ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “נשים ללא גברים” של שהרנוש פארסיפור בהוצאת “תשע נשמות” (בתרגום מפרסית: תומר בן אהרון)
עד כמה אנחנו יודעים על נשים באיראן, מבעד למה שאנחנו רואים וחווים באמצעי התקשורת? נכון שהיו ספרים שונים בשנים האחרונות כמו “האסירה מטהראן” ו-“אני כותבת לך מטהראן”, אבל עדיין יש לנו ידע לא מספיק על נשים באיראן. הספר הזה מצטרף לספרים שהזכרתי, למרות שהוא ממוקם בזמן באמצע המאה הקודמת, בשנות החמישים והשישים. זוהי תקופה שבה מתחוללים באיראן מהלכים ליברליים לכאורה, אך חלקים בחברה האיראנית עדיין שמרניים, מסורתיים, ופטריאכלים.
אז מה מסופר פה? המקום הוא כרג’, עיר באיראן השוכנת למרגלות הרי אלבורז. מַהדוֹחְת פַּרְהאמי יושבת על שפת בריכה בגן פסטורלי, מוקף בעצי דובדבן וערבה, ומהרהרת בחייה המתסכלים וחסרי המוצא. היא הייתה רוצה לטייל בעולם, אך יודעת שאין זה דבר ראוי עבור אישה. גם הניסיון שלה לדבוק במסורת ולהישאר צנועה מוביל אותה למפח נפש. היא מרגישה אבודה.
מהדוחת מקבלת החלטה: היא תישאר בגן ותשתול את עצמה עם בוא החורף. אולי תהפוך לעץ. העונות מתחלפות, העץ מכה שורש, ואל הגן מגיעות מונס, פאאֶזה, זרין-כּוֹלה, ופרוח-לקא – ארבע נשים שברחו מחייהן בטהראן. כולן כלואות בחייהן, ולכן הן בורחות. מונס נרצחת על ידי אחיה מטעמי כבוד המשפחה. פאאזה מקדישה את כל משאביה למרדף אחר בעל ומשפחה. זרין-כּוֹלה חשה שאין לה מה לחפש מחוץ לכותלי בית הזונות, ופרוח-לקא נופלת קורבן להתעללות רגשית מצד בעלה. יחד הן ינסו לחיות בעולם ללא גברים – התנסות שתזמן גורל שונה לכל אחת מהן.
נשים ללא גברים היא יצירה מקורית, גואלת, ובלתי נשכחת, שמשלבת בין אלמנטים מהמיסטיקה האיסלמית למציאות חייהן של נשים איראניות בעשורים שקדמו למהפכה. זוהי היצירה הראשונה של הסופרת האיראנית החשובה שַׁהְרְנוּשׁ פּארְסיפּוּר שמתורגמת לעברית מהמקור הפרסי, ומצורפת לה אחרית דבר מאת מתרגם הספר תומר בן אהרון.
לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט “שנות חיינו היפות“
בימים אלה – חוה”מ סוכות– מתקיים בחיפה פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-35, שיינעל ביום שני 21.10.2019.
במהלך עשרת ימי הפסטיבל מבקרים בו כשלוש מאות אלף צופים, וכשלוש מאות אורחים מיוחדים: קולנוענים, יוצרים, שחקנים, ואנשי תעשיית הקולנוע מישראל ומהעולם. הקרנות רבות מתקיימות במעמד היוצרים.
קלוד ללוש, מגדולי במאי צרפת, ממוצא יהודי, ובן ה- 81, הגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה לבכורת סרטו החדש, “שנות חיינו היפות”. בראיון רומנטי במיוחד לוואלה! תרבות, הוא מסביר למה אהבה היא הדבר הנפלא בעולם.
לפני הקרנת הסרט קלוד ללוש דיבר בהתלהבות על שנות עשייתו הקולנועית ועל אהבתו לישראל. ראש העיר חיפה עינת קליש-רותם העניקה לבמאי את פרס הפסטיבל למפעל חיים.
