדים, לכבוד עונש המוות הצפוי לי.
המפקח בתחנת המשטרה, הסביר לי, שאין ברירה אלא להודות בכל. הסתבר שהם, במשטרה, מנתחים גופה של מת מסיבה לא טבעית, וכך מצאו את היהלום ושיערו שהרוצח יחזור להוציא אותה מהקבר.
הנה כך נפלתי, ידידי, למלכודת הנבזית של המשטרה ועוד עלי לשמוח שלא מאשימים אותי גם בניסיון לניתוח הגופה ללא רישיון. זאת עליכם לדעת, שזמנים קשים באו לעולם, בהם אינך יכול לרצוח אפילו את ידידך הטוב ביותר, בלא שיחשדו בך.
יש שמועות שבמקום כיסא המלכות עליו חשבתי שאשב, עם מציאת היהלום, מכינים לי פה, בבית הסוהר, כיסא הרבה יותר מודרני וחשמלי גם.
אני רק מתכוון, מחר בבוקר, לבקש, בבקשתי האחרונה מהכומר, שיכתבו גם על מצבתי, אם אפשר, "כאן נקבר איש תם וישר". איכשהו אני נזכר, בגעגועים, שוב ושוב בכיתוב שראיתי על המצבה של ידידי, יוסף, בבית הקברות. זאת אף שייתכן, שהרגשת הנועם שאני מרגיש בקשר לכך, נובעת רק מפני שאז עוד האמנתי, שאזכה לשים ידי על היהלום…

מתי תפרסמו את הסיפורים הזוכים? אפילו לא הקריאו אותם בטקס.