ד״ר ניסים כץ ממליץ על
הסדרה ״טוני נולד מחדש״ ועל הסדרה ״הזר״

הולה אמיגוס, אני רוצה להמליץ לכם על שתי סדרות.
הסדרה "after life" (בעברית "טוני נולד מחדש") שמשודרת בנטפליקס. האמת, שהגעתי אל הסדרה בעקבות פוסט של מישהי שכתבה שהעונה השנייה של הסדרה עלתה והיא מאוכזבת ממנה, שלא כמו העונה הראשונה המצוינת. מה שהיא כתבה סקרן אותי, והחלטתי שאתחיל לצפות בסדרה המדוברת של ריקי ג'רוויס הגאון. אז לפני שאהלל ואשבח את הסדרה, אני ממליץ למי שעדיין לא ראה אותה לא להתייחס לסדרה כאילו היא מחולקת לשתי עונות, אלא להתייחס אליה כמקשה אחת ולראות אותה ברצף, כי מבחינתי שתי העונות הן יצירה שזורה אחת. זוהי יצירה שחורה, גאונית, ויפה שדנה בתמות של אובדן, שכול, משמעות החיים, וגאולה, בחיים חסרי משמעות. אם הייתי צריך לעשות קורס באקזיסטנציאליזם בטלוויזיה, ללא ספק, הסדרה הזו הייתה מככבת אצלי בקורס. הסדרה יודעת ללחוץ על כל המקומות הרגשיים והשכליים הנכונים, החל מפאנצ'ים על אמונה באלוהים, על אהבה בזוגיות שהייתה ואבדה, ועל הדברים הקטנים בחיים שעושים אותם מופלאים כל כך.
"טוני נולד מחדש" מספר את סיפורו של טוני, שעובד כעיתונאי במקומון זניח. הסדרה מתחילה כאשר הוא נמצא באבל על אשתו שמתה מסרטן. התסריט בנוי משורה של מפגשים חוזרים ונשנים, מין שגרה בנאלית וקטנונית, אך טורדנית, שבמסגרתה טוני נאלץ להתמודד עם העולם הרגיל אחרי האובדן שלו. הדמויות הסובבות אותו אקסצנטריות להחריד: הפסיכולוג חולה הסקס שלו, הקולגות שלו במערכת שכל אחד מהם הזוי יותר מהשני, אלמנה קשישה בבית הקברות שעוזרת לו להבין את עצמו טוב יותר, אביו במוסד לסיעוד שחולה בשיטיון, האחות שסועדת אותו, ועוד. את השעות השמחות שלו מעביר טוני בזיכרונות ובסרטונים מהחיים לצד אשתו שמבחינתו היו חיים שלמים. הזוגיות שלהם הייתה מושלמת כי הם היו טוטליים אחד לשנייה, ובאמת הסדרה מראה מה זו זוגיות אמיתית שלא תלויה בקריירה, כסף, או ילדים, ורק בכיף והנאה.
בסרטונים הביתיים, שהוא עצמו צילם הרבה לפני מותה של ליסה, ותיעדו את חייהם המשותפים והמאושרים, אנחנו רואים את ליסה אומרת שהוא אדם טוב, אבל רוב הזמן מה שאנחנו רואים שנשפך מהגיבור זה מיזנתרופיה וציניות. הפרדוקס הזה גורם לנו לתהות מהו האני האמיתי של טוני, בעיקר בעונה השנייה שמספקת לנו רגעי אנושיות נדירים וגאולה נדירה. חובת צפייה.
הסדרה השנייה שאני ממליץ עליה היא סדרה של HBO שנקראת "הזר" (The outsider). הסדרה מבוססת על ספר של סטיבן קינג. זו סדרת מתח מעולה המחולקת לעשרה פרקים של כמעט שעה כל פרק. דרמת המתח והמסתורין עוקבת אחר חקירת רצח ואונס אכזרי של ילד. כוח מסתורי אופף את המקרה. כאשר גופתו המושחתת של פרנקי פטרסון בן ה-11 נמצאת ביערות ג'ורג'יה, חוקר המשטרה ראלף אנדרסון יוצא לחקור, ומוצא עדויות וראיות המצביעות לכיוונו של טרי מייטלנד, מורה לספורט אהוד מאוד בבית הספר התיכון, שאימן גם את ילדו של החוקר וגם את פרנק פטרסון. הוא גם בעל ואבא אהוב שנקלע לסיטואציה הזויה. הנסיבות המסתוריות האופפות את תיק החקירה גורמות לאנדרסון – שוטר מנוסה שבעצמו מתאבל על מות בנו – לזמן את החוקרת הפרטית הולי גיבני, שמתמחה בעל טבעי ובעלת זיכרון יוצא דופן, כדי לנסות להבין מה קרה באותו יום של הרצח. אט אט, מתגלים עוד מקרי רצח של ילדים, התאבדויות, ורמזים לכך שמשהו מפלצתי שאינו אנושי פועל כאן. מומלץ.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסדרה התיעודית ״לוחם 566 הסיפור שלא סופר על אלי כהן״

לפני כחצי שנה שודרה בנטפליקס סדרה קולנועית בשישה פרקים, The Spy, עם סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן. בזמן הצפייה בפרק הראשון בה, הרגשתי תרעומת הולכת וגוברת. הסדרה התמקדה בנושאים משניים, כמו דרמטיזציה נדושה של צירי הלידה של נדיה, אשתו של הגיבור. אין שום ייחוד בכך, נדיה יולדת כמו כל אישה אחרת, ואילו בניית דמותו של אלי כהן, הגיבור, המרגל הישראלי הבכיר ביותר, הייתה מרושלת, קופצנית, לא אמינה, והתיאור של מסלול ההכשרה ושל מבצעי הריגול שלו היה חיוור, מאכזב.