“שנות חיינו היפות” הוא מעין המשכון של “גבר ואישה“, סרטו הידוע של קלוד לוש משנת 1966, ומאחד מחדש בין שני כוכביו האגדיים – ז’אן לואי טרנטיניאן ואנוק איימה. אותם שני שחקנים בהפרש של 52 שנה – זה דבר מופלא, חסר תקדים בקולנוע. הגיבורים מבוגרים. האישה בת ה- 87 כיום, פעילה ונראית ממש טוב לגילה, הגבר בן ה- 88 – שפוף, מוכה אלצהיימר, וחוסה בבית אבות. שני הנאהבים לשעבר נזכרים בנעוריהם הקולנועיים בקטעים מתוך הסרט “גבר ואישה”. בסרט מושמעות אמנם אמרות שפר על החיים ועל האהבה, אך האווירה בכללותה גריאטרית ומדכאת.
חגית ממליצה גם על
הסרט “יום גשום בניו יורק“
זהו סרטו החדש של וודי אלן, יהודי אמריקאי, בן ה-83, הנערץ בצרפת. הסרט מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, באירופה, אך לא בארצות הברית, בגלל תסבוכת משפטית כלשהי.
הסרט מלבב ביותר. גיבוריו הראשיים הם גטסבי ואשלי – זוג צעיר ומאוהב, סטודנטים בקולג’ פרברי – המבלים סוף שבוע בניו יורק הגדולה, הגשומה. הם מגיעים יחד עם תוכניות לבילוי משותף, אך העיר העוצמתית משתלטת עליהם, ומנתבת אותם למסלולים נפרדים. הדמויות מעוצבות בחן ובהומור עדין. גטסבי, המגולם ע”י טימותי שאלאמה, חכם ומהורהר, ממשפחה עשירה. אשלי, המגולמת ע”י אל פאנינג הצעירונת, שהייתה בת 19 בעת צילומי הסרט, ממזגת בדמותה פיקחות טבעית עם בוסריות תרבותית. אהבתם של גטסבי ואשלי מתפוררת. כל אחד מהם רואה נכוחה את ההבדלים האישיותיים המהותיים ביניהם, שמכשילים את המשך הקשר. אשלי חוזרת לקולג’ הפרברי שלה, וגטסבי נשאר בניו יורק, בה גרים הוריו, בה גדל, ההולמת את אישיותו, והבמאי אף מעניק לו אהבה חדשה.
יפות ההתכתבויות הספרותיות – בשם הגיבור הראשי ובמוצאו ממשפחה עשירה, עם הרומן “גטסבי הגדול” מאת סקוט פיצג’רלד, ובמסגרת זמן ההתרחשות של סוף שבוע בניו יורק, עם “התפסן בשדה השיפון” מאת ג’יי די סלינג’ר.
ניתן גם לזהות מוטיבים אוטוביוגרפיים בפנטזיית הנעורים הזאת. יש בה במאי קולנוע מפורסם, אך מתוסכל, שלא מרוצה מסרטו החדש, שני צעירים שנפגשים בצילומי סרט, ולאחר מכן הופכים לזוג בחיים, בחור שמעדיף את אחותה הצעירה של חברתו לשעבר, וכן יחסים טעונים עם ההורים, שכאן באים על פתרונם.
הסרט נעים לצפייה, ומשרה מחשבות ותובנות לאחריו.
לפני הסרט שמחתי לשמוע, במסגרת אירוע “תרבות+” בבית הקולנוע “סינמה קפה עממי” בחיפה, את הרצאתה המרחיבה והמרהיבה של יונית קמחי, מדריכת טיולים וחוקרת תרבויות עולם.
