‘משימה בלתי אפשרית: התרסקות’ – ביקורת מאת חגית בת־אליעזר

קדימון הסרט

אומנות הקולנוע – דשנה, עסיסית, בעלת עושר של מראות, צלילים, פעלולים, ביצוע קבוצתי ותשתית ספרותית של בניית עלילה ועיצוב דמויות. אנשים רבים יותר בכל העולם חווים סרטים מאשר יצירות אומנות מכל סוגה אחרת. כשסרט מממש את הפוטנציאל האצור בו, הוא מספק חוויה שכלית־רגשית משולבת, מקיפה ובעלת היבטי מוסר. כזה הוא הסרט ‘משימה בלתי אפשרית 6: התרסקות’.

טום קרוז בתפקיד איתן האנט, וחבורתו, מצילים את העולם. הם ה’טובים’, ישנם ‘הרעים’, ורצפים של פעולה: קטטות, קרבות יריות ומרדפים רבים – אופנועים, מכוניות, משאיות, סירות, מסוקים. אבל יש עוד משהו כאן, מעבר למחוייבות לז’אנר סרטי הפעולה. זהו המבט האירוני, המבודח, מבחוץ, מהצד, על כל איומי הרשעים, והמאמצים המתישים להצלת העולם. ההתייחסות הכפולה הזאת, הרצינית־מבודחת, מעשירה את ההתרחשות ומאפשרת את הקצנת הפן הפלאי של הצלחותיהם של הגיבורים. לא רק המשימה כולה, אלא צעדים רבים בדרך אל השלמתה, הם בלתי אפשריים, ועם זאת צולחים.

מרגע שהבנתי את כפילות המבט הזאת, צפייתי בסרט הייתה למענגת ומלהיבה יותר. הרגשתי שגם אני במשימה: בילוש אחר הבדיחות העצמיות של יוצרי הסרט והשחקנים, וכן זיהוי התכתבויות עם סרטי פעולה אחרים. כששמתי את עיני על התכסיסים האלה, הייתי כשותפת סוד, וצחקתי מתוך שמחת הגילוי. מה שלא התחוור בזמן הצפייה – נאגר בתת מודע, כמי תהום ופורץ אל התודעה כמעין עילי מרענן.

אתאר כאן את הדברים ששמחתי לראות – שהיו מוסתרים אך קלוֹת, ורצו להתגלות.

התכתבות עם סרטים אחרים, כפי שמשתמע מהמונח הלועזי ‘הומאז’, זאת מחווה לסרטים־עמיתים, אירוח נדיב, מתוך הפגנת ביטחון עצמי של הסרט המארח.

ישנה קרבה רעיונית בין סרטי משימה בלתי אפשרית לבין סרטי ג’יימס בונד. בשתי הסדרות סוכן לגמרי אנושי, לעומת גיבורי־על מהונדסים, נשלח למשימות אתגריות מטעם ארגון ביון ממלכתי. הסרט ‘התרסקות’ הנוכחי מתכתב עם סרטי ג’יימס בונד באופן הומוריסטי-ידידותי.

לאיתן האנט שותף חדש בשם ווקר (Walker) אשר נכפה עליו בידי שירות הביון האמריקאי. ווקר חוזר ומציג את עצמו בפני חברי צוותו של איתן האנט ע”י הושטת יד ואמירת שמו באופן מודגש ומלא חשיבות, בדומה לצורת הצגתו העצמית של ג’יימס בונד. אך החיקוי לא עושה רושם על הסובבים.

איתן האנט מנסה להשתמש במזרק עם חומר מרדים כנגד יריב יפני, אבל האביזר הטכנולוגי הזה מתקדם מדי בשבילו. איתן מסתבך עם פתיחת המזרק ושומט אותו בגמלוניות. על כך אומר שותפו ” no need for a needle”, וחובט בראשו של היפני בתיק ג’יימס בונד, שנשא בידו – השיטה הישנה והטובה, שלא מאכזבת. הסצנה הזאת מלגלגת על האביזרים המתוחכמים והחדישים המסופקים לג’יימס בונד ע”י ראש ענף Q – חטיבת המחקר והפיתוח הבדיונית של שירות הביטחון החשאי הבריטי.

בנוסף ל־Q, יש הדהוד גם ל־M, ראש הסוכנות החשאית הבריטית, המפעילה של ג’יימס בונד, שמגלמת ברצף של 7 סרטים ג’ודי דנץ’. כאן ב’התרסקות’ שותפו של איתן מופעל ע”י אריקה האמריקאית. כמה פגישות התדרוך בין ווקר לאריקה מתקיימות ברחבת מגדל אייפל, הגלויה לכול – המקום הבלתי חשאי בעליל. הפקודות בפי אריקה תקיפות מדי, ואילו לווקר, לפי הבעת פניו המפורשת, לא אכפת כלל מהנאמר. לסצנות התדרוך האלה אופי פארודי מכוון, הן אינן אמינות כלל.

