השוק הספרותי והרשתות החברתיות בישראל מוצפים היום ביוצרים כותבים מכל רמ”ח הגילים, המקצועות, ארצות המוצא וניסיון בכתיבה. סדנאות לכתיבה, במות פתוחות, החל מפואטרי סלאם המפורסמים וכלה במועדונים ספרותיים פריפריאליים, קבוצות פייסבוק, אתרי אינטרנט ויוזמות אחרות מתחרים ביניהם על הזכות לאמץ כמה שיותר משוררים וסופרים, הן אלה שכבר הספיקו להוציא לפחות ספר אחד פרי עטם, והן אלה שרק מנסים את עצמם בראשית דרכם. ברור מאליו שלא כולם הם משוררים וסופרים מקצועיים, ושלא כל היצירות שהם מדפיסים או מעלים ברשת כתובות ברמה גבוהה. יחד עם זאת, יש להם בדרך כלל קהל קוראים נאמן וצורך עז ויציב להמשיך לעסוק בכתיבה. מה מניע אותם?
כמי שפועלת כבר קרוב לשבע שנים כאחת המארגנות והמפיקות של המיזם מעת לעט – ערבי יצירה כתובה בעברית בבאר שבע, שנותן במה לכל יוצרים כותבים בעברית באשר הם להקראת יצירותיהם המקוריות מול קהל יוצרים כותבים כמוהם, אנסה להרהר בסוגיה.
הצורך הבסיסי של כולנו הוא הצורך בביטוי עצמי – דרך הכתיבה, הציור, התנועה, המוזיקה ועוד. נתמקד כרגע בכתיבה. שיטת התקשורת המיידית והמובנת מאליה עבור רוב האנשים היא תקשורת מילולית, ואילו כתיבה יצירתית – כתיבת שירה ופרוזה – היא, בעצם, דרך היישום האולטימטיבית של שיטת התקשורת הזו בהיבטה האומנותי. לפעמים הצורך לכתוב שירה ופרוזה מתממש אצל האדם כבר בגיל צעיר ובא לו באופן טבעי, ולפעמים מתפתח או נרכש אצלו בהמשך, לרוב לאחר אירוע מכונן בחייו.
הביטוי לחוויות, לזיכרונות ולהשקפות של כל אחד ואחד הוא אינדיווידואלי, וובלתי־נלקח מהיוצר. כלומר, אם היוצר בחר להתבטא בצורה מסוימת ובמילים מסוימות, עלינו לקבל את יצירתו כמו שהיא. היצירה – היא זו שמדברת. כך, לפחות, מקובל לחשוב אחרי מות המחבר של רולאן בארת, חוקר ספרות ופילוסוף צרפתי. כך גם לפי המשורר הישראלי דויד אבידן: “שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר”.
ומה, תשאלו אותי, לגבי הכישרון של היוצר? הרי אבידן היה רק אחד. האם מעתה כל משורר הוא כמו אבידן שיקבע לעצמו שמה שהוא כתב זה שיר? האם עלינו להעניק זכות קיום לכל יצירה שנכתבת מבלי להעריך אותה על פי רמתה או מידת התאמתה לקאנונים המקובלים בכתיבה של היום, או לסנן? ומי בכלל אמור, אם כן, לבצע את הסינון ולקבוע, האם להעניק ליוצר זה או אחר את זכות הביטוי או ליטול אותה ממנו?
בצעירותי למדתי תקופה קצרה במכון אבני בתל אביב בחוג לתקשורת חזותית. כשהגעתי להירשם ללימודים והבאתי את תיק העבודות הבוסריות מאוד שלי, נחשפתי לראשונה בחיי למושג “ביקורת”. מי שביקרה את עבודותיי הייתה רק מזכירת המכון, אך היה לה, כנראה, ניסיון רב בלשכנע את המועמדים שיש להם פוטנציאל לאומנות. כששאלתי אותה, אלו מבין העבודות שהבאתי מעידות על הפוטנציאל שלי יותר ואלו פחות, היא השיבה לי עם חיוך: “בשביל זה יש את אנשי המקצוע”.
מי הם אנשי המקצוע בתחום הספרות שמבקרים ומסננים יוצרים אחרים? מתוך הרגליי הסטודנטיאליים לשעבר אני מתחילה כעת לשחזר את שמותיהם של כל ענקי הספרות הישראלית שהכרתי לפי שם ו/או באופן אישי: אריאל הירשפלד, יגאל שוורץ, ניסים קלדרון, מנחם פרי, עוזי שביט, שמעון זנדבק ואחרים. מילתם בעולם השירה והפרוזה הישראלית נחשבת למילה אחרונה. אלה שעברו דרך המטחנה של ביקורתם הספרותית ושרדו אותה ייתכן שבאמת יגיעו רחוק!
