חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין. צילום: ריאן
הקדמה מאת אלי אשד
חוקרת הספרות העברית החשובה, הפרופסור נורית גוברין, היא חוקרת כמעט יחידה של נושא העיתונות העברית לדורותיה – לרבות כתבי עת עבריים ספרותיים, מאמצע המאה ה-19 ועד היום. במסגרת הוראתה בנושא זה בחוגים לספרות ולתקשורת באוניברסיטת תל אביב, פרסמה ספרים ומחקרים רבים בנושא.
לפניכם מאמר מסכם שלה על נושא זה, שבו יש גם התייחסות חשובה לכתבי העת הספרותיים במרשתת.
כתבי העת העבריים אז והיום \ נורית גוברין
פורסם במקור בחוברת החגיגית מס’ 200 של “האומה” (חורף תשע”ו, דצמבר 2015), בעריכת יוסי אחימאיר (עמ’ 93 – 105).
א. הערות היסטוריות
1. המתכונת, התכיפות, והתוכן
כתב עת מוגדר בדרך כלל באמצעות השוואתו לעיתון, בצורה, בתכיפות, בתוכן. מקובל לחשוב שצורתו החיצונית קטנה יותר; תכיפות הוצאתו ממושכת יותר ובדרך כלל קבועה, ותוכנו אינו עוסק בחדשות. מטרתו לפרסם דברים, שכוחם מעבר לזמן ולמקום לרבות ספרות יפה. עם זאת, לפחות בראשיתה של העיתונות העברית, הבדלים אלה לא היו קיימים, ויש קושי בהבחנה ההיסטורית בין עיתון לכתב עת. 1
כתבי העת העבריים קדמו לעיתונות העברית. העיתונות העברית המודרנית שראשיתה ב’המגיד’ (1856), ‘המליץ’ (1861) ו’הצפירה’ (1862), החלה להופיע לאחר שכבר יצאו לאור, שפע של כתבי עת מסוגים שונים. ראשיתם בקבצים תורניים של “שאלות ותשובות” (‘פרי עץ חיים’ , אמשטרדם, 1691 – 1807) והמשכם בקבצים פילוסופיים ספרותיים (‘קהלת מוסר’, ברלין, 1750) ובמיוחד עשרה כרכי ‘המאסף’ שהופיעו בגרמניה (החל משנת 1797). עד להופעת העיתון היומי הראשון בעברית, ‘היום’, (פטרבורג החל משנת 1886), הופיעו קודמיו, שהיו עיתונים לכל דבר, כשבועונים או כדו-שבועונים, או בפרקי זמן שונים ובהפסקות. רק לאחר הופעתו שינו גם האחרים (‘הצפירה’) את תכיפות הופעתם ונעשו ליומונים. זאת ועוד. לעיתים קרובות, שינו כתבי העת את מועדי הופעתם בהתאם לנסיבות. כך למשל ‘הצבי’ / ‘האור’ ( החל משנת 1884) עיתונו של אליעזר בן יהודה, שיצא לאור בירושלים, התחיל כשבועון, לאחר מכן פעמיים בשבוע, ובהמשך נעשה ליומון. בשל נסיבות שונות, חלו לא פעם הפסקות בהופעה ולא מעט התקשו בהופעה סדירה ויצאו לאור “לפרקים”. גם הצורה החיצונית המבדילה היום בין עיתון לכתב עת, לא הייתה אחידה בעבר, וגודל הדף השתנה מפעם לפעם. מכיוון שהעיתונות העברית בראשיתה לא ראתה את מטרתה בפרסום “חדשות”, אלא בעיקר כזירה להחלפת דעות, וויכוחים, דיונים בנושאים שונים ודברי ספרות, ההבדל בינה לבין כתבי העת, לא היה רב. בהמשך הדרך, המוספים לספרות שליד העיתונות היומית, בימי ששי, שהופיעו בגדלים שונים, ובשמות מיוחדים, הם כתבי עת לכל דבר. 2
חשוב להדגיש שגם המאפיינים של כתב עת ספרותי, אינם חדים וברורים. כתבי עת רבים הם ספרותיים מובהקים, ומוקדשים אך ורק לספרות היפה לענפיה לרבות מסות וביקורת אבל כתבי עת רבים לא פחות הם כתבי עת מעורבים, שהספרות אמנם אינה במרכזם אבל היא נוכחת בהם דרך קבע. יש בהם מדור קבוע של ספרות יפה לענפיה, לצד מחקרים ומאמרים פובליציסטיים בענייני השעה ובנושאים רבים ומגוונים. בה בשעה, גם בכתבי עת ספרותיים “טהורים”, משולבים מאמרים אקטואליים, ומאמרים בנושאים אחרים שאינם דווקא ספרותיים. ההגדרה של כתב עת ספרותי, קשורה, במינון הספרות היפה בכלל תוכנו של כתב העת. כאן ידובר גם בכתבי עת מעורבים, שבהם נכללת, דרך קבע, ספרות יפה בתוך יתר מרכיביו.
2. גיאוגרפיה
ספר של נורית גוברין על כתב עת עברי בארץ ישראל.
מפת מקומות הופעתם של כתבי העת היא מפת הנדודים של עם ישראל בכלל ושל מרכזי הספרות העברית שלו בפרט. בכל מקום שבו חיה קבוצת סופרים עבריים, דאגה להבליט את זהותה, כאן ועכשיו, באמצעות ייסוד כתב עת. כתב העת הִמחיש את נוכחותה של קבוצת הסופרים במקום, את היותה חבורה מגובשת, בדרך כלל בהנהגת דמות מובילה ומשפיעה, ואת העובדה שיש לה מטרה משותפת. כתב העת היה הבמה המרכזית לפרסום רעיונותיהם הפילוסופיים, החינוכיים, התורניים, הספרותיים והפואטיים של בני החבורה, באותו מקום, בד בבד עם נכונותם לארח יוצרים ממקומות אחרים. מתוך רצון להשפיע, לשנות, לחנך. 3
התופעה של כתב עת המשנה מקום, שכיחה במיוחד, בעיתונים מאריכי-הימים שהופיעו במזרח אירופה, עד השנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם הראשונה. כך, למשל, ‘השבועון ‘המגיד‘ (1856 – 1903) נדד בין המקומות: ליק שבפרוסיה, ברלין, קרקוב, וינה. וכמוהו השבועון ה’העולם’ (1907 – 1950) שנדד מקלן שבגרמניה, לווילנה, לאודסה, ללונדון, ורק בשנותיו האחרונות לירושלים. כמותם גם כתבי עת נוספים, ביניהם ‘הצפירה’, ‘השילוח’, ‘התקופה’, אם להזכיר שלושה מתוך רבים. שינוי המקום, קשור בדרך כלל באירועים מן ההיסטוריה היהודית, המשקפים את “מפת הנדודים” של מרכזי התרבות העברית, ואת הנסיבות האישיות של העורכים, שהתחלפו במרוצת השנים.
למותר להוסיף, שמספר כתבי העת מחוץ למדינת ישראל נמצא בתהליך מתמיד של ירידה, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, וחורבן יהדות אירופה, עם הצטמקותם של המרכזים העבריים בארצות השונות, ומרכזיותה של מדינת ישראל.
ניסיונות שונים לכתבי עת נעשו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מחוץ לארץ ישראל . כך, למשל, הופיעו בלונדון: ‘היהודי’ (1898), ‘איים’ (1928), ‘תקופתנו’ ( 1932). 4 תהליך זה של ירידה והצטמצמות ניכר במיוחד בארה”ב. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ועד לשנים הראשונות של מדינת ישראל, הופיעו בה מספר ניכר של כתבי עת, ביניהם: ‘הצופה לארץ החדשה’, ‘הפסגה’, ‘העברי’, ‘שבלים’, ‘הדרור’, ‘התורן’, ‘מקלט’, ‘הדואר’, ‘ניב’, ‘עדן’, ‘ספר השנה ליהודי אמריקה’, ‘מסד’, ‘ביצרון’. לאחר מכן, הלך מספרם והצטמצם עד לכתב עת יחיד, היוצא פעם בשנה: ‘הדור’ בעריכת לב חקק, כגִלגולו של ‘הדואר’. 5
קורותיו של ‘הדואר‘ שיצא לאור בניו-יורק, הם דוגמה מאלפת לתהליך הירידה של כתבי העת באמריקה בכלל ובעולם היהודי בפרט. ראשיתו כיומון, בתשרי תרפ”ב (אוקטובר 1921), עם מוספים לנוער ולמשפחה. המשכו כשבועון, בגדלים שונים, ולאחר מכן, הופיע פעם בשבועיים. הרווחים בין גיליון לגיליון הלכו וגדלו: תחילה כירחון ולימים כרבעון. זאת עד לסגירתו בשנת 2005 לאחר כ-85 שנות הופעה רצופה.