אלי אשד, העורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ על
הסרט ״ליטא החדשה״
שלשום צפיתי בפסטיבל חיפה במה שהוא לדעתי אחד מהסרטים הגדולים שצפיתי בהם בעשור ובמאה הזאת: “ליטא החדשה”, על ניסיון (אמיתי בהחלט) להקים ליטא חדשה באפריקה לפני שליטא הישנה תושמד במלחמת העולם השנייה. אלא שהנסיון היה מאוחר מידי. קטע הסיום של הסרט המתאר כיצד מנהיגי ליטא מגלים כי גם הסובייטים הפולשים וגם הנאצים הפולשים לועגים להם, ושהם מתכוונים להשמיד את ארצם, הוא אחד המצמררים שראיתי בחיי. סקירה מפורטת על סרט גדול (ורלבנטי מאוד למדינות קטנות כמו ישראל) נמצאת ב”יקום תרבות” כאן:
מקדימון הסרט
אלי ממליץ גם על
הסרט “התקופה היפה בחיי” של ניקולאס בדו
הסרט הוא נוסטלגי למה שהיה, אבל הוא גם אינו מזלזל כלל במה שיש היום ולא היה אז, ובניגוד בין השניים יש עוצמה.
הסרט עוסק באמן קומיקס ידוע בעבר שנישואיו התפרקו. הוא פונה לבעל חברה המבצעת שיחזורים של אירועים היסטוריים עבור לקוחות, ומבקש מאנשי החברה שישחזרו עבורו את האירוע משנות השבעים שבו פגש את אישתו, משום שזה היה הזמן היפה של חייו. מכאן ואילך הסרט עוסק בנסיון של אנשי החברה לשחזר עבורו בהצלחה גדלה והולכת את אותו אירוע, ובעיקר ביחסים בינו ובין השחקנית שמגלמת את אישתו. אפשר לסכם בכך שזהו סרט נוסטלגי וגם אנטי נוסטלגי, במציאות אמיתית ובמציאות מדומה, ובכך עוצמתו. מומלץ מאוד.
אלי אשד ממליץ עוד על המופע
מעשה שאין לו סוף בכיכובו של אלחנן אבן-חן
זוהי הצגת תיאטרון קומית על הנראה והנעלם אצל עגנון.
בהצגה הקראה ומשחק של ארבעה סיפורים קצרים ולא כל כך ידועים של ש”י עגנון, שכולם עוסקים בדרך זאת או אחרת בנושאי פנטסיה, שלכאורה היו רחוקים מאוד מעגנון. אבל מסתבר שכלל לא. כך הסיפור הראשון הוא סיפורו של תרנגול כפרות שמסופר מנקודת מבטו של התרנגול (!). בכך יוצר הסופר, ועימו השחקן, אירוניה ואימה מתעצמים.
סיפור נוסף, קומי לכאורה, הוא “מעשה שאין לו סוף” העוסק בטבעת רואה ואינו נראה שמתגלגלת איך שהוא לטקס חתונה, וגורמת לשיבושים מזעזעים. עוד שני סיפורים שסופרו בהצגה היו “”הפרעוש והכינה” ו-“החלום – הנשיקה הראשונה”. אמנם אלו היו מוצלחים פחות בדרמה, ובמיוחד הסיפור האחרון המורכב שבכולם.
אני תמה – האם השחקן המצויין העלה בדעתו להעלות על הבמה את הסיפור הידוע של עגנון “האדונית והרוכל” העוסק במערכת יחסים בין יהודי ואישה ערפדית רצחנית. סיפור שזועק ממש לטיפול דרמטי בדומה לזה שהוא נתן לסיפורים האלו.
ההצגה התקיימה ביום שלישי 15/10 בשעה 20:00 ב”פורום קפה שפירא”, רחוב היצירה 28 רמת גן.
הפורום עצמו הוא מענין, הוא נוצר כדף פייסבוק, ועבר להתקיים במציאות, ועוסק בדיונים על יהדות וציונות.