סינונים וביקורות מתבצעים גם בכתבי עת ובהתארגנויות ספרותיות שונות ומגוונות, ביניהם קבוצות ערספואטיקה, הבריגדה התרבותית של יוצאי דור וחצי, אגודת הסופרים הישראלים ועוד. פואטרי סלאם, שכבר הזכרתי, שהם, למעשה, הפורמט הפופולרי של הז’אנר ספוקן וורד (שירה מדוברת), מושתתים, למשל, על תחרות שיפוטית. כל ארגון וכל עורך מנסים לשמור על צביונם המקצועי, האקדמי, הסגנוני והאידיאולוגי. כל אחד מייצג משהו ומעריך מועמדים חדשים בהתאם לאמות מידותיו.
לא אכנס עכשיו לטיבה ולאופייה של ביקורת זו, ארגונית וממסדית. כמו ששר זוהר ארגוב, “יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע”. רק אציין, שכל תקופה העלתה על ראש שמחתה קאנונים אחרים של כתיבה ספרותית וניהלה דיונים דיאלקטיים עם ממשיכיהן של אסכולות ספרותיות מתחרות. אם בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים כיכבו בשירה העברית נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, הרי שדור שבא אחרי מלחמת השחרור היה מיוצג על ידי נתן זך, שהתקומם נגד אלתרמן, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ. ואילו לכתה של יונה וולך מתח גבול סמלי בין מה שהיה מקובל בשירה הישראלית לפניה לבין ה”פלורליזם” הפואטי.
פלורליזם זה, המגובה בטכנולוגיית האינטרנט, מצד אחד הביא לבמה יוצרים שכמעט ולא היה להם סיכוי להתפרסם קודם לכן, ועורר לחיים נושאים, סגנונות כתיבה והתבטאות מקוריים, אך מצד שני פתח צוהר למתירנות כמעט בלתי־נתפסת בתחום השירה. לטענתם של נאמני הגישה הביקורתית: “בעבר גם יוצרים ותיקים וידועים הצליחו לפרסם רק מעט ספרים, אך קהל הקוראים היה יכול להיות בטוח, שהיצירות שנכנסו לאותם הספרים היו יצירות מופת. היום כל אחד יכול לפרסם את יצירותיו, אך אין עליהן לא דין ולא דיין.”
מיותר להגיד שריבוי ההשקפות הפואטיות והבדלי הטעם הפכו את השירה הנכתבת היום לכזאת שאי אפשר לגשת אליה עם מדדי ביקורת ברורים ואחידים. למעשה, כל יוצר כותב יכול להחשיב את עצמו למשורר ולסופר. ברם, העניין הוא עמוק יותר. בעוד כל אחד יכול לתפוס את עצמו כיוצר, ואת יצירתו – כבעלת זכות קיום, כל אחד אחר, לא רק הירשפלד ואחרים, יכול לתפוס את עצמו כבעל כוח לסמן את היצירה הספציפית כראויה או כלא ראויה, ואת היוצר עצמו כמוכשר או כחסר כל כישרון. עיקר המאבק מתחרש, כמובן, ברשתות החברתיות.
בואו נראה את מי שיטה זו יכולה לשרת. קודם כול, את אלה שכתבו רוב הזמן למגירה ומנסים לצאת ממנה. השימוש באינטרנט נותן להם חירות יחסית בדריסת רגלם בעולם פרסום יצירותיהם. שנית, את אלה שהאקדמיה לספרות וכתבי עת נחשבים הציבו להם חסמים רבים, או בכלל גידפו אותם. אני מכירה באופן אישי סופרים ומשוררים שזכו לתהילה בזכות הקוראים הווירטואליים שלהם, בעוד הביקורת הממסדית על יצירותיהם הייתה קשה והרסנית. אך הנהנים העיקריים מהשיטה הם אלה שנושאים באג’נדה מסוימת ומקדמים אותה, בין היתר ברשת החברתית, בעוד שהשירה היא רק כלי ולא המטרה. ניקח למשל, את תנועת ערספואטיקה. תנועה זו מייצגת את מאבקם של כל הצעירים מהמוצא המזרחי בישראל באליטיזם האשכנזי, ולכן השירה שמתפרסמת בידי רוב פעיליה היא שירת מחאה, אשר פונה קודם כל לרגשותיהם של קהלים כמוהם. אז מי הם? משוררים? פעילים חברתיים? פעילים פוליטיים? כל התשובות נכונות?