מפת כתבי העת משתרעת כמעט אך ורק בישראל. מספר כתבי העת מחוצה לה פחת והלך. פה ושם הופיעו ומופיעים כתבי עת פרי יוזמה אישית ומקומית באוסטרליה, בדרום אפריקה, בצרפת, בארגנטינה, אבל הופעתם מקרית וקצרת מועד. 6
מאז הקמתה של מדינת ישראל מרבית כתבי העת יוצאים לאור בתל אביב ומיעוטם בירושלים. מיעוט שבמיעוט, במקומות אחרים כגון: חיפה (‘כרמלית’; ‘צפון’) ופתח תקוה (‘קטיף’). 7
3. קצרי מועד וארוכי מועד
רוב כתבי העת הופיעו זמן קצר בלבד ורק מיעוט האריך ימים. עדיין לא נערך מחקר שיתבסס על מספרים מדויקים, אבל אין ספק שזו המסקנה המתקבלת מסקירה היסטורית מאז ועד היום. היו עיתונים שהופעתם הייתה קצרה במיוחד – עיתונים קיקיוניים – כגון העיתון ‘חיינו’, הירושלמי, שהופיע שלוש פעמים בלבד, בימים שבין כסה לעשור, תשרי תרע”א (אוקטובר 1910). 8 ידועים גם כתבי עת ש”זכו” לגיליון אחד בלבד. אחרים הצליחו לשרוד במשך תקופה ארוכה יותר, של שנה עד חמש שנים. הדוגמאות רבות מאד ומפוזרות לאורך ההיסטוריה של העיתונות וכתבי העת העבריים מאז ועד היום. 9
כל הופעה של עיתון או כתב עת חדש מלווה בציפיות גבוהות של העורך ושותפיו, ובתקוות לאריכות ימים, להתמדה, להשפעה, לריבוי חותמים וקוראים. כאמור, הסיכויים לכך נמוכים, כפי שמעידה ההיסטוריה של העיתונות העברית לדורותיה מאז ועד היום.
עיתונים שהאריכו ימים, ויצאו לאור במשך עשרות שנים, הם כאמור, היוצאים מן הכלל. רובם הופיעו בגולה, ומיעוטם בארץ ישראל ובישראל. עיתונים מאריכי-ימים אלה, היו בעלי השפעה מרובה, עיצבו את דעת הקהל, במיוחד הקהל “שלהם” לאורך שנות הופעתם, והטביעו חותמם על התקופה. עם זאת עיתון שמאריך ימים, אינו אותו עיתון מראשיתו ועד סגירתו. הוא משתנה לאורך השנים. אמנם השם נשאר כשהיה, אבל כל השאר השתנה: העורך, מקום ההופעה, האידיאולוגיה, האופי, מדיניות העריכה. לרבות הפכים הקטנים: עיצוב הכותרת, המוטו, הפורמט. לכאורה זהו אותו עיתון, אבל למעשה, זהו עיתון אחר, שונה, שעבר גלגולים, ולעיתים קיצוניים ביותר. כל עורך מטביע את חותמו על עיתונו.
הסיבות לריבוי כתבי עת קצרי-מועד הן רבות ומגוונות. מהן אישיות ומהן תלויות הֶקשר. בין הסיבות האישיות: קוצר רוחו של העורך, קשיי פרנסתו, בעיות משפחתיות, מצב בריאותו, מתחים עם אנשי שלומו ועוזריו, חוסר תקציב, אדישות, קבלת פנים עוינת. 10 בין הסיבות תלויות ההֶקשר: מלחמות, גזירות, פוגרומים, “מאורעות”, נדודים ועוד כיוצא בזה פורענויות הקשורות בהיסטוריה הכללית ובמיוחד בהיסטוריה היהודית והישראלית. יש גם סיבות הקשורות בגוף המממן: מפלגה, גוף ציבורי או אדם פרטי. עסקני המפלגה אינם מרוצים; הגוף הציבורי מתנער, המצנט הפרטי פושט את הרגל.
שלוש דוגמאות של עיתונים היסטוריים מאריכי-ימים, בגולה, מתוך רשימה לא גדולה, שרובה מורכבת מקצרי-מועד: השבועון ‘המגיד‘, על שמותיו המשתנים, שממנו הופיעו 48 כרכים, בשנים 1856 – 1903, לאורך 48 שנים, במקומות שונים עם עורכים מתחלפים, שכל אחד “משך” את העיתון לאידיאולוגיה שלו. ‘המליץ‘, ששינה את התכיפות, את המקומות ואת העורך, של הופעתו במשך 44 שנים ב-39 כרכים שנתיים.
‘הצפירה‘, שממנו יצאו 50 כרכים בשנת 1862 ועד 1931, במשך כ-70 שנה, כשכול מאפייניו התחלפו: המקום, העורך, התכיפות והאידיאולוגיה.
שלוש דוגמאות, חריגות, של עיתונים מאריכי-ימים בני זמננו, שראשיתם בארץ ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והם קיימים גם היום, בגלגולים ובשינויים, מתוך רשימה ההולכת ומתקצרת.
היומון ‘הארץ’, על גלגוליו השונים, החל מראשיתו בשנת 1918 בשמו “חדשות מהארץ הקדושה” ומשנת 1919 בשמו הנוכחי, המופיע עד היום. הוא אחד מהיומונים הוותיקים בעולם. 11
כתב העת הספרותי ‘מאזנים‘, שנוסד בשנת תרפ”ט (1929) ויוצא לאור כמעט ברציפות, בתכיפות משתנה ובגדלים שונים, מאז ועד ימינו בהוצאת ” אגודת הסופרים העבריים”, שמונים ושש שנים. אולי אחד מכתבי העת הספרותיים הוותיקים בעולם.
כתב העת הספרותי ‘עכשיו‘, החל להופיע בשנת 1959 בשמו הנוכחי, והוא ממשיך להופיע בצורה בלתי סדירה עד היום, במשך 56 שנים. 12
אין ספק, שכתבי עת הזוכים להתקיים למעלה מ- 40 שנה, זכאים וראויים להיכלל ברשימה זו של מאריכי-ימים, כגון: כתבי העת המעורבים: ‘האומה’ (1962) ו’כיוונים’ (1978) בהפסקות אחדות, שהמשכו ‘כיוונים חדשים’ (דצמבר 1999). יחד עם כתבי העת הספרותיים: ‘עתון 77’ (1977), ואלה המתקרבים ל-30 ‘פסיפס – כתב עת לשירה’ (1987). כתבי העת הספרותיים ‘חדרים’ (1981) ו’אפיריון’ (1985) לא הופיעו בשנתיים-שלוש האחרונות, ואין לדעת אם זוהי הפסקה זמנית או סופית. 13
ב. במדינת ישראל – ארבעים השנים הראשונות
1. הערות מתודיות
מספר הכותרים של כתבי העת המעורבים והספרותיים המובהקים הוא גדול מאד. אם יתוֹספו עליהם גם המוספים לספרות שליד העיתונות היומית, יהיה מספרם גדול עוד יותר. 14 רובם היו, כאמור, קצרי מועד. יצאו בקול תרועה גדולה ופסקו מלהופיע בשתיקה. החלו להופיע מלוּוִים בתקוות גדולות וסיימו לאחר שכשל כוח העורך וחבורתו. חשוב להדגיש שגם כתבי-עת קצרי מועד לרבות קיקיוניים, שהופעתם חד פעמית, יש להם חשיבות מסוימת בתולדות הספרות. 15
כדי שלא להפוך פרק זה והבאים אחריו לרשימות אינוונטר של כתבי עת ספרותיים ומעורבים, רשימות שאף פעם לא תהיינה שלמות, ותמיד “יתחבא כתב עת שתשמע עליו אחרי שהדפסת וחתמת את הרשימה”, כדבריו של יחזקאל רחמים, 16 תובאנה כאן כמה הערות עקרוניות המנסחות סימני היכר לאופיים של כתבי העת במדינת ישראל בארבעה העשורים הראשונים שלה. הערות אלה ישמשו כבסיס להשוואה עם התקופה הבאה: 25 השנים הבאות במדינת ישראל (1990 – 2015). אין ספק שתמיד יהיו כתבי עת יוצאי דופן, שאינם “נשמעים” למאפיינים ולהגדרות, אבל דווקא הם מעידים על הכללים שכוחם יפה לרוב הגדול. שמות כתבי העת שנזכרו בסוגריים כהדגמה, הם מעט מהרבה.
