ביקורת על “נפלא פה” מאת נתן אודנהיימר (הוצאת “כתר”, 2016)

מאת דינה מרקון

ספר הביכורים של נתן אודנהיימר, בעל השם האירוני “נפלא פה”, נבנה סביב השלד הסמלי של סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, ברוח הדברים של המוטו לספר – אִמרתו של הסופר היהודי-האודסאי איסאק באבל: “סיפור שנבדה היטב אינו מנסה לדמות את מציאות החיים; החיים הם שמשתדלים בכל מאודם להידמות לסיפור שנבנה היטב”. וכך, החיים הבדויים שבספר זה מתיישרים במישור הסמלי על פי התבנית שהותוותה בסיפורם של מתי מעט שהציצו אל מאחורי הפרגוד השמימי, אלא שכאן ה”היכל” שמתעלים אליו הוא קודש הקודשים של החברה הישראלית החילונית – היחידות הצבאיות המובחרות, שרק מעטים וטובים מתקבלים אליהן, והם המקודשים בסוד העולם הסגור וההרמטי הזה – “זר לא יבין זאת” (עמ’ 264). סיפור ההווה מאיר באור אירוני מר את הסיפור התלמודי העתיק ונותן לו פרשנות חדשה: אין אחד שיצא שלם. או במילים אחרות, “ארבעה נכנסו לפרדס ואף אחד לא יצא ממנו” (עמ’ 274). “זה יתפוס אותו ויחפור תחתיו”, את מי שיָצא מההרפתקה מסכנת-הנפשות שבמשחק בחיי אדם והמשיך בחייו – מבטיח אדם, אחד משלושת החברים גיבורי הספר, במכתב שבו הוא מתוודה בפני חברו הטוב ביותר, אפרים, ואשר תופס את כל החלק הראשון ב”נפלא פה”. בסוגריים אציין, שהתחושה היא שהטקסט שכאן נפקח שוב ושוב אל טקסטים יהודיים עתיקים, מה שמוסיף לו עומק: כך, את שני החלקים הראשונים בו מקדימים ציטוטים מדבריו של אברהם אבן עזרא – משורר, בלשן, פרשן מקרא ופילוסוף שחי בספרד במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה.

שלושה חברים יצאו לדרך, בים בם בום… כן, במקום ארבעת הנבחרים שבאגדה, ישנם כאן שלושה: אדם – הנער המוצלח והפופולרי בין חבריו בתיכון והצלף המצטיין בצבא (זה שהיה ל”אחר”), אפרים הרציונלי, אדם מן היישוב (זה שכביכול יצא בשלום) ודניאל שחיפש תמיד מפלט בספרים, מעשה שאדם מפקדו מגדיר אותו כך: “הקריאה היא בעיקר לאנשים שלא יכולים פשוט לחיות ולקבל את החיים כמו שהם” (זה שמת; וזה לא ספוילר – זה קורה כבר בתחילת הספר. מותו של דניאל – שדיבר על “מוות מאושר” כאידיאל – הוא הנקודה שבה הסיפור מתחיל). מקומו של מי שהציץ ונפגע נפקד, אולי מפני שלגרסת הסיפור שמספר אודנהיימר שלושתם הציצו ונפגעו. מדובר ב”הלם קרב”, בלשון ההגדרות הפסיכיאטריות, אם כי אולי רק אדם הרדוף (כך מאפיינות אותו דמויות שונות בספר), שאחרי שירותו כמפקד ביחידת צלפים עוזב את הארץ ונע ונד כמו קין מודרני בלי למצוא מנוחה לנפשו, עונה במדויק על האבחנה הקלינית. זמנו של אדם כזמנו של כל הלום טראומה נעצר, והפיצוי היחיד על הקיפאון הוא התנועה במרחב, בניסיון להימלט מזיכרון חוזר, שקט, ללא צלילים, של ניקוי נשק אחרי “תקרית” אחת, שרודף אותו כמו דיבוק: “ניסיתי לגרד את הפיח השחור שנדבק לכל האיברים הפנימיים [של הרובה]” (עמ’ 105). ומהזיכרון האחר, שגירש אותו סופית מ”תחום העירוב” (עוד מושג מעולם היהדות, שנודעת לו משמעות רבה בספר) של בני אדם נורמטיביים, שלא עברו על הציווי “לא תרצח”: “אני עדיין מנקה את פני מצבעי פנים שנמרחו מזיעה, מביט דרך משקפת בחבורה של ילדים משחקים” (עמ’ 102). אבל אי-אפשר להיטהר ממעשה ההריגה, להיוולד מחדש כאדם חף מחטא. יש כאן, כמובן, ערעור עמוק על עצם המושג הכמעט מיתי “טוהר הנשק”, שדיון בו שוב תופס את הכותרות הראשיות בימים אלה.

