“קליידוסקופ” – יצירת אמנות איכותית ומוקפדת, לאו דווקא לילדים

קָלֵידוֹסְקוֹפ \ חוה ניסימוב, איורים: כנרת גילדר, עורך: יותם שווימר, עורכת הלשון: ניצה פלד (הוצאת “טל מאי” ו”ידיעות ספרים”, 2015)

מאת ורד זינגר

טעון ומטלטל הוא ספרה החדש של המשוררת חוה ניסימוב, “קליידוסקופ”, המיועד, על פניו, לילדים. מדובר ביצירת אמנות משובחת − בזאת אין כל ספק, יצירה שבה הטקסט המנוקד באותיות בגודל בינוני אינו עומד ללא האיורים − ולהפך − בדומה, נניח, לספריו של ד”ר סוס. ברם, בניגוד לספריו של ד”ר סוס המאוירים בצבע מלא, כשהטקסט מוביל את האיורים המובילים את הטקסט וחוזר חלילה, הספר הקטן והמוקפד הזה, בעל הכריכה הקשה והצהובה (צבע שהוא אחד מן המוטיבים המרכזיים באיורים, ועל כך בהמשך) איננו מתאים, לטעמי, לילדים − וגם לא לנוער, ומובן שאין זה בגלל שהאיורים צוירו במונוכרום שחור-לבן עם נגיעות של צהוב (שילוב שהולך מצוין מהבחינה האסתטית).

מובן שאינני סבורה שיש להרחיק ילדים מנושאים טעונים כגון השואה − אני מאמינה בהפך המוחלט, ובמהלך עשרות השנים האחרונות ראו אור לא מעט ספרים לילדים הדנים בנושא הזה. ספריה של בת שבע דגן ושל אורי אורלב הם הבולטים מביניהם, ובשנת 2009 ראה אור ספרה של אלונה פרנקל “למה לנפתלי קוראים נפתלי?” (בהוצאת “מודן”), שאותו ציירה כמו את כל ספריה לילדים וגם הוא, כשאר ספריה, מיועד לגיל שלוש ומעלה אף כי הוא עוסק בנושא השואה.

הבעיה ב”קליידוסקופ” − ובעצם אין זו בעיה כלל, אלא החלטה אמנותית נבונה שפשוט אינה מתאימה לילדים − היא היעדר הרגעים הספציפים שילדים יכולים להיאחז בהם בבואם לחקוק משהו רע שקרה, משהו שאפשר לשים עליו את האצבע − תרתי משמע − כשדנים בו, כשנזכרים בו, כשמסמנים אותו. מאחר שמדובר במוטיב חוזר − מן ההתחלה ועד הסוף, שנעשה בתיאום מוחלט של הטקסט ושל האיורים − אני מאמינה שהדבר לא קרה מבלי משים, אלא מתוך כוונה לטלטל את הקורא ובכך לגרום לו לחוש מקצת מן האימה שחשה הילדה אוה.

הספר, המבוסס על סיפור חייה האמיתי של חוה ניסימוב, משוררת ויוצרת פורה, ניצולת שואה, נפתח בהצגת הדוברת, אוה, ובעובדה כי ליום הולדתה החמישי קיבלה מבן דודה אדם קליידוסקופ. המילים: “ליום הולדתי החמישי \ קיבלתי מבן-דודי אדם קליידוסקופ” כתובות במרכז דף לבן וחף מאיורים. אין זה מקרי. במהלך הספר נבחרו בקפידה יתרה עמודים ספציפיים שלא אוירו, מסיבות שונות − לעתים כדי לחזק את הטקסט, לעתים כדי להחליש אותו ולעתים כי אין בנמצא איור שיכול לתאר את הרעיון או את השאלה המובאים בו, גם אם מאיירת הספר היא ציירת רבת כישרון ותבונה ככינרת גילדר.

למן הרגע שבו מוצג הקליידוסקופ − גליל קרטון שדרכו חוזה הגיבורה במראות שונים − מתפתח מוטיב הצבע הצהוב. תחילה בעדינות רבה − רק חדי עין יבחינו בנגיעות הצהובות בקליידוסקופ, בפרח שעל החלון ובשולי הטלאי הצהוב שבדש מעילו של אדם − ובהמשך כאמירה של ממש, שמדגישה, בין השאר, את המונוכרום השחור-לבן ואת המילים העומדות לצד האיור.