2. מאפיינים
א. מספר נכבד של כתבי עת שהחלו להופיע בתקופה שבין שתי מלחמת העולם, המשיכו להופיע לאחר הקמת מדינת ישראל. מעטים מאד מתקיימים עד היום (‘מאזנים‘ מ-1929), אחרים המשיכו להתקיים עוד זמן רב: ‘מבפנים‘ (1927 – 1982); ‘גזית’ (1931 – 1982). הרוב חדל מלהופיע שנים מעטות לאחר קום המדינה. כגון: ‘התקופה‘ (1918 – 1950); ‘גליונות‘ (1933 – 1954); ‘הד המזרח’ (1942- 1944; 1949 – 1951).
ב. החל עידן חדש בתולדות עם ישראל עם המאורעות ההיסטוריים הקשים והדרמטיים: מלחמת העולם השנייה, השואה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, שהשפיעו על כל מערכות החיים לרבות בתחומי התרבות והספרות. בין השאר ניכרים שינויים אלה, בייסוד כתבי עת חדשים, בחמש-עשרה השנים הראשונות למדינת ישראל. סביבם מתארגנות חבורות סופרים החולקים אידיאולוגיה משותפת מפלגתית, חברתית, דתית וספרותית. חבורות סופרים אלה באות לתת קול ל”דור החדש”, שצמח בארץ המחליף, לפי הרגשתם, את קודמיהם, המיושנים, ה”קלאסיים”, ה”הזקנים”, ה”מיושנים”. וכך, בעת ובעונה אחת, מופיעים יחד, כתבי עת המְרכזים סביבם בני חבורות שונות. הבולטות בתוכם, הן ארבע החוברות של ‘ילקוט הרֵעים’ (1942 – 1946. בהפסקות) המבשרות את נוכחותו המרוכזת של “דור בארץ”. רק מעטים מכתבי עת אלה האריכו ימים:
‘ידע עם’ (1948 – ); ‘מולד’ (1948 – 1980) ; ‘אורות’ (1950 – 1973); ‘אורלוגין’ (1950 – 1957); ‘שדמות’ (1950 – 1994) עם ניסיונות חידוש; ‘כרמלית’ (1954 – 1970); ‘קטיף’ (1954 – 1978; 1983); ‘קשת’ (1958 – 1976, בהפסקות לרבות ניסיונות חידוש); ‘מבוע’ (1963- 2009).
רבים יותר שרדו שנים מעטות בלבד: ‘אלף’ (1948 – 1953); ‘דורות’ (1949 – 1950); ‘עין’ (1951 – 1952); ‘לקראת’ (1952 – 1953); ‘מבואות’ (1953 – 1956); יוכני (1961 – 1967). לא מעטים הופיעו פעם או פעמיים בלבד: ‘אוגדן’ (1957); ‘דגניות’ (1958); ‘מפגש’ (1964); ‘ענף’ (1964); ‘קילטרטן’ (1964).
ג. אם להחשיב את המוספים לספרות לצד העיתונות היומית והמפלגתית, ככתבי עת ספרותיים, הרי כל אלה המשיכו את הופעתם לצד העיתון, ואף הגדילו את מספר העמודים שהוקדש לספרות. העיתונות המפלגתית הרחבה, שאפיינה את התקופה שבין שתי מלחמות העולם, פרחה ושגשגה בשנים אלה של מדינת ישראל, ברחבי הקשת הפוליטית. כל העיתונים, מכל המפלגות, קיימו מדורים ספרותיים קבועים, שהופיעו בימי ששי, בדרך כלל בצורה עצמאית, לצד העיתון המפלגתי. לכאן שייך גם שבועון מפא”י (לימים: מפלגת העבודה), ‘הפועל הצעיר’, שקיים מדור ספרותי קבוע (1907 – 1970). בדרך כלל למוספים ספרותיים אלה הייתה כותרת נפרדת ועורך מיוחד. הם היו חלק מן העיתון אבל גם עצמאיים. ‘הארץ’ (1919 – ); ‘דבר’ (1925- 1996); ‘הבוקר’ (1935- 1965); ‘הצופה’ (1937- 2008); ‘קול העם’ (1937- 1975); ‘המשקיף’ (1938- 1949); ‘על המשמר’ (1943- 1995). עם קום המדינה נוספו עיתונים יומיים חדשים, שגם הם קיימו מדור לספרות: ‘הדור’ (1948- 1955); ‘חרות’ (1948 – 1965); ‘זמנים’ (1953- 1955); ‘למרחב’ (1954- 1971). למדור שלו לספרות ‘משא’ היה מעמד נפרד. עם סגירת ‘למרחב’, עבר ל’דבר’, עד שגם הוא נסגר. בולט במיוחד מספרם של עיתוני מפלגות הפועלים, שכולן טיפחו את הסופרים והספרות העברית והתכבדו בהם.
ד. העליות הגדולות למדינת ישראל בשנותיה הראשונות, מכל הגלויות, הכפילו והשלישו את אוכלוסייתה, אבל לא הגדילו את מספר צרכני הספרות העברית. למעלה משנות דור, היו צריכות לעבור, עד שבניהם ונכדיהם של “העולים החדשים” יצטרפו למעגל קוראי העברית וספרותה, ומתוכם יצא דור הסופרים שיבטא את עולמם של הוריו, ביתו, משפחתו וההווי המיוחד של ארץ המוצא. לכן, כתבי עת מיוחדים של המצטרפים החדשים, כמו גם השתתפותם בכתבי העת הקיימים, נעשתה טיפין טיפין, לאורך שנים, ככל שהשתלבותם בארץ הלכה וגדלה וישראליותם, עם כל בעיותיה, נעשתה עובדה קיימת. הצטרפות זו נעשתה בהיסוס בשנות ה-80 והתגברה בשנים הבאות. ביניהם: ‘עקד’ (1960 – 1971); ובהמשך:
כתבי עת “מזרחיים”: ‘אפיקים’ (1965 – 2011); ‘אפיריון’ (1985 – ), ומאוחר יותר: ‘הכיוון מזרח ‘ (2000 -). במיוחד: ניכרת השתתפותם הפעילה של בני “דור המעברות” ממזרח וממערב, בכתבי עת קיימים.
ג. במדינת ישראל – עשרים וחמש השנים האחרונות (1990 – 2015)
כהערה גורפת וכהכללה גדולה, עם לא מעט חריגות, אפשר לומר, שחלק מן המאפיינים בשנים אלה, הם “תמונת ראי” לקודמיהם. עם זאת, בצד התפתחויות שליליות, יש גם לא מעט נקודות אור, ובמיוחד סימני שאלה רבים בקשר למגמות בעתיד.
אחת התופעות הבולטות ביותר, היא היעלמותה הכמעט מוחלטת של העיתונות המפלגתית ועמה גם המדורים לספרות שהיו צמודים אליה. הספרות העברית שטופחה לאורך שנים רבות על ידי מפלגות הפועלים מכל הקצוות, שראו את עצמן אחראיות לתרבותו ולספרותו של עַם, ולא רק של חברי המפלגה, זנחו את תפקידן ההיסטורי והתרבותי, ופינו את הבמה לאחרים. כמעט שאפשר לקבוע, בצער או בשמחה, בהתאם לעמדותיו של האומר, שמפלגות הפועלים הפקירו את הבמה, גם בתחום זה, למפלגות “האזרחיות”, והניחו להן להחליפן.