לעומת זאת הסדרה התיעודית שמשודרת עכשיו בשלושה פרקים, בכאן 11 בימי ראשון החל מ 3.5.2020 בשעה 21:30, מהנה ומפעימה מהרגע הראשון. הסדרה נקראת "לוחם 566" – על שם הקוד שניתן לאלי כהן, יוצריה הם איתי לנדסברג-נבו, ליאורה עמיר-ברנץ ואייל תבור, והיא מבוססת על הפרוטוקולים של עדותו של אלי כהן בפני בית המשפט הסורי, בה תיאר – גילה והסתיר – את סיפור חייו מאז עלה לישראל וגויס על ידי המוסד, דרך כל שלבי הפעלתו בדמשק וקשריו עם בכירי השלטון.
הפרק הראשון שודר, כאמור ב- 3.5.2020, וזמין לצפייה ביוטיוב.
על הסדרה כולה, ובפרט על הפרק הראשון בה, התפרסמו כתבות רבות, ובפרט מאמר יוצא מן הכלל מאת אריאנה מלמד במוסף גלריה של "הארץ".
אציין את רשמיי האישיים: הראיונות עם אנשי המוסד שהכשירו והפעילו את כהן מציירים תמונה מהימנה, משדרים כבוד, הערצה לאיש האמיץ. מדהים עד כמה האבחון של אישיותו של אלי כהן, במהלך הגיוס, היה יסודי, וחשף חולשה קלה בזיהוי מצבי סכנה, שבסופו של דבר הובילה לנפילתו.
הופעתם של קרובי משפחתו של אלי כהן הייתה מהימנה, אישית, ומעמיקה, כשגולת הכותרת היא נדיה, אלמנתו, בעוצמתה הרגשית, בדברי החוכמה שלה, אותם הגישה בשפתה הרהוטה, התמציתית, המדייקת. גם היא השמיעה הסתייגות מסדרת הדרמה The Spy של נטפליקס עם הליהוק של "שחקן-ליצן", כהגדרתה. בעקבות זאת קראתי מאמרי ביקורת חריפה על הסדרה המצועצעת, בהם מצאתי שותפים לדעתי נגד הסדרה ההיא.
אם כן, צפויים לנו עוד שני פרקים יסודיים ומהימנים של הסדרה התיעודית "לוחם 566" – בימי ראשון הקרובים ב"כאן 11", שיהיו זמינים לצפייה חוזרת ביוטיוב לאחר השידור.
גם אני התרשמתי מהסדרה התעודית על אלי כהן, אף שלא ראיתי את כל הפרק הראשון. אני בהחלט מסכים עם חגית שכך צריכה להיות בנויה סדרה תעודית, כלומר מסמכים מקוריים, ראיונות עם האנשים שהיו מעורבים, ובמקרה הזה גם עם מי שלא היו מעורבים, הילדים-של, אבל כן מעורבים כמובן בגלל ההשלכות עליהם. עם זאת, ראיתי גם את הסדרה הבדיונית עם ברון-כהן, ואני דווקא התרשמתי לטובה. היו הרבה דברים שלא מצאו חן בעיני בסדרה, שחשבתי שהם מופרכים, ושפקפקתי בנכונותם ההיסטורית, אבל בסך הכל התרשמתי. אני חושב שהבעיה של חגית היא עם סוגה שנעשתה נפוצה של מה שאפשר לקרוא דוקו-דרמה או אולי פסאודו-דוקומנטרי. אם מציגים לציבור יצירה דמיונית כאילו היא דוקומנטרית, יש פה מעשה של הטעיה. למשל, אחרי סרטו של אוליבר סטון על קנדי (עוד ב 1991) היו טענות שהוא הציג תאוריות קונספירציה כאילו היו עובדות, ושמעכשיו מה שהוצג בסרטו יהיה ״האמת״ מבחינת מי שצפו, במיוחד אם לא היה להם ידע מוקדם. אם עושים את האבחנה באופן ברור, אפשר להנות מסרטים ״מבוססים על סיפור אמיתי״ או שהם ״דרמטיזציה של אירועים שהיו״, בידיעה שהם לא דוקומנטריים, שיש בהם הרבה פרשנות ואפילו בדיה גמורה, ושקרוב לודאי שדברים רבים שמוצגים לא התרחשו מעולם. כמובן שיש לסמוך על חוש הביקורת ויכולת המחשבה של הצופים, שלמשל צריכים להבין שאם מציגים שיחה אינטימית בארבע עיניים בין שני אנשים ברור שזה המצאה של היוצרים. אם אין חוש ביקורת – אז שום דבר לא יעזור.