אוה רואה תחילה בקליידוסקופ “גנים יפים וירוקים משובצים בפרחים. \ ילדים רוכבים על אופניים בשבילים. \ כמו בגן קרשינסקי, \ הגן שפעם אימא ואני טיילנו בו. \ על השולחנות, הניצבים בין עצי הפרי, \ מונחות צלחות עם פרוסות לחם וחמאה \ ואפילו עוגות ושוקולד”.

האיור המופיע בסוף התיאור הוא הציור המופיע על הכריכה ומופיע כאן, למעלה. שימו לב לקומפוזיציה הטובה שלו ולאפקט “עין הדג” שיוצר הקליידוסקופ. שימו לב גם לזליגה הקלה והמכוונת של האיור מן המסגרת העגולה. התבוננות באיור הזה מעניקה תחושה סוריאליסטית − כאילו מדובר בחלום טוב. הנגיעות הצהובות (בכמה פרחים בודדים) רכות מאוד.

אוה ממשיכה להבחין במראות נעימים ומתוקים מבעד לקליידוסקופ, עד שאמה קוראת לה לעזוב אותו ולסור עמה לחנות של אבא. האיור המלווה את הטקסט נבון ביותר: חלקו הימני מוקפד מאוד, כמעט הייתי אומרת − מלוטש מדי. הוא מתאר הרס בחנויות היהודים, עזובה וניכור (שימו לב למגן דוד הצהוב, בודד וקטנטן בתחתית החנות הסמוכה לפנס הרחוב). אך ככל שהאיור מתפתח שמאלה הוא הופך דל יותר ויותר עד שנהיה כמעט שקוף ומגודר בתיל − וזוהי הרי אלגוריה לחיי היהודים בתקופת השואה. בתחילה היו חייהם עשירים ומגוונים ובהדרגה הפכו לדלים, עלובים ומטילי אימה:

אביה של אוה גוזר לה בובה מקרטון בחנות הבדים שלו, כי חנות הבובות נסגרה. בניגוד לאם המתוארת כקצרת רוח, כקרה וכעניינית האב הוא איש חם, אוהב ואהוב − הוא מחבק, מנשק, ומושיב את בתו על ברכיו. האם מזרזת את בתה לשוב לביתם ובדרך חוטפים ילדים את קוביות השוקולד שהעניק לאוה אביה. בחדרה, שוב מתבוננת אוה בקליידוסקופ ומגלה שם חיות. ואז: “כשמחשיך, כוכבי השמים נופלים \ ונדבקים לפרווה של החיות שלי. \ ממש כמו למעילים של אנשים”:

בשלב זה הצבע הצהוב נוגס בשחור. הכוכבים כלל אינם יפים וזוהרים, אף כי הם צהובים מצְהוב. הזברה נראית כאסיר במדים מפוספסים. העצב פושה בכל. ואז לפתע, ללא התראה, אמה של אוה אומרת לה לבוא איתה, לסבא וסבתא. הנה הרגע הראשון הבלתי מתועד, שאי אפשר להניח עליו את האצבע: היעלמותם של סבא וסבתא (הם אמרו שהם נוסעים לחופשה בזקופּה, אבל לנו ברור שהרכבת שעליה עלו עשתה את דרכה לאחד ממחנות ההשמדה). סבא וסבתא נלקחו באחת. פעם אחר פעם נזרקת הילדה לסיטואציה פתאומית של אבדן, שמתרחש באופן שרירותי ופתאומי, ללא הכנה וללא כל הסבר. ומובן שגם אין ציור שיתעד זאת:

ללא איור וללא הכנה מראש מתואר גם מות האב: “אני שואלת איפה אבא \ אבל אף אחד לא עונה לי. \\ אחרי זמן אימא אומרת, \ בואי, הולכים לאבא”.

ובסוף ההליכה − בית הקברות. “‘את תוכלי לדבר אל אבא’, כך אימא אומרת, ‘אבל הוא לא יענה לך'”.

במהירות מתוארים האירועים הבאים: אנשים מסתתרים בביתם, אנשים אחרים נעלמים, כולל הסבא השני. ההתרחשויות מתוארות בחסכנות מדודה, בלשון רזה ותמציתית. והנה לפתע, במהירות ובשרירותיות:

שימו לב לצהוב: הצהוב הוא הטלאי הצהוב והכוכבים העצובים, ועכשיו גם השיער הצבוע של הילדה (שאגב, תווי פניה מזכירים את תווי פניה של ניסימוב).