האם התזוזה של החברה הישראלית “ימינה” וחוסר האונים של “השמאל” קשורים גם הם בהיחלשות כוחם של הספרות והשירה ובאחיזתה והשפעתה על החברה? האם ה”ימין” ש”אימץ” את הספרות תפס את מקומו של “השמאל”, אבל אינו יכול להחזיר את כוחה לציבוריות הישראלית? שאלה פתוחה לסוציולוגים של התרבות.
אחדים מהעיתונים היומיים הורידו כמעט לגמרי את מדור הספרות (‘מעריב’) ואחרים צמצמו אותו (‘ידיעות אחרונות’) והשאירו מקום מועט המאפשר רק סיפורים ושירים קצרצרים, סקירות ביקורת קצרות, חדשות ורכילות ספרותית. את מעט המקום הפנוי, שהוקצב למדור לספרות, תופסת “הבורסה הספרותית” – רשימות-רבי המכר של הספרים. את מקום הדיונים הספרותיים הביקורתיים והמעמיקים, במדורי הספרות, תופסות כתבות בשבועונים “לכל המשפחה”, שבמרכזן הסופר וסביבו, ופחות יצירתו ומשמעותה. אם קודם, בעקבות “הרוחות המדעיות” שנשבו מן האוניברסיטאות, נאסר להתעניין בביוגרפיה של הסופר, הרי כעת, נעשתה היא מרכז ויצירתו טפל, במיוחד אם יש “משהו צהוב” בחייו.
עם זאת, מתמיד להופיע המדור ‘תרבות וספרות’ של ‘הארץ’ בעריכתו של הוותיק שבעורכים בני ציפר (מאז 1989 ולמעשה כבר מ-1977), שבו עדיין נשמר מקום נרחב יחסית לשירה ולסיפור הקצר, יחד עם ביקורת מעמיקה על יצירות ויוצרים. אמנם, כצפוי, בהתאם למדיניות של העורך, שמעדיף לפרסם ולקדם יוצרים, חוקרים, מבקרים ונושאים מסוימים הקרובים ללבו, ומתעלם מאחרים. אבל האין זה תמיד כך?!
לצדו נמשכת הופעתו של כתב העת ‘ספרים’ של ‘הארץ’ (מ-1993), המוקדש בעיקר לביקורת ספרים בתחומים שונים, שגם בו מקום נרחב לאותה “בורסה ספרותית” של רשימות רבי המכר ברשתות ובחנויות הספרים ברחבי הארץ.
כהופעה חדשה יחסית הוא העיתון ‘מקור ראשון’ (1997), כגלגולו של ‘הצופה’, והמוסף שלו ‘שבת’ (2004), בעריכתם של אלחנן ניר ושמאול פאוסט, שבו מקום נרחב למדי לסופרים, ספרים ויצירות. זאת, ברוח מגמותיו של העיתון: ימני, דתי-מסורתי. על אף מגמות אלה ניכרת בו פתיחות לא מעטה גם בנושאי ספרות.
בד בבד נמשך הביטוי הבולט ביותר להמשך התפתחותה של הספרות העברית והישראלית: כתבי עת נסגרים ומיד נוסדים חדשים. כך בכל עשור. לאחר כל סגירה קם דור חדש, המייסד בקול תרועה גדולה, כתבי עת חדשים. הללו מתקיימים שנים אחדות, בתדירות פוחתת והולכת, עד שהם נעלמים בשתיקה כגון: ‘אֵבּ’ (1993- 1996); ‘רחוב’ (1994 – 1998); ‘כתם’ (2006 -2008). לעיתים קרובות, קשה ועצוב להיפרד מכתב עת אהוב שכבר קנה לו אחיזה בחיים הספרותיים, ומבכים את סגירתו כאילו היא מעידה על איזה סוף בתחושה של “פוחת והולך הדור”. אבל את הצער על היעלמותו של כתב עת אחד, מחליפה השמחה על הופעתו של כתב עת חדש, בתקווה שיתבסס, יתמיד, יאריך ימים וישפיע.
זוהי המחזוריות הקבועה של חייהם של כתבי-עת ספרותיים, הנפתחים ונסגרים חליפות. מציאות זו ממבט היסטורי, מעידה על ספרות עברית חיה ומתפתחת. חילופים אלה מעידים על עלייתם וצמיחתם של דורות חדשים של סופרים, המכריזים על נוכחותם כחבורה וכבודדים, באמצעות כתב העת שלהם: “אנחנו על מפת כתבי העת”; “אנחנו על מפת הספרות העברית והישראלית”. הכלל הוא, שבכל דור פועלים יחד כתבי עת ותיקים ומבוססים, כתבי עת צעירים וחדשים. שילובם הוא המעיד על התפתחות טבעית של המשך מתוך חידוש.
בשנים אלה נסגרו לא מעט כתבי עת, שנוסדו בתקופה הקודמת. בראשם: ‘סימן קריאה’ (1972 – 1991); ‘אלפיים’ (1989 – 2009); ‘אגרא’ (1984 – 1991). בד בבד נוסדו בתקופה זו כתבי עת חדשים, שלא האריכו ימים. כגון: ‘אפס שתיים’ (1992 – 1995); ‘ב. הסופר’ (1994 – 1996); ‘הנה’ (1994 – 1998); ‘המעורר’ (1997 – 2004); ‘מקרוב’ (1997 – 2005); ‘רביעיה חד פעמית’ (1998 – 2000); ‘תכלת’ (2004 – 2007); ‘נפץ’ (2004 – 2010);’מטעם’ (2005 –2011). נמשכת גם המסורת של כתבי עת ליד הוצאות ספרים. כגון: ‘פסיפס’ (1987 – ); ‘שבו’ (1994 -); ‘רסלינג’ (1995- 2001); ‘כרמל’ (2000 -); ו’דקה’ (2006 – ). 17
את “החלל הריק” שהותירו העיתונים המפלגתיים שנסגרו יחד עם מדורי הספרות הצמודים להם, תפסו במידה מסוימת, התארגנויות של סופרים שהקימו כתבי-עת ספרותיים חדשים, שבהם יוכלו לפרסם את יצירותיהם ואת יצירותיהם של אחרים הקרובים לרוחם. ביניהם כתבי עת “ברוח התקופה”, שאחדים מהם כבר נסגרו. מגדריים: ‘נגה’ (1980– 2005); מסורתיים: ‘דימוי’ (1990- 2007); ‘משיב הרוח’ (1994-); יוצאי רוסיה: ‘נקודתיים’ (2001 -); תרבות יידיש: ‘דווקא’ (2006- ); מזרחיוּת: ‘הכוון מזרח’ (2000 – ). האחרון נותן ביטוי לדור השני והשלישי של יוצאי עדות המזרח, שחשו שקולם הושתק בתקופות הקודמות. 18 מגמה זו התחזקה על ידי חבורת סופרי “ערס-פואטיקה” (2013) המבטאים את החוויה המזרחית שלהם ושל דור ההורים, בארצות הולדתם השונות.
אבל בעיקר הופיעו בשנים אלה כתבי עת חדשים, המתמידים להופיע, שקנו את מקומם הראוי על מפת הספרות. ביניהם: ‘הליקון’ (1990 -); ‘עמדה’ (1995-); ‘גג’ (1998-); ‘הו!’ (2005- ; ‘מעיין’ (2005- ). אליהם יש לצרף מספר נכבד של כתבי עת ספרותיים נוספים, הצצים מדי פעם, ונעלמים, ואין לדעת אם בכוונת עורכיהם להמשיכם או שמא נואשו והתעייפו, כגון: ‘מטען’ (1997); ‘מכאן’ (2000); ‘אורבניה’ (2005- 2006); ‘מסמרים’ (2006); ‘בֵּינְתַיִם’ (2007); ‘כתובת’ (2009); ‘דְּחק’ – רחב היריעה (2011); ‘קול’ (2011); ‘הבה ולהבא’ (2011); ‘מקף’ (2012) ‘עירובין’ (2013); ננופואטיקה’ (2014); ‘המסדרון’ (אוקטובר 2014).