ווקר ואריקה ברחבת אייפל

ווקר אינו נאמן לביצוע המשימה, ואף מפגין כלפי איתן האנט יחס הפכפך: לעיתים עוזר לו, אך במספר הזדמנויות ווקר נאבק בהאנט, עד כדי סכנת חיים, למין תחילת שיתוף הפעולה ביניהם, ובהפתעה גמורה לאיתן ולצופים. לדוגמא, בזמן הצניחה החופשית בשמיה המעוננים של פריז, ווקר מחבל בבלון החמצן של איתן.

בשיא הדרמטי לקראת סוף הסרט, ווקר מתייצב בגלוי נגד איתן האנט ומנסה להכשיל את השלמת המשימה. אופיו הדו־פרצופי מקבל אישוש ויזואלי: מחצית פניו של ווקר מושחתת מהתזה ישירה של חומר רעיל, והוא נראה כמו הדו־פרצוף האולטימטיבי – הרווי דנט, תובע מחוזי לשעבר של גות’הם סיטי לקראת סופו של הסרט ‘האביר האפל’. הקישור הזה נעשה בטוב טעם והיה לי מאוד נעים להיזכר בסרט המעולה מטרילוגיית ‘באטמן’, בכיכובם של כריסטיאן בייל והית’ לדג’ר.

הגישה הביקורתית־עצמית כלפי הז’אנר של סרטי פעולה מתבטאת בסצנות אקשן ארוכות מדי וללא כל ברק ביצוע, דוגמת נסיון ההשתלטות המגושם על היריב היפני, המתנהל בשירותי גברים באולם הנשפים בפריז, בו השתתפו שלושת הסוכנים: איתן, ווקר, ואלזה פאוסט, שהצטרפה לקראת סוף הסצנה. כל כוחות העילית האלה השתלטו אך בקושי על יפני אחד, ולמעשה, המטרה לא הושגה במלואה: פניו של היפני הושחתו ולא היה ניתן להפעיל את המכשיר החדיש, שמעתיק פני אדם ומייד מייצר מסכה בדמותם לצורך ההתחזות. איתן האנט ספקן לגבי אביזרים טכנולוגיים חדישים, בהם סרטי פעולה נוטים להתהדר, והוא אומר בזלזול מה, שמעתיקן הפנים לא יכול לפעול ללא פנים. כהתרסה נגד השימוש בכלי נשק מתוחכמים, מונפות סכינים, ואף הורגות, ובפרט את בכיר CIA, שמפעיל את הצוות של איתן האנט.

הלצות עצמיות קורצות מתוך סצנות פלאיות של תזמונים עילאיים בין חברי הצוות. כזאת היא סצנת החילוץ בסירה. דהירת אופנוע אחת של איתן האנט מדגימה את מגוון התייחסויותיו של הסרט אל הז’אנר. קשיי התנעת האופנוע בתחילת המרדף, והתנגשות במכונית שלפניו בגלל טעות השהיית המבט על הרודפים שמאחור בסופו, כאומרים: טעויות וכשלים קורים גם לסוכנים המאומנים ביותר. האמירה הזאת משמעותית בעיניי ועוד ארחיב בנושא.

מהלך הנסיעה באופנוע ממושך מדי, סתמי, משעמם, אף נלעג. אך מרגע שאיתן האנט עף מהאופנוע ומשתטח על הכביש, המתח שב לרתק את הצופים, והם חרדים לגורלו של הגיבור: ברחוב פריזאי אקראי, לבדו, אולי חבול, כשרודפיו קרובים להשיגו, מה יעשה? איך יינצל?

איתן מביט סביבותיו, מזהה דבר-מה במדרכה שלפניו, שולף סכין מתוך המגף, קם, רץ, ונעלם במקום הזה. מסתבר שזה היה פתח במדרכה, מוסווה, מכוסה ברשת ומתחתיו תעלת מים, ובה בדיוק בזמן הנכון עברה סירת גומי, נהוגה בידי חברי הצוות, אליה קפץ איתן, אחרי שחתך את הרשת. ההצלה הפלאית הזאת בזכות התזמון הפנטסטי היא מופרזת בכוונה, ובולטת על רקע מרדף האופנועים השגור שקדם לה.

