מאת אבי גולדברג
יתהה הקורא מדוע הצבתי בראש הרשימה תמונה של מאפים?
והנה התשובה: בכדי להמתיק את הרשימה.
2017, שנה שתיזכר אולי לא כפי שתיזכר 1917, שהייתה שנת מלחמה והקזת דם נוספת באירופה המותשת מאז 1914 ושנת המהפכה בולשוויקית רוויית הדם ברוסיה, אבל תיזכר כשנה שבה התהפכו פרדיגמות, מושגי יסוד, אמיתות ומוסכמות, יותר מאשר עשה הגל הפוסט מודרני מאז שנות השמונים של המאה שעברה ועד היום.
בשנה זו לימדו אותנו ההמונים, כי המציאות המוכרת לנו משדורי רדיו וטלוויזיה הינה שקרית, מעוותת, חסרת סימוכין שמאלנית וחסרת אחריות. למדנו מונח חדש שלא היה מוכר לנו עד השנה "חדשות בדויות" – Fake news, ושאנו חיים ב"מציאות בדויה״ – fake reality.
השנה יותר מאי פעם נעשה הסרט העתידני המצוין משנות השמונים של המאה שעברה, שליחות קטלנית – ובאנגלית Terminator – נושא להרהורים נוגים. תחושת המצוקה אל נוכח המחסל המחופש לבן אנוש, המנסה לסלק כל שריד של חיים אנושיים במתכונתם המוכרת, זוחלת בי כל עת שאני רואה שקרנים עטופים בדגל ישראל המטיפים לשנאה, כשאני שומע צווחות שטנה של פוליטיקאים מעל דוכן הכנסת כנגד השמאל הפוליטי, וצופה בשורת אנשי מעלה בפתח יחידה 433, החשודים בספסור בנכסי המדינה.
האמת שבה שמנו מבטחנו, נמצאת היום במקום אחר. היא כבר איננה ברשות השידור הממלכתית שאותה פירקו, וגם לא בתאגיד כאן שאותו שואפים לחסל, או בתחנת גלי צה"ל המשמשת מטרה להפוך שופר לשר הביטחון, אלא חבויה בחינמון של מיליארדר בעל בתי הימורים אמריקאי, ובידי מומחי מחשבים רוסיים. האמת נחבאת בשתיקה מכוונת של מעצמת התקשורת של אלוביץ', ובהסדר הדמוני בין ידיעות אחרונות לראש ממשלת ישראל, בדבר הדממת המצפון והאמת.
האמת הפכה לבצק הנילוש בידי קבוצות האקרים ושותלי הודעות, ובידי ארגוני ימין קיצוני אמריקאי המהלכים אימים על הציבור. בידי חוג אנשים חסרי עכבות המקיף את נשיא ארצות הברית. האמת הפכה לתעמולה של מועמד ואחר כך נשיא, שהפליא לתעתע בהמונים מתוסכלים, ולשכנע אותם שהוא – המיליארדר, הנהנתן גס הרוח, פושט הרגל, רודף כבוד ופרסום – הוא אחד מהם.
למדנו השנה שהשקר הוא המלך החדש. שר במדינת ישראל שריצה עונש על הונאות מכתיב למיליוני תושבי המדינה מתי יערכו קניות. למדנו שרוב פירושו מיעוט, מיעוט פנאטי המחזיק באמת מקראית מעוותת, ומטביע את חותמת המהדרין שלו על כל מצרך המגיע לשוק. תעודת היושר היא קמע נדוש הנקנה בשלמונים "כשר למהדרין מבית הדין של בד"ץ".
"האמת החדשה" מתירה למכור להמונים את הנוסחה המעוותת על פיה ביטול ביטוח רפואי למיליוני אזרחים אמריקאים הוא צעד כלכלי שישפר את חייהם, כפי ששכר מינימום הוא הרבה מדי לנכים תושבי ישראל. למדנו השנה כי בניגוד לפרסומים רפואיים עישון סיגרים קובניים מזיק רק לבריאותנו, ולא לבריאות מנהיגינו, וששמפניה צרפתית איננה מותרות אלא משקה מקובל בחצר השלטון. הבנו כי כאשר לוגמים די מהמשקה הוורוד עולות הבועות לראש, עד כדי הזיה כי סחר בצוללות ובמאגרי גז הוא עניין של עמלות. הנפוטיזם באופנה לא רק בנמל אשדוד, אלא ברחוב בלפור ובשדרות פנסילבניה, כשבת אופנאית וחתן קבלן מתמנים ליועצי על בבית הלבן, ובני דודים רוחשים בחצר בבלפור. השנה למדנו שהמילה דיקטטורה מיותרת, ואפשר להמשיך להשתמש בדמוקרטיה, שעברה היפוך מלא אצל הסולטן בטורקיה, כפי שסוציאליזם בגרסה הסטליניסטית המדכאת פועל היטב בוונצואלה תחת הכותרת "רפובליקה דמוקרטית".