לכאורה, שפע, התחדשות והתעוררות, למעשה, הופעתם הבלתי סדירה וקצרת המועד,המיועדת מלכתחילה לקהל קוראים מצומצם ,יש לה הד מצומצם והם פועלים “מתחת לרדאר “. לעיתים נוצר הרושם שהצורך בכתב עת חדש הוא בעיקר של הכותבים ופחות של הקוראים. כתבי עת אחדים נראים לא פעם כמוזרים וכיוצא דופן “להכעיס” ובמכוון. בה בשעה, כאמור, הם מעידים, כאמור, על חיוניותן של הספרות והשירה. נמשכת התופעה שמרבית כתבי העת מופיעים בתל אביב, ורק זעיר פה נעשים מאמצים להוציאם בפריפריה. 19
הרושם המתקבל הוא שמספר הכותרים של כתבי העת הספרותיים בשנים אלה, לא רק שלא פחת בהשוואה לתקופה הקודמת, אלא אולי אפילו גדל, במיוחד אם סופרים גם את כתבי העת המקוונים (ראו בהמשך). אמנם, המאבקים הלוהטים של מלחמת כתב עת בכתב עת שאִפיינו את שנות ה-80 ונמשכו בראשית שנות ה-90 נעלמו, גם משום שאין היכן לפרסם, אבל אולי הם מתחדשים כעת כהמשך למחזוריות המאפיינת את התפתחות הספרות. 20
כמה מאפיינים משותפים לרבים מכתבי העת במיוחד קצרי המועד שבהם. כגון: ניתוחים קודרים על מעמדן הירוד של התרבות, הספרות והשירה, ונבואות החורבן על כיליונם הקרוב. הספרות ובמיוחד השירה נמצאות בשפל עמוק, אין לה קוראים, אין קונים, ו”כולם נשמעים אותו דבר”. הכול מאשימים את האחרים ב”רדידות”, ב”עייפות” ותובעים “רעננות”. כל כתב עת רוצה להיות “אחֵר” אבל אינו מסביר מהי “אחֵרוּת” זו. נשמעת בחלקם גם הקינה הקבועה והמתמשכת ובה טענות סותרות: יש יותר מדי כתבי-עת עם זאת, אין היכן לפרסם; אין הבדל בין כתב עת לחברו; כל אחד דואג לאנשי שלומו – לחבורה – בניסוח חיובי; ל”קליקה” – בניסוח שלילי.
רבים ממן המניפסטים מתהדרים באנטי-מִמסדיות. אבל, זו מחזיקה מעמד רק בתחילת דרכם כשהם מצליחים לממן את עצמם. ככל שהם מתמידים, הם נזקקים לתמיכת ה”מִמסד”. 21
עם כל כתב עת שנסגר צפים הגעגועים אליו ולקודמיו בנוסח: “איפה הימים היפים שהיו?” כל כתב עת חדש טוען שהוא מחדש את השיח על השירה שהתפוגג. וחוזר חלילה. במיוחד גדול הצער של בני הדור הוותיק, כדבריו של משה דור על “מבול כתבי עת פיוטיים חדשים, קיקיוניים דיונה, [ה]רוצים להשליך את מאובני הספרות לפח האשפה של ההיסטוריה” (‘חדשות בן עזר, גילון 206, 4.1.2007). כל דור רוצה “לנער” את קודמיו. מכיוון שלא פעם כתבי הספרות בעיתונות המתחלפים לעתים קרובות, אין להם היכרות עם ההיסטוריה של הספרות, הם מכריזים בכל כמה שנים, עם כל כתב עת חדש, על “דור חדש”, “עידן חדש”, “שנת מִפנה”, בעוד שבמציאות ההיסטורית זוהי מחזוריות קבועה של התחדשות.
ההקפדה על הופעה קבועה, מתמדת, רצופה, הולכת ונעשית קשה יותר ויותר ורק עורכים מעטים עומדים בה (‘מאזנים’; ‘האומה’; ‘עתון 77’; ‘גג’; ‘כיוונים חדשים’; ‘שבילים’). השילוב הנכון הוא בין שנתונים עבי-כרס, שבהם יש מקום רב לפרסום יצירות ספרות רחבות-יריעה (‘דחק’, 2011), לבין אלה שמועד הופעתם תכוף יותר וקבוע (פעם בחודש, ארבע פעמים בשנה) אבל רק הם יכולים לבטא את “רוח הזמן” ולהיות עם “היד על דופק” הספרות.
המדורים הנרחבים לספרות, שנעלמו יחד עם העיתונות המפלגתית היומית, חשפו את הקהל הרחב לספרות. כעת, כדי שהספרות לא תסתגר בגֶטאות ספרותיים, ותמשיך להגיע לקהל קוראים מגוון, מתחזקת חשיבותם של כתבי עת מעורבים. עם זאת, להצטמצמות קהל הקוראים, יש סיבות נוספות, הקשורות באווירה הציבורית והחברתית, כגון ריבוי אמצעי התקשורת והתמעטות הזמן הפנוי, שאין אפשרות במסגרת זו להתעמק בהן. רק פה ושם, כשפורץ איזה “סקנדל” תורני, הקשור, בשיר או באמירה בוטים, תוקפניים ומעליבים, עולה הוויכוח הספרותי כביכול, אל פני השטח, ומעורר הדים. מרבית הוויכוחים העכשוויים בנושאי תרבות וספרות , הם פוליטיים “סנסציוניים” וקיימים בתחום הרחב של התרבות ו”החיים הספרותיים”. ביניהם: “חוק הספרים”, “פרסים ספרותיים”, “צנזורה” ו”חופש ביטוי”; עדתיות.
כל כתב עת קם ונופל על פעילותו של אדם אחד, העורך, המוסר את נפשו על קיומו והתמדתו, לרבות כתבי עת מפלגתיים וממסדיים. כך היה וכך נשאר. העורכים, במיוחד הוותיקים שבהם, עושים מאמצים מרובים, קודם כל כדי לשרוד, להמשיך ולהתקיים, כיוון שתקציביהם אינם מובטחים, והם צריכים להיאבק עליהם בכל פעם מחדש. תקציבים אלה מתנדנדים ותלויים באווירה הציבורית הכללית, בדעותיהם של חברי הוועדות הממונות והמקציבות, וביכולת ההוכחה של כתב העת שהוא אכן חשוב, רצוי ונקרא. וכך, נוצר “מעגל קסמים” שקשה מאד להיחלץ ממנו. מה גם שלספרות העברית ולכתבי העת שלה, כמעט שאין “לוביסטים” בכנסת שייאבקו למענם.
העורכים עושים ככל יכולתם כדי להמשיך ולקיים את כתבי העת שלהם ברמה גבוהה, גם אם מלכתחילה הם יודעים, שהתכנים, אינם שווים לכל נפש, והם נחלתה של אליטה בלבד. אבל אליטה זו היא המשפיעה והנותנת את הטון, ומושכת את כל החברה למעלה. למרבית הצער, תפיסה זו אינם נחלתם של רבים, לרבות מקבלי ההחלטות. העורכים עושים כל מאמץ כדי לשתף בכתבי העת שלהם סופרים חשובים אבל גם לתת במה גם לצעירים מתחילים; לגוון בפרוזה, שירה, מסה וביקורת. לתת ביטוי לחדש ולמתהווה מבלי לשכוח את העבר ואת ספרות הדורות האחרונים. בקיצור, הם מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולצאת ידי חובת כל הצדדים.
גם הביקורת אינה מאירה פנים ונתונה ב”מילכוד” הקבוע של טענות קבועות והפוכות: דרישה לכתב עת לקהל הרחב ובה בשעה לכתב עת אליטיסטי; תביעה לקרב את קהל הקוראים הוותיק והחדש לספרות ולשירה “גבוהה”, ובה בשעה לכתוב “בגובה העיניים”, ספרות קומוניקטיבית לקהל הרחב. קריאה לשירה “מעורבת”, חברתית ובה בשעה תביעה לשירה לשם שירה, “מנותקת”, בזכות עצמה.
בין השינויים החיוביים בשנים אלה, אפשר לציין את השתתפותן הפעילה של נשים בכתבי העת הספרותיים, לרבות בעריכה, כחלק מגידול חלקן בספרות העברית בכלל. בתקופות הקודמות בלטה היעדרותן הכמעט מוחלטת, שגדלה טיפין טיפין, עד למצב של כמעט “נורמאליות” בייצוגן בכתבי העת.