כהתרסה כנגד סרטי גיבורי־על מהונדסים, משוריינים, רובוטיים, כל־יכולים, ביצועיו של איתן האנט לא חפים מטעויות אנוש. דוקא הכישלון בהשגת 3 פצצות אטום זמינות במזוודה, כמוגשות באריזת מתנה, בתחילת הסרט, מתניע את העלילה. יש עוד כשלים בדרך אל ההצלחה. אחד הבולטים הוא בסצנת ההשתלטות על מסוק באוויר. איתן האנט מתקרב אל בטן המסוק בטיפוס איטי ומותח במעלה החבל, הקשור למסוק, הנה הוא כמעט שם, מניף רגל על המגלש, אך לא! הרגל מחליקה, ואיתן גולש במורד החבל, אך לא נשמט ממנו, כי נחת על המטען הקשור באורח פלא בקצה התחתון. איתן עושה את אותה הדרך שנית במעלה החבל, אף שהוא עייף יותר אחרי מאמץ הטיפוס הראשון, והפעם מצליח לעבור למגלש וממנו למסוק עצמו.

איתן מטפס על החבל אל המסוק

הסצנה משמעותית בעיניי. כישלון הניסיון הראשון מפתיע, מותח, מערב את הצופה, מציף את דאגתו, ומעורר הזדהות עם הגיבור האנושי כל כך. ההצלחה בנסיון השני משמחת, מעוררת צחוק של הקלה, שמוגבר בנטיה הידועה של אנשים לצחוק על חזרה מדוקדקת כמו מהלך הטיפוס בחבל.

ישנה עוד סצנת פעולה מקורית, הומוריסטית בטעם טוב. איתן רודף בריצה אחרי שותפו־יריבו ווקר, אשר הולך ליעדו – כשמו walker. כיוון שווקר אינו נמצא בשדה ראייתו של איתן, הוא מקבל הכוונה מבנג’י, חברו לצוות, אשר רואה את הזירה ואת שני האנשים על גבי צג, משל היו השניים דמויות במשחק מחשב. בנג’י מטעה את איתן בכיווני שמאל־ימין, כי הוא מחזיק את הצג הפוך, ובנוסף אינו מודע לכך שהדמות אותה הוא מדריך – איתן – רצה על גגות בניינים ולא על המדרכות, כי בשוגג הפעיל את אופציית הדו-ממד (D2) ללא ממד הגובה. טעויותיו של בנג’י יוצרות אי הבנה: איתן עוצר בתמיהה, כשהוא מקבל הכוונה שמאלה במקום שאין אפשרות לעשות זאת, או מרחף מגג לגג, לפי ההוראה לעבור לצדו השני של הרחוב. המצבים הקומיים מטעים את הגיבור, אך לא מסכנים את חייו ועל כן הם מעוררים צחוק אוהד, חביב, מבדר.

ישנן גם הבלחות צחוק בעיצומן של סצנות פעולה מסכנות חיים, שבהן איתן נקלע למבוי סתום. חבריו שואלים בדאגה מיתממת כהרמה להנחתה, “מה? איך?”, ועל כך איתן עונה במבט מחויך במשפט־מנטרה חוזר: “I’ll figure it out”. גם בסצנת הסיום אחד מחברי הצוות שואל, “כמה קרובים היינו?”, על מבצע ניטרול הפצצות בספירה לאחור עד להפעלת הנַפָּץ. איתן, מותש וחבול, עונה על כך: “The Usual” (‘כרגיל’) בחיוך רחב ומתוך מאמץ לאפק את הצחוק, שעלול להגביר את הכאבים, אבל הצופים, לעומתו, חופשיים לצחוק מכל הלב, מתוך הערכת חוכמת הביקורת ההומוריסטית של הסרט על ז’אנר סרטי הפעולה בכלל, ועל סדרת ‘משימה בלתי אפשרית’ עצמה, בפרט.

יוצרי הסרט ושחקניו מצחקקים על הז’אנר בשיחות המופרכות על כוונותיהם הגלויות והסמויות של ארגוני הביון, ובניחושים המגוחכים של צעדיהם הבאים של הנבלים. פלא שאף אחד לא נהרג בזמן פטפוטי הסרק הללו, כאילו מכריזים על פסק זמן במשחק של מרדפים וקרבות יריות. לדוגמא שיחת הנפש הריקנית, אותה מנהלים איתן האנט וידידתו אילזה פאוסט, בשדרה עירונית מרכזית.

הסרט הוא מעין פרודיה ידידותית, על כן הדיבורים הארכניים האלה לא עלו לגיבורים בחייהם, שלא כמו לקשקשן הידוע מסצנת האמבטיה במערבון ‘הטוב, הרע והמכוער’ אשר לא שעה להוראה: ‘When you have to shoot, shoot. Don’t talk’. לא רק רמת השיח, גם העלילה רשלנית. היא תזזיתית, מדלגת בין ערים, בין אתרים, ‘הטובים’ ו’הרעים’ עוברים מצד לצד. יפה ניסח זאת אבנר שביט ברשימת הביקורת שלו ‘בלתי אפשרי להבין מי נגד מי ב’משימה בלתי אפשרית: התרסקות’. חמוּר מכך – לפעמים גם לא אכפת.’