חלק מנסים לנקוט את השיטה הישנה והיוקרתית ומפרסמים ספרים ואסופות של שיריהם. הוצאות לאור גדולות, אשר לוקחות את רוב הנטל על עצמן, מעדיפות, ממש כמו האקדמיה, ללכת על דרך המלך המוכרת והבטוחה. לפיכך, מהדורה נוספת של משורר בעל שם תתפרסם על ידן ביתר השקעה וביתר קלות מספרו הראשון של יוצר צעיר ומבטיח. לכן, הרוב פונים בלית ברירה להוצאות לאור עצמיות. ואילו ההוצאות העצמיות הללו, בנוסף לכל התהליך הביורוקרטי, הן עסק יקר ומתיש. אם אינך חבר באגודת הסופרים או לא התפרסמת בעבר, הסיכוי שתוכל לפרסם ספר שירים, ולאחר מכן גם לשווק אותו בכוחות עצמך הוא נמוך. מאוד. מהסיבה הזו, הלקוחות השכיחים ביותר של הוצאות לאור עצמיות הם תושבים ותיקים, בעלי חסכונות ורצון עז להשאיר חותם מוחשי אחריהם. הנוכחים העיקריים בהשקות ספריהם הם בדרך כלל קרובי המשפחה והחברים, ולא הקהל הרחב, לרבות הקהל הצעיר.
כמה מילים לגבי הקהל. נוכחותו של קהל הקוראים או המאזינים הוא זה שבעצם “עושה” את המשורר. כיוצרת כותבת, חשוב לי שישמעו אותי, שיראו אותי, שיתנו לי את המקום שאני ראויה לו. זאת הסיבה לקיומן של במות פתוחות למיניהן, סדנאות, מועדונים, פסטיבלים ועוד. צורת הארגון ונהליו של כל אחד מהם שונה: החל מבתי קפה סטודנטיאליים בהם כל אחד יכול לצאת למיקרופון עם פרי עטו, וכלה באירועים נרחבים, שרשימת משתתפיהם נסגרת מבעוד מועד. לצורך העניין, המיזם מעת לעט, שאותו אני מקדמת עם שתי שותפות כבר קרוב לשבע שנים, מושתת על העיקרון של אמצע הזהב: אנו מקבלות כל יוצר ששולח את יצירותיו בהתאם לנושא שנקבע מראש, והוא מופיע מול יוצרים כותבים כמוהו בסביבה בלתי־תחרותית ובלתי־שיפוטית. יכולה להעיד, שבמשך שנות פעילותינו הוצאנו לא מעטים ממגירותיהם, תרתי משמע, וחיזקנו אותם באמצעות מפגשים עם יוצרים כותבים אחרים, מפגשים, שמעוררים אצלם הזדהות הדדית וצמיחה אישית.
ובכל זאת, הכוח המרבי עדיין נמצא אצל הגורמים הרשמיים: האקדמיה לספרות, אגודת הסופרים, עמותות ספרותיות, כגון עמותת הליקון, ועוד. הרי הקהל, אפילו המעריץ ביותר, והרשתות החברתיות, אפילו הפופולריות ביותר, אינם מסוגלים להעניק ליוצר תארים, פרסים, מלגות, ולסבסד לו הוצאות לאור. הגורמים הרשמיים שהזכרתי נראים על פניהם ידידותיים ומחבקים, אך לא כך המצב בפועל. עיקר הטענות שהנם מעלים מול חבריהם הפוטנציאליים החדשים חגות סביב המצב העגום של תחום הספרות בישראל. חייבת לציין שמאז שהתחלתי את דרכי בעולם זה אני רק שומעת מכל הצדדים את הקינות האלו. ואף על פי כן, אני רואה במו עיניי את מדפי חנויות הספרים מוצפים ביצירות חדשות, מקוריות ומתורגמות; את הגיליונות החדשים והנוצצים של כתבי העת הגדולים; את הכתבות בטלוויזיה על התנועות הפואטיות החזקות. אשרי מי שהוא חלק מכל אלה! תמיד טוב להשתייך לגוף חזק ומוכר בציבור.