אין ספק שהשינוי החיובי הגדול מכולם, הוא ייסודם של כתבי עת אינטרנטיים, ובתוכם גם כתבי עת מקוונים ספרותיים ומעורבים. אחדים יוצאים גם בדפוס וגם במהדורה מקוונת. באלה החשיפה לקהל קוראים רחב ובמיוחד לכותבים רבים מאד, שאינם מוצאים את מקומם בכתבי העת “המסורתיים”, היא הגדולה ביותר. טרם נערכו מחקרים על השפעתם. ביניהם: ‘דג אנונימי’ (2001 – 2004); ‘אוקפי’ (2003 – 2004); ‘חדשות בן עזר’ 2005 – ); ‘שחרזדה’ (2006 – 2010); ‘מַרְאֶה’ (2006; 2015); “עיין ערך שירה”, (2008 – 2010); ‘מעמקים’ (2006-); ‘ארץ אחרת’ (2000; 2013). ‘יקום תרבות’ (2010-); הבלוג של דוד אסף: “עונג שבת” ( 2011-) .’לרוחב’ (2012-); ‘בגלל’ (2012-); ‘נתיבים’ (2013-); ‘גרנטה’ (2014-) ; ‘פועם’ (2014-); ‘יקוד’ (2015-). 22
מבין אלה אזכיר באופן מיוחד את “יקום תרבות ” ( 2010-) במה ותיקה ביותר כיום ברשת שבה פורסמו מאות רבות של מחקרים חשובים ומאלפים בתחומם, סיפורים ושירים, מסות וביקורת, ישנים וחדשים. העורך אלי אשד שוקד על פרסומם הראשון והמחודש כאחד, כדי לשמרם בתודעה הציבורית. כולם מתפרסמים בצירוף איורים, צילומים ותמונות מהם נדירים ביותר.”יקום תרבות ” הנו כיום אחד הגורמים החשובים והפעילים המרכזיים בתחום הספרות העברית לדורותיה ומחקרהּ.
דומה שלמותר להוסיף, שאריכות ימים של כתב עת עברי ספרותי, היא נדירה. מעטים הם כתבי העת הספרותיים שהאריכו ימים. אלה שהצליחו, עשו זאת בעיקר בשל עורך שראה בהם מפעל חיים והתמסר לעריכתם, על אף קשיים לא מעטים.
מגמה זו של כתבי עת באינטרנט, ממלאת את “החלל הריק” בעקבות היעלמם של מדורי הספרות שלצד העיתונות היומית. בעבר טופחו סופרים חדשים בעיתונות הילדים הענפה ובמדורי הספרות של העיתונות היומית, כשהשושבינים היו עורכים ותיקים ומנוסים. היום, הצעדים הראשונים הם בסדנאות הכתיבה, המשמשות כחממה לצעירים, בערבי שירה פתוחים ובאינטרנט, בלוויית עורך או בלעדיו, בבחינת “כל אחד יכול”. 23 קלות הפרסום וריבוי הקוראים, יש בהן חיוב ושלילה כאחד. 24
כתבי העת האינטרנטיים, יש בכוחם להתגבר על הקשיים הכלכליים של הוצאת כתבי עת מודפסים ובה בשעה גם להילחם במחיריהם הגבוהים בחנויות, כיוון שרובם חינמיים. זאת, בהתאם לשינויים העולמיים החלים בעולם הספר, במעבר מן הנייר אל הדיגיטאלי. אחדים מהם גם מגייסים כספים מאוהדיהם באמצעות האינטרנט, ונעשים בלתי תלויים במִמסד.
מעבר זה מן הנייר לאינטרנט מעורר שאלות חדשות, בקנה-מידה עולמי, שעדיין אין תשובה עליהן. כגון: האם הספרים וכתבי העת מנייר ייעלמו ואת מקומם יתפסו הווירטואליים? האם יצליחו להמשיך ולהתקיים בד בבד? האם כתבי העת מנייר הולכים ונעשים ל”שמורת טבע”? האם זו המגמה? – ימים יגידו. ושאלות מסוג אחר: האם השירה משתנה כאשר היא מתפרסמת באינטרנט? האם יש הבדל בין כוחה של המילה המודפסת לעומת המילה הווירטואלית? דור העתיד של הסופרים והקוראים נזקק יותר ויותר לספרות המקוונת, ובד בבד לערבי שירה וקריאה בעל-פה. מה יהיה גורלה של ספרות הנייר? בינתיים, לפחות בישראל, הספרים וכתבי העת המודפסים עדיין כוחם במתניהם. יש לקוות שיצליחו לשרוד, להתחדש, ואף להתחזק ולהשפיע על הרבים. צריך לעשות הכול כדי לסייע להם. אם יוחלפו על ידי הווירטואליים, יש חשש, שגם אלה האחרונים ייעלמו מבלי קורא. התפתחות ברוכה היא, שילובם יחד: הקפדה על כך, שכל כתב עת מסורתי, בהדפסת נייר, יופיע גם במהדורה וירטואלית, ויהיה נגיש לרבים, ותיקים וצעירים, בעיקר לדור ההמשך, שבלעדיו אין תקומה לתרבות ולספרות העברית.
הערות:
- בכל מקום שמדובר על עיתונים וכתבי עת הכוונה לעבריים; בכל מקום שמדובר על כתבי עת הכוונה גם לעיתונים; בכל מקום שמדובר על כתבי עת הכוונה לכתבי עת ספרותיים ומעורבים, כלומר כאלה שיש בהם גם מדור ספרותי קבוע. בהקשר כאן משמשות המילים: עיתונים וכתבי עת כמילים נרדפות.
- שמות כתבי העת ופרטיהם מבוססים על: מנוחה גלבוע ‘לקסיקון העיתונות העברית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה’, הוצאת מוסד ביאליק, ואוניברסיטת תל אביב תשנ”ב/1992. נורית גוברין (עורכת): ‘מאניפסטים ספרותיים (1821 – 1981)’, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשמ”ד/1984. ננה אריאל (עורכת): האנתולוגיה – ‘מניפסטים מייסדים במפנה המאה ה-21’ המצורפת למחקרה: ‘הרטוריקה של המניפסט’, 2014. טרם פורסם. וכן על רשימות כתבי עת בדפוס ובאינטרנט, לרבות מפעל הדיגיטציה של “עיתונות עברית היסטורית”. בכולן חסרים שמות ומצויים אי דיוקים לא מעטים.
- ב’לקסיקון העיתונות’ נרשמו 287 כותרים של כתבי עת ועיתונים עבריים ושמותיהן של 61 ערים שבהם יצאו לאור, עד שנת 1895.
- על כתבי העת בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ראו: שמואל ורסס: “כתבי-עת לספרות בפולין בין שתי מלחמת עולם”, בתוך: ‘בין שתי מלחמות עולם. פרקים בחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם’, בעריכת חנא שמרוק ושמואל ורסס, הוצאת מאגנס, תשנ”ז/1997, עמ’ 96 – 127. הערות אלה כאן אינן כוללות את כתבי העת העבריים שהופיעו בגיטאות ו”במחנות הריכוז” בתקופת מלחמת העולם השנייה.
- משה פלאי: ‘התרבות העברית באמריקה. 80 שנות התנועה העברית בארצות-הברית’, הוצאת רשפים, 1998. בשנים אלה פרחה העיתונות ביידיש, שאינה הנושא כאן.
- נושא זה טרם נחקר.
- מדי פעם הופיעו ומופיעים כתבי עת גם במקומות נוספים, כיוזמות אישיות של אדם בודד או של חבורה. בשנים האחרונות כגון: דרום הארץ: ‘כביש ארבעים’ (2002); באר שבע: ‘דקה’ (2007); מודיעין: ‘שבילים’ (2008).
- נורית גוברין: “‘חיינו’ – עיתון קצר-ימים’, בתוך: ‘דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ ישראל’, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשמ”ט/1989, עמ’ 207 – 229.
- שמותיהם מפוזרים ברשימות כתבי העת בעיתונות, במחקרים ובספרי יעץ. כיום גם באתרי האינטרנט השונים. נושא העורך, שכתב העת הוא מפעל חייו והוא מוסר את נפשו עליו, לא נדון כאן.