אני מברכת על מופרכות העלילה, ורואה בה כוונה של יוצרי הסרט להפנות את תשומת לב הצופה לרובד הנוסף, הערכי – הבעת עמדות מוסריות בנוגע לטבע האדם.

חברוּת

איתן האנט וחברי הצוות

איתן האנט הוא הגיבור הראשי, שמבצע את רוב שלבי המשימה, אך הוא פועל בתוך צוות (IMF Impossible Mission Force),סומך על חבריו הוותיקים, שמלווים אותו לכל אורך סדרת הסרטים, מעריך את עזרתם ונאמן להם. סדר העדיפויות שלו חד משמעי: החברות ראשונה במעלה. הצלת לות’ר, חברו לצוות בתחילת הסרט הכשילה את השגת פצצות האטום המיוחלות, שהייתה אז קלה, הפכה אותה למשימה בלתי אפשרית והזניקה את הסרט.

הנבלים נקטלים, אבל חייהם של ה’טובים’ נשמרים בקפידה. הדבר מודגם יפה בסצנה, שאינה במסלול הראשי של העלילה: שוטרת צרפתית אקראית נפצעת, כשנקלעה לקרב יריות בין הצוות לנבלים. איתן האנט ניגש אליה, בודק בדאגה את הפצע, מסיק שאינו חמור והיא תחלים, בדיוק כמו שעשה זאת לחברו לצוות בתחילת הסרט.

גיבור

איתן האנט נאמן לחבריו ודבק בביצוע המשימה. יתר על כן, הדבר בנפשו: כפי שהגיבור מסכן את חייו לא אחת בדרך להשלמת המשימה, כך עצם קיום המשימה והמחויבות להצלחתה מצילים את הגיבור. שלומו ושלום המשימה כרוכים זה בזה.

בסצנת הטיפוס על חבל לעבר המסוק, לאחר שכמעט הגיע ונשמט במורד, השאיפה להגיע למסוק ולגבור על יריבו הנמצא בו, מריצה את איתן במעלה החבל, והרי זאת הייתה הדרך היחידה לשרוד.

גם בסצנת המאבק על צוק אנכי לקראת סוף הסרט, לאחר שהנבל נפל אל מותו, מה ששמר על איתן האנט, הנאחז בזיזים זעירים, והוביל אותו אל פסגת הצוק הבטוחה, הוא הדחף לעצור במהירות את שעון הפעלת הפצצות המונח על הפסגה.

איתן צמוד אל הצוק האנכי

בהשראת הערתו של שמוליק דובדבני ברשימת הביקורת שלו על כך, שעוד סרט מסדרת משימה בלתי אפשרית בא להציל את הקריירה של השחקן טום קרוז, אני רואה, שהגיבור איתן האנט זקוק למשימה, שתספק לו אתגרים וזוהר הצלחות, לעומת עמימות חייו האישיים.

אהבה

חייהם בנפרד של איתן האנט וג’וליה, אהובתו, המוזכרים בכל סרטי הסדרה, מקבלים כאן נפח משמעותי בחלומו של איתן על אי-חתונה בתחילת הסרט, ובפגישה ממשית בין השניים בסופו. האוהבים לא מצליחים להיות יחד בשל עוינות הסובבים, עד כדי חטיפה ואיומים על חייה של האישה, ששמה לא במקרה ג’וליה  – הרי לפנינו רומיאו ויוליה מודרניים, שבזכות הלקח, שלמדו מאבותיהם הספרותיים, הם נשארים בחיים.

אהבתם של איתן וג’וליה היא הדבר הקבוע, המתמשך, השורד לאורך זמן בסביבה אקראית עוינת.

הסרט מצליח לעצב רגש טהור, שכיוון שאינו בא במגע משחית עם סדרי חיים וצרכי הגוף, נותר כל כולו כמיהה הדדית נשגבת.

הסרט ‘משימה בלתי אפשרית: התרסקות’ הוא מעדן מרובה רבדים. עלילת האקשן שלו מועשרת בנגיעות של פָּרוֹדיה ידידותית, לעיתים עצמית. הקריצות של היוצרים ושל השחקנים מנצנצות בהתכתבויות חינניות עם סרטי הז’אנר, וברצפי פעולה פלאיים, שמעוררים צחוק מהנה של גילוי, הבנה, ופריקת מתח. על גבי התשתית המפוארת הזאת נישאים ערכים אנושיים, המוגשים בטוב טעם קולנועי.

ראו עוד על ‘משימה בלתי אפשרית’:

המלצה על משימה בלתי אפשרית 6

אלי אשד על ‘משימה בלתי אפשרית – הדור הבא’

הכוכב טום קרוז, ‘משימה בלתי אפשרית’ והסיינטולוגיה