לעולם לא אשכח את תשובתו של אחד המרצים שלי באוניברסיטה, כששותפותיי ואני פנינו אליו בבקשה לתת גיבוי למיזמינו, כשהיה עוד בחיתוליו: “תתנו לי שמות של אחד או שניים מוכשרים ביותר מבין יוצריכם, ואני אקדם אותם“. יופי של הצעה! אילו זו הייתה שיחה אישית בין המרצה לבין יוצר שאפתן, האחרון היה, מן הסתם, קופץ עליה. לשמחתנו, מעת לעט הוא, כאמור, מיזם לא־תחרותי בהגדרתו. מכיוון שלא העזנו לקדם מישהו ספציפי על חשבון משתתפינו האחרים, ויתרנו על הרעיון. ברם, אני תוהה: האם היה ביכולתו של אותו מרצה לצאת מאזור הנוחות המוכר שלו ולהתלוות למיזם חברתי־קהילתי ולא ליוצר בודד? אני מאמינה שכן. אך האם זה עניין אותו? לצערי הרב, ממש לא.
אז מיהו, בעצם, יוצר בעל הזכות האולטימטיבית לבטא את עצמו דרך הכתיבה? האם זה כל אחד שכותב, לרוב לעצמו או לאינטרנט, או זה שמפרסם ספרים, זוכה בפרסים ובעל ערך משלו בוויקיפדיה? האם זה מספיק שיופיע על במות פתוחות, או שעליו להיות אהוד גם על המבקרים הרשמיים שמקדמים אותו באופן אישי? האם באמת תלוי היוצר בהכרה מצד רבים, או שמספיק שיהיה מפורסם בקרב קבוצה מצומצמת של קוראיו ותומכיו? האם מן הראוי לומר בכלליות, שהכול אינדיווידואלי?
התחלתי את המאמר בטענה שביטוי עצמי, לרבות בכתב, הוא צורך אנושי בסיסי והמניע העיקרי של מרבית היוצרים הכותבים. אנו כותבים פשוט כי יש לנו את הצורך לכך. אל הצורך הזה מתווספים הדברים הנרכשים: הסגנון, האיכות, הניסיון, דרך הפרסום, קהל הקוראים או המאזינים. שאלת הבדיקה המדויקת ביותר לזיהוי הצורך ביצירה הכתובה אצל יוצר יכולה להישמע כך: “בידיעה שלא תתפרסם, או שתתפרסם, אך לא תצליח, היית ממשיך לכתוב?”. אם התשובה היא חיובית, סימן שהצורך אצלו הוא חזק. אם שלילית, ייתכן שהוא צמא לדברים אחרים, שאינם קשורים דווקא ליצירה.
ואכן, הרוב תלוי באישיותו, בכישוריו ובכוונותיו של היוצר. אין ולא תהיה כאן לעולם שורת מחץ! ברור לגמרי שלא כולם יהיו משוררים וסופרים מהליגה הראשונה. האם זה אומר שעלינו להתייחס אז ליצירותינו ולעצמינו כיוצרים בביטול? לדעתי, לא, אך זוהי דעתי בלבד, כי כבר הצמחתי עור של פיל. תשאלו את אלה שלא עלה בידיהם לעשות זאת.
בכל אופן, סוגיית ביטוי העצמי בכתיבה קשורה בצורה הדוקה מאוד לאגו. אנו תמיד מביאים את עצמינו אל תוך יצירתנו הכתובה. לא תמיד בצורה בוטה, אך כמעט אין מנוס מזה. אנו עומדים מאחורי יצירתנו, אפילו שבעידן הנוכחי נהוג לחשוב שהיא מדברת בשם עצמה. זאת הסיבה לכך שאנשים יצירתיים רגישים לביקורות, לסירובים, להערכות נמוכות ולבורות של אחרים.
וחשוב לזכור: למרות כל הפלורליזם וריבוי הקולות העכשוויים בשירה ובפרוזה, עדיין ישנה בררנות ביחס ליצירותינו, בררנות קשה ואפילו קשה עוד יותר בהעדר קווים מנחים ברורים למה יצירה צריכה להיות. לכן, המדד הבטוח והאמין ביותר לכל מה שניצור, הוא הזמן. כל יצירה וגורלה, תרתי משמע. ישנן יצירות שישרדו ויהיו רלוונטיות גם בעוד שנים רבות, בעוד שהאחרות יישכחו. ואז זה בכלל לא ישנה, אם הוקראו לראשונה מבמה פתוחה, או הועלו על דפיו של כתב עת מצליח.
ראו גם :