10. גם ‘ידיעות אחרונות’ (1939) ‘מעריב’ (1948) הממשיכים להופיע כיום על גִלגוליהם השונים, הם עיתונים מאריכי-ימים. לעומתם, העיתונים היומיים המפלגתיים, שפרחו בארץ ישראל ובשנים הראשונות של מדינת ישראל, סגרו את שעריהם בזה אחר זה, מקץ שנים רבות יותר ופחות של הופעה.
11. דוגמאות לכתבי עת “מקצועיים” בנושאים שונים שהחלו להופיע עם קום המדינה וממשיכים בגלגולים שונים עד היום, הם, למשל, תרביץ’ (1930); ‘במחנה’ (1934) כביטאון מחתרתי של ההגנה” ומפברואר 1948 כעיתון חיילי צה”ל; ‘ציון’ (1936); ‘ידע עם’ (1948); ‘בית מקרא’ (1957).
12. על אף הרושם שנזכר כאן מספר גדול של שמות כתבי עת, כדי להבליט את השפע, חשוב להדגיש שמספרם של אלה שלא נזכרו עולה בהרבה על אלה שנזכרו. העדרה של רשימה כוללת של שמות כתבי העת, תאריכי הופעתם, עורכיהם, מקומם וכל יתר הפרטים מקשה על הדיוק כאן. במקרים לא מעטים אין לדעת אם כתבי העת ממשיכים להופיע. יסלחו לי כל הרבים שלא נזכרו כאן, או שפרטיהם אינם מדויקים. כל הערה למאמר זה תתקבל בברכה.
13. נורית גוברין: “ראשיתם, פריחתם ומאבקם של המדורים לספרות בעיתונות היומית על הישרדותם”, ‘קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה’, כרך ו’, הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשע”ד/2014, עמ’ 188- 198.
14. נורית גוברין: “המוזות והתותחים: ‘הצעיר'”, ‘קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה’, כרך ב’ הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס”ב/2002, עמ’ 43 – 67. במיוחד עמודים 43 – 46.
15. אתר האינטרנט: “בננות”, “מי מכיר כתבי עת? הערה מאפריל 2008.
16. ב’ישראל היום’, קיים לפרקים מדור צנום לספרות.
17. כתבי העת ליד האוניברסיטאות והמכללות עיקרם מחקר, ובדרך כלל אינם כוללים ספרות יפה.
18. כתבי עת אלה לא ראו את עצמם כהמשך לכתבי העת “המזרחיים” של התקופות הקודמות, כגון: ‘החרות’; ‘הד המזרח’; ‘במערכה’; ‘אפיקים’.
19. ראו, לעיל, הערה 7.
20. התעוררות חברתית זו, ניכרת עם הופעתה של חבורה “ערס פואטיקה” ששלושה מחבריה זכו בפרס ברנשטיין לשירה (יוני 2015), משום שהחזירה “את השירה ללב הדיון הציבורי והפוליטי” כדבריו של מיכאל גלוזמן, אחד משופטי הפרס (‘7 לילות’, 17.7.2015).
21. כתבי העת תלויים יותר ויותר בתמיכה ממסדית. לאחרונה, במיוחד במועצת התרבות והאמנות של מפעל הפיס. מדיניות תמיכתה תקבע את גורלם לשבט או לחסד, להיות או לחדול.
22. המינוח לכתבי עת וספרים הקיימים באינטרנט =מִרשתת – משתנה: אינטרנטיים, מקוונים, וירטואליים, אלקטרוניים ועוד. בשלב זה קשה לדעת כמה כתבי עת ספרותיים וירטואליים היו ועודם. אחדים החלו בדפוס והמשיכו באינטרנט, אחדים מופיעים גם באינטרנט וגם בדפוס. דוד אבידן היה, ככל הנראה, “המבשר” של שירת-המחשב.
23. סדנאות הכתיבה הרבות הפעילות ברחבי הארץ, נערכות בהדרכתם של סופרים בעלי מוניטין, הממלאים כיום את תפקידם המסורתי של עורכי כתבי העת בטיפוחם של יוצרים צעירים. לצד ערבי קריאת השירים הנערכים במקומות שונים בארץ, שבהם נחשפים יוצרים בראשית דרכם לקהל השומעים. כל זה, בתוך דרישה סותרת, הנעה בין קהל המורכב מבני החבורה לבין השאיפה “להחזיר את השירה לרחוב”, ל”פריפריה”.
24. בין הקלקלות הבולטות: העברית הקלוקלת של הכותבים; השירים הלא מנוקדים וליקויים נוספים הנובעים מבוּרוּת.
ראו גם על מצב כתבי העת לספרות בעת הזאת:
סרט ובו דיון מטעם “יקום תרבות” בין מיטב עורכי כתבי העת לספרות בישראל על מצב הספרות העברית בעת הזאת
מפת כתבי העת לשירה עברית על פי דוד אדלר
מהשילוח ואל המסדרון: אלי אשד על כתב עת ספרותי עברי
וראו מאמר מקיף נוסף של פרופסור נורית גוברין :
חפירות הנפש נורית גוברין על ארכיאולוגיה וארכיאולוגים בספרות העברית
וגם :
התרמילאית הראשונה -נורית גוברין על שלומית פלאום מעריצת הודו הארץ-ישראלית הראשונה
מאמרה של פר’ נורית גוברין מרשים בהיקפו רב השנים ורב הכותרים. כמי שכתב על אותו נושא אך התמקד בתקופה העכשווית, יש לי הערות לא מעטות (ותודה לעורך שהביא קישור וגם הפנה תשומת לבי בעקיפין למאמר זה). כאן אביא רק את הערותיי המשמעותיות יותר (אחרת, לא תהיה זו תגובה אלא מאמר ארוך). למאמר הרשתי, בבמה זו, לא צורפו הערות השוליים, שאולי היו מבהירות אי-אלו סוגיות. בהעדרן, גם לא ברור אם מאמרי עמד מול עיני הכותבת (העדר מספר כתבי עת, משמעותיים יחסית כמו “עלי-שיח”, “קו נטוי”, “עתר” ורבים אחרים, משמעותיים אולי פחות, מעיד אולי שלא כך הדבר).
אני מסכים עם רוב האמירות במאמר, הגם שהן פושרות, מתונות ומאוזנות מדי. להלן הערותיי והסתייגויותיי העיקריות:
אין התייחסות איכותית לרמת כתבי העת השונים. אני מניח שאין ברצון הכותבת לעורר זעמו של איש וזה בסדר – גם אם אני נהגתי אחרת.
לגבי בני ציפר היא כותבת: “…שמעדיף לפרסם ולקדם יוצרים, חוקרים, מבקרים ונושאים מסוימים הקרובים ללבו, ומתעלם מאחרים. אבל האין זה תמיד כך?!” – צריך לשאול: האם זה צריך להיות כך. בעיקר שמדובר במוסף ספרותי מרכזי, כמעט יחיד – שאינו רשאי לאמץ גחמות, מה שמותר אולי לאותם כתבי עת של “חבורות”.
לא מודגשת ההשפעה האיכותית והמהותית (הרבה מעבר להיבט הכמותי) של אי ההופעה הסדירה, של כתבי העת המרכזיים (לדוגמה: “עכשיו”, “שבו”, “כרמל”) שמעצימים את חשיבות “תרבות וספרות”.
במאמר נכתב: “ההקפדה על הופעה קבועה, מתמדת, רצופה, הולכת ונעשית קשה יותר ויותר ורק עורכים מעטים עומדים בה (‘מאזנים’; ‘האומה’; ‘עתון 77’; ‘גג’; ‘כיוונים חדשים’; ‘שבילים’)…..דומה שלמותר להוסיף, שאריכות ימים של כתב עת עברי ספרותי, היא נדירה. מעטים הם כתבי העת הספרותיים שהאריכו ימים. אלה שהצליחו, עשו זאת בעיקר בשל עורך שראה בהם מפעל חיים והתמסר לעריכתם, על אף קשיים לא מעטים”.
מבלי לגרוע ממאמצי העורכים, יש לתת את הדעת לכך שמלבד “עיתון 77”, כל כתבי העת המתמידים האחרים שייכים לאיגודי סופרים (“מאזניים”, “גג”, ובמידה מסוימת גם “שבילים” – אם כי במקרה זה התלות בעורך ובהתמדתו – תקפה) או ארגונים עתירי תקציב (“האומה” – מסדר/מכון ז’בוטינסקי; “כיוונים חדשים” – ההסתדרות הציונית העולמית). במילים אחרות: התקציב המובטח חשוב לעיתים לא פחות מהתמדת העורך (ראה: “מאזניים”).
