עיצוב: דוד טרטקובר
עורך: יורם ורטה
ניקוד: קרן מועד ודדי קומם
כתובת דוא”ל: yehuda.atai@gmail.com
נדפס בישראל תשע”ג, 2013
© כל הזכויות שמורות ליהודה עתי ודברי הימים הוצאה לאור בע”מ, תל אביב-יפו
בעת שהות לא ארוכה של 18 יום באמסטרדאם בירת הולנד אגב הליכה והתבוננות בעיר באתריה ובמוזיאונים שלה ותוך מחשבות על בן העיר המפורסם הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה הגה המשורר הפילוסוף יהודה עתי תורה שלמה שאותה השמיע תחילה בקול והקליט ושאותה פירסם לאחרונה כספר.בשם “’הגיונות אמסטרדמיים: פנומנולוגיה של ההכרה’”.
יהודה עתי נודע לאורך השנים בעיקר במוציא לאור של אנציקלופדיית “עולם התנ”ך” שהיציגה במלואו פירוש חדש של צוות מומחים למקרא מלווה בתמונות רבות. כן פירסם כמה ספרי שירה.פרט לכך הוא פעיל בוועד למען פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, כימי וביולוגי
אבל בשנים האחרונות הוא שינה כיוון והחל לפרסם ספרי פילוסופיה מורכבים ביותר שבהם פיתח תיאוריה פילוסופית מורכבת משלו שעם כל זה שהיא נראית כמרוחקת לחלוטין מצרכיו של האדם ברחוב ,הרי יש לה יש גם השלכות חברתיות על מצב העם המדינה והמיזרח התיכון והעולם כולו.
והנה ראיון מקיף עימו על הגותו ועל חזונו למזרח התיכון :
אלי אתה יכול לתאר את החידושים הפילוסופיים שלך בקצרה?
עתי::בקצרה, לתפיסתי, המציאות על תופעותיה איננה מתרחשת בתהליך סיבתי מעבר להווה לעתיד, מסיבה לתוצאה, אלא היא התרחשות נמשכת במשךְ ההווה בתופעה במרחב. החידוש הפילוסופי הוא בהסבר ותיאור התרחשות משךְ התופעה המשתנה.
ובאריכות מה, לתפיסתי, כל תנועה באשר היא מננו לגלקסיה, מאופיינת לא רק בתנע או פאזה, חלקיק או גל, אלא גם באפיונים גנריים נוספים כמו: אנרגיה-חומר, צורה, אופי, התנהגות, יכולות, שכל (חישוביות), זיכרון ועוד. אפיונים אלו הם יחסים מושגיים גנריים שאני מכנה אותם “מחוללים” המסונכרנים ביניהם בכל תנועה ותנועה. למעשה, התופעה במרחב, מורכבת מסך משתנה של פעילויות, של תנועות, וביחוד במערכת חיה, אשר בה התנועתיות ניכרת, נראית, מתמירה את היחסים השונים שבה היא נמצאת, לפעילות קונקרטית-סובייקטיבית בהתאם למצבה במרחב. “המחוללים” הינם תבנית אנרגטית המתמירה את פוטנציאל הפעולה הנבחרת לפעולה סובייקטיבית-קונקרטית.
חשוב להבין שתפיסת המציאות שלנו (האנושית) כיום נשענת על סיבתיות ודואליות (הקשורות זו בזו). תפיסה של קשר עוקב בין סיבה לתוצאה, בין עבר הווה עתיד וערבוב של תאולוגי באונטולוגי. אנו חיים עם תפיסת המציאות הזאת עד היום. אנו עסוקים בערבוב מעשי, אמתי של פעילות, בייחוד פעילות אנושית המערבבת לתפיסתה את המעל לטבע בתוך הטבע וכו. רוב אם לא כל הפילוסופים נשענים על תפיסה סיבתית. מתחילת הנאורות, המדע החמור נהפך ל”מושל באמת” התרחשות התופעות בעוד הוא מסביר רק 3-5 אחוז ממנו וגם לא באופן מספק. כיום, עם המידע הזורם עדיין התפיסה היא סיבתית ודואלית ואנו עומדים חסרי עצות, רואים וחשים את הסבל הכאב והעיוורון. זוהי תפיסת המציאות המעוורת אותנו ואותה אני קורע, חושף ומשנה עם קריאתי לתפיסה מציאות רדיקלית חדשה ב”הגיונות אמסטרדמיים”.
לתפיסתי המרחב הוא מרחב מלא של יחסים (להבדיל מפיזיקאים דטרמיניסטיים מתורת הקוונטים) המכילים אפשרויות פעולה לתופעה (אני מכנה זאת: “משמעויות פועלות”), וכך, תופעת המציאות אפשרית ואיננה הכרחית. המציאות הניצפת שלנו מתרחשת בתוך מרחב אימננטי של יחסים-משמעויות פועלות המאפשרים גם פעילות חיים.