הילדה אוה ממשיכה לתאר את שעובר עליה בבית הפולנים − חלומות רעים, פיצוצים, פחדים ושריפות, מנוסה והסתתרות. כשבחורף היא מסיטה את הווילון, נגלים לפניה פרחי כפור יפים. חדי העין יבחינו במגיני דוד הנעוצים בכל צלע של פרחי הכפור. מגיני הדוד − סמל היהדות − מסתתרים מעין הקורא כשם שהיא, היהודייה, מסתתרת מעין הגרמנים, שגם הם מוזכרים במפתיע, ללא תיאור או הכנה מראש:

הזמן חולף כהרף עין. פתאום בית ספר פולני − “הם קוראים לי ‘יהודייה מלוכלכת’ \ אפילו שהבגדים שהלבישה לי בבוקר \ דודה ברונקה היו נקיים”. ופתאום צצה אי משם דודה ברונקה, כפי הנראה אחות אמה של הגיבורה, אמו של אדם. היא מגיעה (פתאום) עם בנה והם אוספים אותה לאחר שהמלחמה נגמרה (פתאום). וערב אחד (פתאום) לאחר שהמלחמה נגמרת − “האישה חוזרת”.

“האישה” היא האימא הנעדרת ששבה לקחת את בתה: “היא אימא שלי. \ אני יודעת, אבל אני לא מכירה אותה, \ ואני חושבת שגם היא לא מכירה אותי. \ היא מחבקת אותי ובוכה, \ מבקשת שאקרא לה ‘אימא’. \ אבל אני עוד לא רגילה”.

בראיון לתכנית “לונדון וקירשנבאום” ב-6 במאי, סיפרה ניסימוב שבספר היא “תיקנה” דברים מסוימים שלא התרחשו במציאות. במציאות לא קראה ניסימוב לאמה “אימא”, אלא רק לאחר מותה, ובמציאות לא עלו שתיהן יחד לארץ כפי שמסופר בספר. במציאות עלתה ניסימוב לבדה במסגרת עליית הנוער וחוותה כאן נעורים טובים.

באניית המעפילים דורשים מהפליטים “להשליך כל דבר שכתוב עליו בפולנית”. אוה נאלצת להשמיד גם את המזכרת היחידה מאביה − תמונה שעליה כתב לה האב הקדשה אוהבת בפולנית.

לבסוף מגיע הרגע שבו נאלצת אוה להשליך גם את הקליידוסקופ, מכיוון שכתובות עליו אותיות בפולנית. הבת, כמו תמיד, לא בוכה ולא מתמרדת. היא מצייתת. הרגע הזה − גם הוא אינו מתועד. על האנייה נראות דמויותיהן הזערוריות והמרוחקות של האם ושל בתה. לא ברור אם זהו הרגע לפני ההשלכה או אחריו. קרעי תמונתו של האב דחוסים בבקבוק, צהבהבים. זריקת כל מה שקשור לפולנית מסמל, מן הסתם, דחיקה ומחיקה של העבר, לטובת פתיחת דף חדש בעברית.

בישראל מקבלת אוה שם חדש (חוה, מן הסתם) והתמונה האחרונה בספר היא תמונה מחוף ים ישראלי − הצהוב הוא צבע החול כעת, אך האיור עגול כמו מתוך הקליידוסקופ האבוד. כך, למעשה, מתמזגות שתי התמונות − העבר וההווה − לכדי תמונה אחת. כך גם מאוחים קרעי זיכרונות העבר עם ההווה לכדי חיים חדשים בארץ. שימו לב כיצד איור הכריכה מתמזג עם איור הסיום בפרופורציות זהות:

לסיכום, לפנינו יצירת אמנות מוקפדת ומטלטלת, שמתאימה יותר למבוגרים מאשר לילדים, על אף האותיות המנוקדות והגדולות יחסית – שבעיני מבוגר עשויות להתפרש, למעשה, כאמצעי אמנותי המדגיש את גודל האימה. ובכל זאת, אם הכוונה היא להעניק את הספר לילד, מוטב כי המבוגר יקרא אותו באוזניו וידון עמו על אודות מושגים כגון אבדן, כאב, מוות, הלם, היעלמות, שרירותיות, אסון ולבסוף – התחלה מחודשת.

ראו עוד:

הטריילר של הספר

חוה ניסימוב ב”לקסיקון הספרות העברית החדשה“