דומני שלרשימת כתבי העת ה”מתמידים”, ומה שיותר חשוב המופיעים בסדירות, יש להוסיף, גם כאן את “הליקון” (ומאלה לשעבר את “מטעם” בעריכת יצחק לאור – שהופיע ללא הקצבה חיצונית).
גוברין כותבת: “שמפלגות הפועלים הפקירו את הבמה, גם בתחום זה, למפלגות “האזרחיות”, והניחו להן להחליפן…..האם ה”ימין” ש”אימץ” את הספרות תפס את מקומו של “השמאל”. זה נראה לי מופרז ומתאים לתקופה אחרת (האם “הבוקר” ו”חרות” קמו לתחייה והוציאו מוספים ספרותיים נרחבים כמו “משא”? ואני לא שמתי לב). אם היה נכתב על עליית כוחם של החוגים האמוניים הייתי אולי מסכים (בשדה כתבי העת: “מקור ראשון”, “משיב הרוח”, “עטר” ולזה הייתי מוסיף את קבצי השירה בתמיכה “אירונית” של “הקיבוץ המאוחד”).
יחד עם זאת אני מסכים עם מה שנכתב בהמשך: “את “החלל הריק” שהותירו העיתונים המפלגתיים שנסגרו יחד עם מדורי הספרות הצמודים להם, תפסו במידה מסוימת, התארגנויות של סופרים שהקימו כתבי-עת ספרותיים חדשים, שבהם יוכלו לפרסם את יצירותיהם ואת יצירותיהם של אחרים הקרובים לרוחם”.
כמה הערות פרטניות על אי דיוקים בפרטי כתבי העת (מתוך רבים אחרים):
נכתב: “כתב העת ‘חדרים’ …. לא הופיע בשנתיים-שלוש האחרונות, ואין לדעת אם זוהי הפסקה זמנית או סופית”. לעניות דעתי “חדרים” אינו מופיע מזה שנים רבות, עשור, אולי יותר.
נכתב: “‘קשת’ (1958 – 1976, בהפסקות לרבות ניסיונות חידוש)” – דומני ש”קשת החדשה” בעריכת אהרון אמיר זכאית לאזכור בשמה המפורש, לאור מקומה החשוב בשדה הספרותי, גם כשצצה מחדש.
נכתב: “לצדו נמשכת הופעתו של כתב העת ‘ספרים’ של ‘הארץ'” – זה אינו “כתב עת” כי אם מוסף ספרותי.
נכתב: “כתבי עת ספרותיים נוספים, הצצים מדי פעם, ונעלמים, ואין לדעת אם בכוונת עורכיהם להמשיכם או שמא נואשו והתעייפו” – אמירה נכונה לגבי מרבית כתבי העת שהוזכרו, אך יש לציין ש”עירובין” החליפה (עם חילופי משמרות הסטודנטים) את “בינתיים” ובהיבט אחר “ננופואטיקה” את “כתובת” ואין חשש שאלה יצוצו מחדש.
לא נותר לי אלא להצטרף להערות דר’ דוד אדלר.
ולהוסיף כי המאמר אינו נותן מספיק ביטוי, יחס ראוי שלא לומר הסבר וניתוח לתופעת כתבי העת האינטרנטיים, שרובם או חלקם פועלים ללא סיוע חצוני, וכן ראוי לדרגם או לחלקם לקטגוריות (כגון – מי מהם ואיזה חלק מוקדש בהם למאמרים ורצנזיות.
סיפור עצוב – תרבות שוליים נדחקת… מי יודע על כתבי העת האלה, היכן הם והאם יש גירסה אונליין… אפילו הספריה האוניב’ המרכזית בהר הצופים, לא מחזיקה את חלקם, ככל שבדקתי. אין עמוד ראשי לספרות והתרבות המקומית, וקיצוץ מוסף הספרים של הארץ פגע קשות בה, ואין יורשים.
האם מישהו מאנדקס אותם? האם התפרסם בהם משהו שזכה בפרס? האם הם ימשכו שמות מוכרים?
‘מבול כתבי עת פיוטיים חדשים, קיקיוניים… [ה]רוצים להשליך את מאובני הספרות לפח האשפה של ההיסטוריה’ כמו שכתב משה דור הזכור לטוב (שהיה כותב קבוע לפני 30 שנה ב’מעריב’, אגב), צודק. וכך גם התרגום הספרותי בארץ, שזורק את העבר כאילו לא התקיים מעולם. *זו* התרבות האמיתית כאן: ניקוי השולחן.
צריך כתב עת *פופולארי* בתחום, שיסקר את הנעשה בו לא רק ביצירות אלא גם בתעשיה – חנויות, הוצאות, יוצרים, אירועים. רק אתרי הרשת עושים את זה (בעיקר האתר הזה), והם גם לא מוכרים מספיק (אתרי אינדקס כמו UZIT לא מכירים אותם), ואין אף התאמה לסמארטפונים. דומה שהיוצרים מתאמצים להישאר בשוליים…
ואפילו להודעה הזו שלי כאן לא יהיו תגובות…
מסכים לדבריך.
ואין זה סותר אלא רק מחזק אפילו את דבריך: “ואפילו להודעה הזו שלי כאן לא יהיו תגובות…”
לפחות הגבת! יותר ממה שציפיתי (מצער שהמערכת כאן לא מיידעת במייל).
אני מציע שהכותבים רבי הידע והמכובדים יכתבו מאמר תגובה, או מאמר המשך-תוספת. אחד מהם, או אולי כולם כל אחד חלק בתחומו? במאמר כזה יהיה מקום לפרט את ההערות, ההרחבות, וההרהורים כראוי.
בענין כתבי העת האינטרנטיים, כמובן יש אינספור מאמרי דעה על איך המרשתת מחליפה כל דבר אחר, ואפילו תוכניות לימודים של תרבות-דיגיטלית באוניברסיטאות. אולי יש מישהו בחוגים לספרות באוניברסיטאות שירים את הכפפה ויכתוב/תכתוב תזה בנושא – או שאולי כבר נכתבה כזאת?
לאמנון
תודה על הערתך. הבעיה אינה שאין מאמרים ואין כותבים. הבעיה שאין קוראים, בוודאי כאלה שאינם מרפרפים. שלא לדבר על מיעוט המגיבים. הלוואי והייתי משוכנע שאפילו מי שהגיב קרא ביסודיות. בנוסף, רצוי גם שהכותבים יגיבו לתגובות.
יש קוראים דווקא. מאות ולפעמים אלפים שנכנסים לכתבות כולל זאת וכולל של דוד אדלר.האם הם קוראים אותן ביסודיות ? אין לדעת .אבל בהחלט נכנסים אז לפחות מרפרפים .
השאלה היא למה הם לא מגיבים יותר?
מהניסיון הם מגיבים הרבה כאשר מועלות שאלות נפיצות לגבי “אשכנזים ” ו”מיזרחים”בספרות העברית .דיון שהוא מלהיט יצרים ומביא לצעקות וירטואליות אבל לא פונה אל האינטליגנציה.
אנחנו החלטנו שדיון מהסוג הזה אולי מתאים לכנסת אולי לאתרים אחרים אבל אינו רצוי כאן.
וכאשר יש דיונים אינטלקטואליים נטו ללא הלהטת יצרים אין הרבה תגובות .אנחנו אחרי הכל אליטה קטנה.
הבעיה העיקרית היא הגישה והנוחות – בלעדיהן, מי ידע…
בעולם הכגדול כתבי עת חשובים מועלים לאתרים (או למאגרים אקדמיים כמו JSTOR), וזמינים אונליין. חיפוש בגוגל יכול להגיע אליהם ולהניב תוצאות. בארץ אין מאמץ כזה – הספריה הלאומית מעלה לאיטה חומרים, אבל מעדיפה דברים מוכרים יותר.
כך שרק אלי אשד מצילנו משיכחה…
יש לקוות שכתב העת הבא יהיה אינטרנטי יותר, ולא ינסה להיות רק מודפס. עבר זמנו של הדפוס בלבד.