מאת חגית בת-אליעזר

אריק א. (איזנברג) הוא משורר טוטאלי: כותב שירה, הוגה שירה, חי אותה. ספרי שיריו אינם רגילים: לכל אחד מהם מתכונת ייחודית משלו. Image result for ‫אריק א'.משורר‬‎ ביולי 2017 יצא לאור הספר “המציאות היא מזימה שטנית” (בהוצאה משותפת של “כרמל” ו”עמדה חדשה”).

יש בו שלושה שירים וביניהם פרגמנטים מגוונים, כשמרביתם בסגנון של מנשרי תעמולה מימי מהפכת אוקטובר, שהתחוללה ברוסיה ב-7 בנובמבר 1917, לפי הלוח הגרגוריאני הנוכחי.

על גבי דפי הספר אריק א. מקים את “התנועה של השירה” ופורש את משנתה בסדרה של מנשרים, כרוזים וגילויי דעת מטעם מוסדותיה.

אני רואה בכך דרך מקורית לציין מאה שנים למהפכה ברוסיה בתחום המשטר ואף בתחומי האמנות. התסיסה החברתית בתקופה שקדמה למהפכה הניבה שגשוג עצום בשירה בדמותם של משוררי “תור הכסף בשירה הרוסית”: מאיאקובסקי, גומילוב, אחמטובה, יסנין, מנדלשטם, צבטייבה, שאף ראו את עצמם כמשתייכים לתנועות השירה של אותם הימים: פוטוריזם, אימזיניזם, אקמאיזם.

הספר נפתח ב”שיר 1“. זהו שיר אהבה רב-ממדי: לאישה, לשירה לשפה. השיר מצטיין בשילוב של שמות שירי זמר ידועים: “טוב לי על הלב” מאת דני שושן, “שלג על עירי” מאת נעמי שמר עם שפע של ביטויים מקוריים: “אָחוּז אָזוּק אָבוּד / אָנוּשׁ זָקוּק / זִקּוּקִין כָּל הַלַּיְלָה“; “אָז אוֹת אָז אוֹתוֹת אָז שִׁירָה“; “אֵלּוּ הֵם הַמִּלּוּלִים הַתְּלוּלִים“. יש במזיגה הזאת של ready made  וחידושים לשוניים, רוח רעננה, העזה וקריצה. השיר מטולטל בתנופה בין הלכי רוח מנוגדים. מצד אחד “הַכְּאֵב הַגּוּפָנִי. הַכְּאֵב הַנַּפְשִׁי. / שֶׁאֵינֵךְ. שֶׁאֵינֵךְ. שֶׁאֵינֵךְ ,ומצד שני “הִתְלַהֲבוּת. הִתְאַהֲבוּת. בוּתתתתתתתתתתתתתתת / אָז נְהָמוֹת. חִכּוּךְ. גּוּפִים. נְדִירִים.” הנה הוא בשלמותו – שיר קצבי ומלהיב, המשתרע על פני שלושה עמודים:

הלאה הפוליטיקה של ההווה” בעמוד 9 הוא המנשר הראשון מטעם תנועת השירה, החתום על ידי “הוועד הפועל, הסיעה הראשית“. הפנייה היא אל פועל/ת השירה והמוטו: “פועלי השירה מכל המחנות התאחדו“. בפתח המנשר “מטרתנו המעשית הראשונה היא: חשיפתה של שירה מלוכדת, אקטיביסטית ונחושה“. הדיבור על אודות המעשיות והנחישות של השירה נשמע תמוה. המשפט הבא קורא “לארגון המשוררים למלחמה על האהבה“, ובהמשך, האהבה והשירה באות בזו אחר זו: “למען גאולת האהבה, למען הקמת שלטון השירה“. הערבוביה בין שירה לאהבה במנשר הזה ובאלה שבאים אחריו נשמעת משעשעת. גם הכפילויות פוליטי/פואטי, פרודיה/רצינות מסקרנות, והקורא שמח לפגוש בהן בכרוזים “ברקע הדברים” (עמ’ 10), “חשבון נפש” (עמ’ 25), “תפקיד תנועת השירה” (עמ’ 27).

לדוגמה, “כרוז” בעמוד 33:

ב”חוזר לחברים מס. 1” (עמ’ 31) כתוב: “המרכז הזמני החליט לכנס בתל אביב את ועידת היסוד של פועלי השירה“, ואילו במנשרים לאחר עמוד 38 חלה התפתחות בקנה מידה בינלאומי-עולמי: “פועלי השירה של כל הארצות, התאחדו!” עם הדגש על “אהבה טוטאלית“: “עלינו המשוררים להתפתח מתוך חירות גמורה, חירות שיכולה להתאפשר רק באמצעות אהבה טוטאלית“.

