חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על
הסרט ‘משימה בלתי אפשרית 6: התרסקות‘
טום קרוז, בתפקיד איתן האנט, וחבורתו מצילים את העולם. הם ה”טובים”, ישנם “הרעים”, ורצפים של פעולה: קטטות סכינים, קרבות יריות, ומגוון של מרדפים – על אופנועים, מכוניות, משאיות, סירות, מסוקים. אבל יש בסרט הזה עוד משהו, מעבר למחויבות לז’אנר. זהו המבט האירוני, הביקורתי, על כל איומי הרשעים, והמאמצים המתישים להצלת העולם. ההתייחסות הכפולה הזאת, הרצינית־מבודחת, מאפשרת הקצנה של הפן הפלאי של הצלחות ה”טובים”. לא רק המשימה כולה, אלא כל צעד בדרך הוא בלתי אפשרי, ועם זאת צולח. הבנתי זאת קרוב לתחילת הסרט, ומאז חיפשתי את הבדיחות הפנימיות של יוצרי הסרט והשחקנים המבצעים, וכשזיהיתי אותן, הרגשתי כשותפת סוד, שמחתי וצחקתי.
באחד המרדפים הארוכים איתן האנט רוכב על אופנוע, אותו התקשה להתניע, מתחמק מהמכשולים באופן סתמי וצפוי, כמו בראשית סרטי הפעולה, וזאת כביקורת מכוונת על הז’אנר. בסופו של המרדף הגיבור מסיר את עיניו מהדרך, משהה את מבטו על רודפיו מאחוריו, וכתוצאה מכך מתנגש ברכב, מתגלגל מעליו, ומשתטח על הכביש. האם התאונה תביא ללכידתו בידי רודפיו? איתן מביט סביבותיו, מזהה דבר מה במדרכה שלפניו, שולף סכין מתוך המגף, קם, רץ, ונעלם במקום הזה. מסתבר שזה היה פתח במדרכה, מוסווה, מכוסה ברשת, ומתחתיו תעלה, ובה, מובן שבדיוק בזמן הנכון, עברה סירת גומי, שאליה קפץ איתן אחרי שחתך את הרשת, והצטרף לחבורתו. אפילו לאליס בארץ הפלאות לא קורה נס כזה.
לעומת ההצלחות המופרזות, ישנם גם מחדלים מגוחכים – כמו של טירונים. איתן רודף רגלית, בריצה, אחרי שותפו־יריבו ווקר, אשר הולך בנחת ליעדו – כשמו walker. איתן מקבל הכוונה מבנג’י, חברו לצוות, אשר רואה את הזירה ואת מיקומם של שני האנשים על גבי צג, כמו במשחק מחשב. בנג’י מטעה את איתן בכיווני שמאל־ימין כי הוא מחזיק את הצג הפוך, ולא מודע לכך שהדמות שבה הוא ״משחק״ – איתן – רץ על גגות הבניינים ולא על המדרכות, כי בשוגג הפעיל את אופציית הדו־ממד (2D) ללא ממד הגובה.
ההצלחות והמחדלים מופרכים כאחד, וכיוון שאלה מתוכננים בידי יוצרי הסרט ומשוחקים בקריצות חינניות, הם מהנים מאוד ואף מצחיקים.
“צחוק” הוא המילה האחרונה של הסרט הארוך הזה, שנמשך כמעט שעתיים וחצי. בסצנת הסיום חבריו של איתן האנט נזכרים במבצע נטרול הפצצות בזמן שהשעון הקבוע סופר לאחור, ושואלים, “כמה היינו קרובים?”. איתן, מותש וחבול, עונה על כך “כרגיל” (“The usual”), כלומר בשנייה האחרונה, כמו תמיד בסרטים האלו. בחיוך קטן ומתוך מאמץ לעצור את הצחוק, שעלול להגביר את הכאבים, הוא מוסיף: “Please, don’t make me laugh”.
אבל הצופים, לעומתו, חופשיים לצחוק מכל הלב.