זהו סיפור של חברות בהוויה הישראלית (ה”ישראליאדה”, בלשונו של אודנהיימר, עמ’ 188), שתלויה מעליה החרב המתהפכת של טקס החניכה, אשר לפי הקודים שמכורח המציאות עדיין תקפים ברוב חלקי הציבור, והופך את הנער לגבר – השירות הצבאי. בניגוד לעוד מיתוס – של “אהבה מקודשת בדם” המקבל אף הוא ב”נפלא פה” משמעות אירונית – הרעות בין אדם לאפרים נהרסת לאחר סיום השירות, ומה שקורה בכיתות התיכון הגבוהות כבר מבשר על כך. בראשית חברותם היה אפרים ה”זר” – נער דתל”ש שהגיע לכוכב יאיר מיישוב בצפון הארץ. הוא מתגעגע לחבריו בישיבה התיכונית, נראה מופנם מדי, מין תולעת ספרים בעיני בני גילו בסביבתו החדשה. אדם הספורטאי, החברותי והנורמטיבי הוא החוליה המקשרת בינו לבין עולמו החדש והוא אוהב את תפקידו זה, מה שיוצר חברות סימביוטית בין השניים. אבל כשנה-שנתיים לפני סיום התיכון מואס אפרים ב”אחרותו” ומחליט לפלס את דרכו אל לב החברה. הוא שם לעצמו למטרה להתקבל למה שהאתוס החילוני – ואף הדתי-לאומי, במובן מסוים – רואה בו את קודש הקודשים – יחידה מובחרת בצה”ל, זונח את האידיאל היהודי הישן – הלימוד – ומתמקד בחיזוק הגוף. לשם כך הוא מעביר את עצמו אימונים מפרכים.

מכאן ואילך מתחילה ההתרחקות בין אדם לאפרים: אפרים זוכה להיות “אחד מהחבר’ה” בזכות שירותו בצנחנים ונפטר מעול ייחודו, ואילו אדם – מפקד ביחידת צלפים – הופך בהדרגה ל”אחר”. כי “מרגע שהאצבע שלך סחטה את ההדק עד לנקישה – הדבר הזה לעולם לא יימחק מהזהות ומהליבה של האדם שאתה” (עמ’ 92). כי מעשה זה פוער תהום נוראה במציאות הגדולה ובמציאות חייו, הופך לצל הרודף אותו, ואדם, שכבר אינו יכול לחיות את החיים כפשוטם, ומנסה להימלט ממנו לשווא על ידי התמכרות לנדודים (אבל שלא כמו קין המקראי, אות הקין במצחו אינו מגן עליו – “עלי שום דבר כבר לא מגן”, עמ’ 99), ולאלימות, ולנשים, ולסמים. הספרים הם עתה המפלט היחיד שלו, ובכך מתחלפים שני חברי הנפש לשעבר בתפקידים. מלכתחילה הזהויות שלהם נזילות: כך, אם על פניו נראה שאדם הוא ה”רשע” מבין ארבעת הבנים שמסופר עליהם בהגדה של פסח (עוד סיפור עתיק ש”נפלא פה” נפער אליו), זה שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר – באתוס הצבאי שעליו מושתתת החברה שהוא חי בה, מתברר בהמשך שזהו דווקא סיפורו של אפרים, העוזב כחלק ממרד נעורים את שולחן הסדר המשפחתי.

השניים אינם אלא השתקפויות. אפרים (היחיד שכביכול נחלץ שלם מהסיפור הצבאי ישראלי) היוצא להציל את חברו מארץ נדודיו בעקבות רמזים שהוא פיזר במכתבו הווידויי, מביט בראי ורואה שהידמה לאדם: “כמה מהר אפשר להתהפך?” (עמ’ 193). “קצת קשה להאמין שאתה כאן בגללו,” אומרת נועמי, חברתו-לשעה של אפרים בארץ הרחוקה שהגיע אליה כדי לחפש את מי שמתגלה כתאומו. “נדמה לי שהסיפור הזה עליך” (עמ’ 256). ואולי משום כך מנתק אדם את הקשר עם חברו הקרוב ביותר: אפרים הוא ראי שאדם איננו מסוגל להביט בו. כפי שמעיד אפרים לקראת סוף הספר על החברות ביניהם: “היה בו משהו ממני, ובי משהו ממנו. לכן גם שנא אותי: לשנוא, לשנוא באמת, אפשר רק את עצמך” (עמ’ 261).

“נפלא פה” מעמיד זה מול זה שני וידויים: זה של אדם (ספר ראשון) וזה של אפרים (ספר שני ושלישי). במכתבו מספר אדם את גרסתו לסיפור ששניהם נלכדו בו בלשון גדושה בביטויים מעגה צה”לית בוטה ומתגססת, מתאר בלי כחל וסרק את ה”ישראליאדה” על גילוייה הדוחים, שלא לומר בהמיים, המרמזים על היפוך הגורל היהודי: מנרדף לרודף ופורע (“בוא, יהיו צחוקים” – בלשון זו מזמין את אדם מכרו מהצבא לאמן חיילים בדיקטטורה אפריקאית עלומה), מזכיר את הדרך שבה תיאר טולסטוי את אנשי הצבא – כסובלים מ”נכות השכל והנפש והמעשים”, ושואל: “האם אני סך כל האירועים שעברתי? או המחשבות שהיו לי? או אולי רק האירועים שאני זוכר והאופן שבו אני בוחר לספר אותם? ” (עמ’ 106).