כשהרוע מתגלם באנושי: הגרסה הקולנועית
נחשפנו לגברת ראשונה החיה בבועה כמו מרי אנטואנט, מוקפת עובדים מבוהלים, ומגדירה עצמה כפסיכולוגית לילדים בשירות הציבור. למדנו שראש ממשלה במדינה דמוקרטית עסוק מדי מכדי לתת תשובות לרשויות החוק, ובוודאי אינו חייב לבוחריו דו"ח על אודות ביצת השחיתות המקיפה אותו.
שקר, כך למדנו השנה, הוא האמת החדשה, שקר הוא הבון טון המופץ מבית מדרשו של סוכן הק-ג-ב בעבר, ולדימיר פוטין, העומד בראש שלטון רוסי משגשג, מפיץ שקרים. בעידן האמת החדשה, Pravda, חיסול עיתונאים, וסימום נבחרת שלמה של ספורטאים בסמי מרץ כדי לזכות בהישגים, ממשיכים מסורת "מפוארת" של המשטר הבולשוויקי המושחת, ומפיץ אותו כאמת החדשה. בעבר ראו צ'רצ'יל, ומנהיגי העולם המערבי שבאו אחריו, את השקר והכזב של הממשל הרוסי והעומדים בראשו כסכנה לעולם הפתוח, "הסכנה האדומה", כך קראו לה. הם זיהו את פטרוני תרבות השקר הסובייטית כציר רשע, כאויבי החברה הפתוחה. אולם כיום זוכה השקר במעטה קפיטליסטי מרוכך בחיבוק טראמפי. עיוות והתערבות במנגנונים הפוליטיים של דמוקרטיות, צבירת הון אישי לחברי ההנהגה, עידוד משטרים אפלים, ושיבוש מערכות משטרים דמוקרטיים, מתקבלים כאמת מידה שצריך להחילה גם בדמוקרטיות החופשיות.
למדנו כי בעולם השקר החדש, זה הגוזל לעצמו את התואר אמת, בוחרי השמאל המצדדים בזכויות אדם ואזרח, המפקפקים בפולחן היהודי בגרסתו החרדית, הם אויבי העם ואינם ראויים להיקרא יהודים, ובעצם השנאה העזה של השקרנים הצליחה לשבש את איות המילה לסמול, או טוב יותר – לבוגד.
אז צריך פרספקטיבה, מרחק היסטורי, הבנה שגם תקופת חושך מסתיימת, שגם חברה מסואבת השמה את השקר כאמת החדשה, תקרוס. כפי שיש במציאות הטבע כוח משיכה בלתי משתנה, כך יש לציוויליזציה את "נחום תקום" המציל את האמת ומחזיר אותה למקומה בלב האנשים. האמת חוזרת, עולה ופורצת מצדי הדרך שאליה היא מושלכת, והיא מתגברת על תעמולת השקר בתחפושת האמת החדשה; האמת תחזור ותסלק את תעמולת הפייק ניוז, ותאפשר עתיד טוב. "נחום תקום" יעזור לנו לצאת ממחול השדים המתחולל סביבנו.
ברלין – סוף שנה
הבחירות הכלליות שנערכו השנה הנחילו מפח נפש לקנצלרית השפויה מברלין. ראש ממשלת גרמניה הפעילה מצפון לא פוליטי בשנה שלפני הבחירות, והתירה כניסה לא מבוקרת של למעלה ממיליון פליטים למדינה שלפני עשרות שנים לא רק שלא קלטה פליטים אלא טבחה באזרחיה.
בברלין הפרספקטיבה לגבי העבר והעתיד חדה יותר. ברלין עברה את כל הדרך שבה עוברת חברה מתקדמת כשהיא נתונה בידי כנופיית שקרנים מסיתים ופוסלי אמת. כנופיה פוליטית המדירה משוררים, פילוסופים, מוזיקאים, ומתמטיקאים, ולבסוף משעבדת עם שלם תחת אמת מעוותת, תאוריה חולנית ההופכת ערכים של כבוד ומוסר, מצפון ואמונה, למציאות אפלה.