שם השיר לקוח מהסיסמה בפרישה הבינלאומית:

הפרגמנטים “מבוא בקצרה” ( עמ’ 8 ) ו”המשך מבוא בקצרה” (עמ’ 13)  ממזגים בין השפה לאהבה: “הַשָּׂפָה הִיא גּוּף רִאשׁוֹן בְּגוּף שֵׁנִי. שֶׁל יָחִיד וִיחִידָה. בִּזְמַנִּים. בְּנִפְרָד .בְּנִסְמָךְ. בִּנְטִיָּה .בְּמִין. בְּהֶעָרָה. בְּמִלִּים. הַשָּׂפָה הִיא גּוּף. היא שַׁיָּכוּת. שֶׁלִּי .שֶׁלָּךְ“. הטיית הפועל בזמנים שונים מבוצעת על השורש א.ה.ב. עם דוגמת השימוש בזמן הווה: “יחיד אוהב יחידה“.

ב”שיר בסוף” נפגשות אהבה, שירה וסתירה בשלוש שורות מחורזות:

אריק א. ברא יקום מקביל, שיש בו הרבה משוררים; למעשה, כולם משוררים, למעט כמה בורגנים בלתי-מזוהים המבצבצים פה ושם. זאת פנטזיה של שירה, אהבה, מהפכה, אופנסיבה ואף מלחמה, אך במישור המילולי ללא שפיכות דמים, תוך כדי קריאות נוסטלגיות-נאיביות לאחדות. הפנטזיה הזאת ממכרת: מי שנכנס לעולמה ומקבל את חוקי המשחק, מרגיש את עצמו עזוב ומיותם בסוף הספר ומחכה, כמו קוראיה המושבעים של ג’יי קיי רולינג, לספר הבא בסדרה.

את המילים “טרם נשלם” המסיימות את “המציאות היא מזימה שטנית” אני מפרשת בתור “המשך יבוא”.

והנה ההמשך ממש כאן – “14 ימים במאי” – נספח בנפרד ל”מציאות היא מזימה שטנית“, אשר פורש רשמים ממחנה כתיבה בקומונה של השירה. הנספח מעוצב כחוברת צרה ודקה, בת 15 עמודים. לעומת האווירה האורבנית של מנשרי פועלי תנועת השירה ב”מציאות היא מזימה שטנית“,

קומונת תנועת השירה נטועה בטבע, בסביבה חקלאית, שואבת רעיונות מאידאת הקיבוץ ומעלה על נס את עקרון העבודה. גם משתתפי הסדנה מדגישים את חשיבותה של עבודת הכתיבה: “השדה המילולי נותן לך סיפוק. הכתיבה משפיעה עליך שמחת עבודה בשפע” (עמ’ 3); פתאום תקפנו מרץ. קפצנו, תפסנו בעטים והתחלנו כותבים. מה נפלא, אנחנו עובדים בכתיבה.” (עמ’ 4). “אנו ממשיכים לכתוב, …אנו עובדים. השרירים כואבים אך ממשיכים.” (עמ’ 5). ההקבלה בין הכתיבה בשדה המילולי לבין העבודה הפיזית בשדה מעניינת ומשעשעת. וישנם ביטויי הומור מפורשים: “הרגשתי את עצמי רעננה ושמחה, אחרי יום עבודה קשה כמו כתיבת אלף פעמים אני אוהבת אותך” (עמ’ 7).

ההתלהבות מדברת מגרונם של כל המתרשמים והם מציינים בסיפוק שעמלם נושא פרי: “העבודה הפואטית מתקדמת במהירות וממנה באים השירים” (עמ’ 5); “תמיד רואים תוצאות יום יום וזה מספק את כולם” (עמ’ 8). משתתפי הסדנה מעריכים את פועלם של המשוררים המארחים: “הסתכלתי על כל המשוררים באהבה וקנאתי בהם שהם ממשיכים איזה מסורת של התמסרות ושל מרץ ושל עקשנות ושל תשוקה“(עמ’ 6); “היינו שמחים כי נוכל ללמוד ולעזור לגברים ולנשים שמתמסרים לשירה בצורה טוטאלית, שמקריבים את ההוויה החומרית למען הגשמת השירה כאידאה” (עמ’ 10).

משתתפי הסדנה מודים לחברי הקומונה על “היחס הטוב… הן בשירה והן בחברה” (עמ’ 2), ועל כך שהסדנה כולה משיגה את מטרתה: “אנו הולכים ונהפכים למשוררים…” (עמ’ 4). בחוברת מופיעה רשימת “עבודתנו בקומונה של השירה” כמעין סילבוס בסגנון אקדמי:

בין יתר הפעילויות רשומים בה “כ”ב תרגילים” ו”תרגילים למתקדמים“. הדבר מסביר את הימצאותם ב”מציאות היא מזימה שטנית“.