אפרים מציג גרסה משלו לאירועים ומספר מה גרם לו לצאת לחיפושים אחר חברו שנתיים אחרי קבלת המכתב ממנו. אך הוא מערער שוב ושוב על תפישת הווידוי כחשיפת הנפש במערומיה: “…המתוודה מסתיר יותר משהוא מגלה […] כשאדם פותח בהודאה, הוא עושה זאת כדי להכשיר את השרץ. […] העיקר שאפשר לספר סיפור משכנע דיו כדי לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר” (עמ’ 275).

ובכן, אין כאן אלא תלי תלים של סיפורים, ממש כמו תלי התלים של הפרשנויות לתלמוד. החלום המסופר בפרק ג’ בספר השלישי מפגיש את הדמויות בנות ימינו עם דמויות החכמים הקדומים, וכך מתערבבים הסיפורים, ואין עבר ואין הווה אלא רק סיפור החוזר על עצמו “בחילופי שמות ומעשים”, במילים של נתן אלתרמן מן המחזה “פונדק הרוחות”. סיפור משתקף בסיפור: כשם שהארבעה שנכנסו לפרדס הציצו ונפגעו מפני שגילו שגם במרומים אין צדק – כלומר,  שהם גדלו על סיפור שקרי, אמונה שקרית בכך שאלוהים הוא טוב, כן גם הדמויות ב”נפלא פה” חוות התפכחות ואכזבה מרה ממיתוס “הצדק עִמנו” שגדלו עליו. אקטואלי מאוד נראה בהקשר זה אזכור הארגון ‘שוברים שתיקה’ (עמ’ 29), כמי שהעזו לערער על המיתוס הזה מלכתחילה.

נתן אודנהיימר

נתן אודנהיימר הופך את הסיפור לסיפור כלל-ישראלי. בעצם, אפשר לומר שהספר בא לטעון שהמושג שהולידה מלחמת העולם הראשונה, “דור אבוד”, חל על כל הדורות שגדלו בישראל בין מלחמה למלחמה. יתרה מכך, אין להם זהות ברורה: המשותף לכל הצעירים שנודדים אחרי השירות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה הוא ש”הם לא יודעים מי הם” (עמ’ 202), נדמה שכולם בורחים ממשהו. בסוף הספר אף נרמז דבר האחריות הקולקטיבית: “למעשים שלנו יש השלכות” (עמ’ 276).

“נפלא פה” הוא מעין בלש אפל, או משל, או אגדה אנטי-מיליטריסטית, מנתצת מיתוסים, משופעת באירוניה נוקבת ועשירת דמיון. הדמויות בה אמינות דיין, גם אם סכמטיות מעט, אבל זה משרת את אופיו המדרשי של הספר. נחוצה תעוזה רבה כדי לטפל בנושאים “גדולים” כאלה ברומן ביכורים. אודנהיימר מספר סיפור מורכב הפוגע בעצבים הרגישים ביותר, והוא משכנע על אף התעתוע שבו. לעתים יש תחושה שהספר דידקטי מדי, אידיאולוגי מדי, גורף מדי, כופה עליך השקפת עולם. במקומות אחדים אפשר לחוש בבוסריות מסוימת. למשל, המעברים בין משלבי הלשון לא תמיד משכנעים: כשאדם כותב ש”פקפוק בקיום האל הוא קונספט מודרני” – זה נראה יותר כאמירה של המחבר, ששורבבה אל פיו של הגיבור. בה במידה יש צרימה במשפט: “קראתי את כל הכותרים” (עמ’ 34) – מה פתאום אדם משתמש בעגה מקצועית של ספרנים? גם בעריכה יש ליקויים פה ושם: חזרות על אותו רעיון כמעט באותו נוסח; הלשון זקוקה לליטוש לפרקים, כמו במשפט המסורבל למדי: “אני לא משתכנעת בקלות, ולא על ידי כל אחד” (עמ’ 84); כן גם ברמה הסגנונית: “המציאות ממשיכה להכות בהם כמו גלים אל החוף” (עמ’ 86) – דימוי שנראה מעושה.

אך אם נשאיר בצד את הליקויים הבלתי נמנעים כנראה ברומן ביכורים, כתיבתו של אודנהיימר מעוררת סקרנות, ויש בה מקוריות והעזה. לא נותר אלא לצפות לסיפורים נוספים שיספר.

ראו גם:

הפרק הראשון של “נפלא פה

האתר של נתן אודנהיימר

רשימות של נתן אודנהיימר ב”ארץ אחרת”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + 10 =