הרצחני בעבר הנאצי הוא חסר כפרה, באשר אין כפרה על מה שהתרחש. אבל יש עתיד, אם ייבנה על אמות מידה מוסריות, כפי שמנסה מנהיגת גרמניה להנחיל לאומה, אולי תמנע חזרת ממלכת השטן, מפיסטופלס, לאדמת גרמניה.
על קיר לבנים בסמוך לפסי הרכבת בתחנת סויניפלאץ, מונצח הרוע כאזהרה לעתיד – בעבודה קבוצתית של מיטב האמנים בשנות השמונים של המאה שעברה, מוצבת האזהרה כעבודת אומנות, אזהרה מפני השלטון הדורסני, מפני הפגיעה בערכי טבע ואנוש. עבודת האמנות המשתרעת על קיר לבנים באורך של כמאה מטרים מאלצת את הנוסעים ברכבות העוצרות בתחנה לחזור ולזכור כי המציאות נזילה – רק אתמול שלטו כאן הנאצים, ומחר הרוע עלול להופיע בתחפושת אחרת. אלה הם אותם פסי רכבת שמובילים היישר לרציף 17 בתחנת הרכבת ברלין גרינוולד, מערבה מכאן, משם שולחו תושבי ברלין היהודים למוות רק מכיוון שלא השתייכו לקהילת הגרמנים הארים. "ארים" היא המצאה שקרית של מדענים גזעניים, שהצליחו לשווק אותה לעם "הנבחר, העליון", העם הגרמני, על בסיס מעוות של טוהר הגזע.
ירדתי בתחנה וצעדתי אל רחוב מומזן הסמוך. אזור מערב ברלין היוקרתי מתחדש ללא הרף, ומתהדר בבניינים חדשים, במסעדות פאר, ובחנויות אופנה. בכניסה לבית מספר 65, שאליו זומנתי, מוצב שלט לזכרו של ד"ר קורט זינגר.
הד"ר קורט זינגר (בתמונה) היה מוסיקולוג ונוירולוג. בנו של רב שהיגר עם משפחתו מפולין. למד בברלין מוסיקולוגיה ורפואה באוניברסיטה. התמחה בנוירולוגיה, ועבד בביה"ח "שריטה" בברלין. פעל כמבקר המוסיקה וכבימאי האופרה הגרמנית בברלין. בעקבות פיטוריו ב-1933 נמנה עם מייסדיו של איגוד התרבות היהודי Juedischer Kulturbund, ושימש כנשיאו באפריל 1943. נעצר על-ידי הגרמנים כשהסתתר בהולנד, ונשלח למחנה הריכוז טרזיינשטט, שם מת.
על המדרכה בכניסה לבניין מוטבעות שש אבני זיכרון מנחושת, לזכר שישה דיירים יהודיים שהתגוררו בבניין לפני השואה.
ברלין הקיאה את תושביה היהודים, והפכה לעיר חסרת רוח, חסרת נשמה, לגיהינום משכנו של השטן. כשמדירים בני אנוש, מקטלגים אותם, מתירים את דמם, ומייתרים את קיומם, שב השטן לרחובות. לא רק הגרמנים צריכים לזכור, גם המנצחים במלחמה שמעבר לים אינם חסינים משקר ושנאה. פעם בגרמניה, אחר כך ברואנדה, בסרביה, ועכשיו בבורמה – ההסתה, הגזענות, והשנאה הם השטן בהתגלמותו. אין שטן מטפיזי, השטן הוא השקר, הקנאות, השנאה, והגזענות, השוכנים בלבבותיהם של האנשים, פעם אצל הגרמנים, ופעם אצל הבורמזים.
ובמעבר חד ליום יום הברלינאי. קונדיטוריה חדשה בשם "עוגת הגבינה בעלת שלוש השכבות" מיטיבה עם התושבים המתמודדים עם הימים הקצרים שבהם זורחת השמש אחרי שמונה בבוקר, ושוקעת לפני ארבע אחר הצהריים. מיטב עוגות הגבינה מוגשות עם קפה, תרופה מצוינת נגד דיכאון חורף.
חג החנוכה מתחיל הערב, אור הלפידים מגרש באופן סמלי את הרוע, והסופגנייה ממתיקה את זיכרון הניצחון על הרשע.