חגית אינה ממליצה על
הסרט ‘המסע המופלא של הפקיר‘
שם הסרט ונושאו נראו לי פשטניים, אבל לפני הקרנת הסרט, הציע קולנוע ‘לב’ בדיזנגוף סנטר הרצאה של איילת אידלברג, אנתרופולוגית של עמי אסיה. אז התפתיתי. ההרצאה הייתה מעניינת ועסקה במבנה החברתי של תת־היבשת ההודית, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שמונה כ־1.3 מיליארד בני אדם.
אבל הסרט ריקני, אף שגדוש דילוגים בין היבשות במדינות הודו, צרפת, אנגליה, ספרד, לוב.
דירוג הסרט ב־IMDB הוא 7.3. מוצדק שהוא נופל מהדירוג של ‘משימה בלתי אפשרית 6′, שעומד על 8.2. אבל דעתם של הצופים הישראלים באתר Seret הפוכה: 7.9 ל’משימה’ ו- 8.2 ל’פקיר’.
אני מצטרפת לדעתו המפוכחת של אחד מהמדרגים באתר, שנתן לפקיר ציון 7: “הסרט חביב וקליל, למי שמחפש להעביר את הזמן. מבחינת מסרים הסרט בעייתי: לחפף/לגנוב/לרמות/לשקר, כמעט הכול בסוף מצליח. השחקן הראשי חביב ויודע להסתדר. הקהל באולם שבו אני הייתי בת”א מחא כפיים. בסופו של דבר לא נשאר כמעט כלום. בידור עממי בלי לחשוב לעומק.”
ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’ ממליץ על
הסרט כל מה שתרצה
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט ‘כל מה שתרצה’ של פרנצ’סקו ברוני. בסרטו השלישי של הבמאי החכם והרגיש (שחתום גם על כמה מהתסריטים של פאולו וירזי הגדול, יוצר ‘הון אנושי’), הוא מספר סיפור פשוט וצנוע במובן הטוב של המילה. סיפור כובש לב, מקרב לבבות, מרגש מאוד, מלא חיבה והומור על הנעורים ועל הזקנה, על הפער בין הדור הצעיר לדור הזקנים שהולך ונעלם.
לכאורה סיפור פשוט – ג’ורג’ו הוא משורר ותיק ונשכח החי לבדו ברומא. ג׳ורג’ו זכה בהמון פרסים וביוקרה במאה הקודמת, אך בדור הנוכחי אף אחד לא מזהה אותו או מכיר אותו מלבד זקני השבט. נוסף לכך, הוא לוחם איטלקי שלחם במלחמת העולם השנייה, ואיבד את מרבית חבריו במלחמה. המלחמה לא הרפתה ממנו, ולמעשה היא הדרייב שלו בכלל להתחיל לכתוב שירים. מן העבר השני יש את אלסנדרו, הצעיר ממנו בשישה עשורים ומבלה את ימיו בבטלה בחברת חבריו הפרחחים. הם פרשו מהלימודים וכל היום מתבטלים, שותים, מסתכלים על בחורות, ולמעשה מחפשים איך לבזבז את זמנם.
השניים, ג׳ורג’ו הזקן ואלסנדרו הצעיר, הבאים משני קצוות שייתכן ולא היו נפגשים לעולם, מקבלים הזדמנות להכיר כאשר אביו של אלסנדרו מבקשו למצוא עבודה, וממליץ על טיפול וליווי ג׳ורג’ו, שהוא חולה אלצהיימר וסובל מדמנציה קלה. המשרה היא בעיקר ללוות את המשורר בטיוליו אחר הצהריים. לאט לאט מוצא ג’ורג’ו את המפתח לליבו של הצעיר, קסם הנעורים מעורר את זיכרונות העבר שלו ואהבותיו. ההרפתקה המשותפת לא מאחרת לבוא, והיא תשנה את כולם.
הסרט שופע בציטוטים יפים על אהבה, מלחמה, ומוסר עבודה. בעיניי גם כיף לראות את הסרט משום שיש בו נופים נפלאים של רומא, העיר היפה בתבל, ונופים של טוסקנה (מי שלא היה, שמהר יזמין טיסה). לכו לראות.