בסוף החוברת חוזר סגנון הדיבור הפוליטי המהפכני ומסיים את ביטאונה של תנועת השירה באקורד מז’ורי: “תחי האהבה! / תחי השירה!”

הפנטזיה המורכבת הזאת – עירונית-כפרית, שירתית-סִפֹּרְתית, המהווה סוגה בפני עצמה, היא יצירה טוטאלית: מחכימה, משעשעת ומרגשת.

ראו עוד על אריק א:

“משורר האהבה והאימה” מאת אלי אשד, “המולטי יקום של אלי אשד”

ורד זינגר סוקרת בזעם את “המטאפיזיקה של השירה” של אריק א.

Image result for ‫אלי אשד אריק א'‬‎

אריק א.

5 תגובות

  1. יש לי בעיה עם ההחלטה של המשורר לפרסם את “14 ימים במאי “כחוברת דקיקה הנספחת אבל נפרדת לחלוטין לספר הגדול יותר של “המציאות היא מזימה שטנית”.
    פיזית המדובר בחוברת שקל מאוד לאבד אותה ,ואיני יודע כיצד ספריות יאחסנו אותה על המדפים.זאת תהיה משימה קשה.חומר בצורה כזאת בדרך כלל מוצא את מקומו מיד בפח כחומר “מגזיני-עיתונאי”.
    עדיף היה שהמשורר היה משלב את החומר ששם בכרך של “המציאות היא מזימה שטנית ” וכך מקל על אספני אריק א. באשר הם.

  2. ריתמוס השירה של אריק א. מהווה קול ייחודי מאוד בשירה העברית. זהו נסיון נועז אך בעיקר חכם מאוד לצאת לדינמיקה של שפה שירית, הנוגעת בהוויות היסטוריות, לשוניות, קיומיות, ולמזג ביניהם. הסקירה המעמיקה של חגית בת אליעזר של שירתו, מוסיפה נדבך חשוב להכרת ערכה החשוב של שירה זו.

  3. אינני יודע אם לזאת כיוונה חגית המבקרת, או המשורר עצמו, אבל הניסוחים בביקורת עוררו בי אסוציאציה לאמן שפה אחר, קצת יותר ידוע מאריק א. גם אמן זה טוען נגד ״תעשיית הדכדוך״ או ״החמוצים״, ממש ״עניבת החנק של התבוסתנות הרגשית״, וגם האמן ההוא מתריס כנגד המציאות שהיא ״מזימה שטנית״ של אויביו חסידי ״השוויון המדומה״. אותם אויבים שאינם מעריכים את האמן כערכו ואינם מבינים, כפי שאמרה אהובתו (שאף טרחה להתקשר לאשתו של אחר ולהסביר לה זאת בקולניות), שבלעדיו אין מדינה.
    מתנצל על הכנסת הפוליטיקה למאמר על שירה ואהבה.

  4. חשיבת-שירה אחרת המעוררת חשיבה על השירה…
    רשימה מאתגרת על שירה מאתגרת ואחרת.
    ומכל מקום הכול מלמד על ה’תנועה’ (אולי ההכרחית) המניעה את השירה.
    צדוק

  5. רשימה מעניינת על שירה מעניינת, חדשנית ושונה.
    הריתמוס עם החזרתיות הבולמוסית בחלק הראשון (שיר מס’ 1) היא מרשימה, גם אם היא מזכירה את סגנונה של חדווה הרכבי.
    ההמשך המניפסטי כולל הנספח הוא נחמד כרעיון. השאלה היא אם הוואריאציות השונות של אותו רעיון אינן מייגעות קצת (הסילבוס דווקא נחמד).
    השורה “פועלי השירה של כל הארצות, התאחדו!” הרימה לי להנחתה שיר קצר שלי מספרי הראשון “סקיצות לתמונה בלתי שלמה” (אבן חושן, 2012)

    מי אמר שירה ולא קִבֵּל

    מִי אָמַר שִׁירָה וְלֹא
    קִבֵּל שִׁיר
    קָטָן לְתִפְאֶרֶת
    בִּמְחִירֵי סוֹף עוֹנָה
    שִׁעוּר רִאשׁוֹן חִנָּם

    בּוֹגְרֵי כָּל הַסַּדְנָאוֹת הִתְאַחֲדוּ
    לִכְתֹּב שִׁיר מְנַצֵּח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 7 =