הסופגנייה, למרות ההכשר שניתן לה, היא תושבת ברלין ותיקה. הגרסאות השונות מייחסות לה לפחות חמש מאות שנים של נוכחות. בקונדיטוריות של ברלין היא מכונה pffankuchen, ובגרמניה היא ידועה כ"ברלינר". כשנשא הנשיא קנדי את נאומו המפורסם מעל מרפסת בית העיריה של רובע שנברג ב-1963, והכריז על תמיכתו בעיר הנצורה וקרא 'Ich bin ein Berliner', הורמו גבות של מאות אלפי מאזינים בגרמניה, שישבו דרוכים אל מול מקלטי הרדיו בניסיון להבין למה הנשיא האמריקאי הצעיר מתכוון כשהוא מכנה עצמו סופגנייה. אולי זה קוד סודי להפעלת נשק גרעיני?
גרמנים והומור לא משתלבים טוב, סליחה על ההכללה. גרמנים ועוגות זה כבר אופרה אחרת. אגב אופרה, האופרה הקומית הברלינאית חוגגת את העונה השבעים שלה בהעלאת הפקות מרהיבות, מ"הלנה היפה" של אופנבך בבימוי וליהוק מהנה, ועד ״פטרושקה״ של סטרוינסקי. אין צורך בידיעת השפה. מי שמכיר את היצירות ואת הליברית יכול ליהנות ממיטב ההפקות של מוסד עליז זה.
אבי גולדברג, חנוכה – דצמבר 2017
נדמה לי שמארק טווין כבר אמר, או שמא זה היה ג׳ורג׳ אורוול, כי ״העם שותה שמפניה באמצעות נציגיו״. בישראל זה לא הנציגים ברבים אלא ״רק״ אשתו של ראש הממשלה. אבל בישראל ״העם מעשן סיגרים באמצעות ראש ממשלתו״, ומה שחמור יותר – באדיבות המילירדרים שהם ״ידידיו״ של ראש הממשלה. בדיוק קראתי כי נתניהו ישלם מס על כך שהמדינה מתחזקת את הוילה שלו בקיסריה. השאלה המתבקשת היא מדוע בכלל המדינה משלמת עבור הוילה, והאם גם ראשי ממשלה קודמים קיבלו אחזקה על חשבון המדינה של בתיהם הפרטיים. כמובן, גם אם כן, הוצאות האחזקה בדירה של מנחם בגין כנראה לא הגיעו ב- 20 שנה להוצאות של שנה אחת של הוילה בקיסריה של ביבי (בודאי שכך בחשבון המים שכבר התפרסם ועורר שערוריה לפני כמה שנים). הנה תפקיד לעיתונות החוקרת. שיבדקו ויודיעו לנתינים. אבל יש כנראה מי שהתשובה כלל לא תשפיע עליהם. וזאת לדעתי הבעיה האמיתית. בניגוד לאבי גולדברג, אני חושב שהבעיה העיקרית היא לא בדמגוגים, בשקרנים, בחמסנים, ובגנבים. לא עכברא גנב אלא חורא גנב. הבוחרים הם הבעיה, והרבה יותר קשה לתקן את הבעיה הזאת מאשר להכניס פוליטיקאי נוכל זה או אחר לכלא.
אני סתם אורח המתפעל מהשיח האלטיסטי למהדרין, המיופיף מברלין ומתחשבן על חוד התער ממושב העץ המוערך ליישבן מיוחד של בית הכיסא, שאת דלתו אין מפלח לב חודר. אומר רק כך – הדיווחים מגרמניה הינם בהחלט משאת נפש של המיציר מאנה או כל ישראלי שפוי, בפרט אם הוא מקושט במיני מילים לועזיות. ושנית, אבי גולדברג המשווה בין ראש הממשלה נתניהו למנחם בגין, האם גם הוא נוסע באותו הרכב בו נסעו הוריו, מתגורר באותו השיכון בו התדוררו הוריו, אוחז באותה אפרכסת טלפון בו השתמשו הוריו וכך הלאה הזיות וטרוניות על ציבור הבוחרים, טענה המבזה את עקרונות הדמוקרטיה הבעייתית שאתם מאמינים בה. כן, אתם הראויים. ומי שלא מחלל את נגינת הזן הנדיר שלכם – אינו ראוי.
התכבדו אם כך בחמימותכם הנוגעת בהלוויה בהם אתם פוסעים, בשעה טובה. אל נא תביטו לאחור.
אני כמעט נוטה להיות בטוח בהערכתי עד כמה העריך המעריץ דהיום אמנון סטופ את מנחם בגין, כשעלה לשלטון במהפך שנת 77.