לתפיסתי המציאות שלנו (כולל מחשבה, דיבור, תקשורת) היא אונטולוגית ובכך גם היופי הטרנסצנדנטי שלה, מאחר שלא רק שאין כל הפרדה בין החומר לרוח או גוף ונפש, הנפש היא גוף ולהפך, אלא גם שכל פעולה, תנועה, הינה יחידה ומיוחדה. כל פעולה היא יחידה בנצח, ובכך, ייחודה. כל אחד מאתנו הוא יחיד ומיוחד ובכך ייחודו ויופיו הבוער בהתרחשות עצמו במרחב. במרחב של יחסים, של המשמעויות פועלות המאפשרות בחירה, מרמת הננו והגן לבחירה שלי לענות לשאלותיך,
לתפיסתי, כל פעולה, תנועה במרחב הניצפה היא סופית, יש לה סוף וטוב שכך (תאר לך סבל אינסופי). לכל תופעה יש סוף (תכליתיות אריסטוטלית). כמו לי, לך, לנו, לפרח לגרגיר החול ועד לשביל החלב. השילוב הזה בין אפשרויות פעולה וסוף הפעולה, סיומה, השילוב בין הבחירה (מודעת ולא מודעת) בין פעילויות אפשריות עם סופיות הפעולה היא-היא המניעה את השינוי עצמו, את משךְ התופעה את משךְ החיים, את סך כל פעילויותינו האומרות שעכשיו זהו “אני”, סך כל פעילויותי.
ב”הגיונות אמסטרדמיים” פרשתי את שלשת ההגיונות העיקריים:
1. ההיגיון הראשון, “יש משמעות לכול”, הוא יסוד הכרתי לתפיסת המציאות האונטולוגית בכללותה. המרחב האימננטי האינסופי למשמעויות פועלות מכיל את המציאות האונטולוגית, ולפיכך הינו תפיסה קוסמולוגית רדיקלית חדשה, הרואה את התרחשות המציאות האונטולוגית, את הממשות, כיחסים מושגיים גנריים, המכילים אפשריות פעולה שונות, המותמרות לפעולות קונקרטיות, סובייקטיביות, באמצעות פלטפורמות גנריות. והדברים חלים על כל “יש”, מרמת הדומם ועד לצומח ולחי, כמבואר בפרוטרוט ב”הגיונות אמסטרדמיים”. לפיכך, ה”יש” הפיסי, הממשי, הריהו “יש” קיים בהתאם למצבו במרחב ובזמן. הוא איננו “יש” פגום או חסר, אלא התרחשות תופעתית המשתנה במצבה במרחב, עד היעלמות וחלוף המֶשֶךְ של משמעויות פעילויותיה הייחודיות, עד התמרת מֶשֶךְ פעילותה למֶשֶךְ משמעויות פועלות אחרות וחדשות במרחב. ההרמוניה מתרחשת במרחב הרוחש על-ידי ה”לא-יש” שהינו: משמעות המכילה אפשרויות בכוח למסה של פעולות התנעה אפשריות (היות בכוח), הבוקעת אל ה”יש” באמצעות הפלטפורמה הגנרית ומחולליה, המתמירים את יחס הפעולה המושגית הגנרית הנבחרת למסת תנועה-פעולה קונקרטית בפועל (היות בפועל). ה”יש” מותמר לאורך המֶשֶךְ עם ה”לא-יש” במרחב, וחוזר ומותמר אל ה”יש” הרוחש ומתהווה. התרחשות של שאיפה ופליטה, כקשר ותלות בין ה”לא-יש” (מסה בכוח) ל”יש” (מסה בפועל), מייצרת את התרחשות התנועה הפשוטה וההרמונית של ההשתנות במציאות ההתרחשותית, כפי שאומר פלוטינוס: “התנועה היא שאיפה”.
2. ההיגיון השני רואה את התרחשותו של יחיד חי, האדם, את היותו בכוח ובפועל כאחד במציאות האונטולוגית, כנפש-גוף שהם אחד, כהגדרותיו ותיאורו בספרי שיצא לאור ב-2011 “תורת המחוללים” . נפש-גוף פועלת כפלטפורמה גנרית, המכילה את איכויות מחולליה ואת מאגרי הזיכרון המונחלים והנרכשים בנסיונה האישי, הסובייקטיבי-קונקרטי; היא המשמרת את חיותה של הפלטפורמה באופן האפקטיבי ביותר לחיותה בהתאם למצבה במרחב. יחידת נפש-גוף הווה ורגישה לכל שינוי במרחב התרחשותה. היא רוחשת, שוקקת שיח, שירה, מוזיקה, צבע ומבע, טעמים ומגעים, עליצות, אהבות וקנאות, חרדות ופחדים. היא מתחוללת מהנאה לכאב, מאושר לעצב, בשר, עצמות, ורידים, גידים, עצבים ודם; מלווה בהתרחשות לידה ומוות, גדילה ונבילה, רצח ומרפא, ניצול, שעבוד וגאולה. היא מתנהלת במֶשֶךְ החיים מייאוש לתקווה, הודיה ומנוחה כפי שתיאר ברגסון “כי לעולם נפש חורגת קדימה, חיים מתוך חיים”. עקב היותה גוף-נפש אונטולוגית חיה, היא בּגלוי טרנסצנדנטית, אפיפנית, רוחשת ניצוצות, שואפת תנועתיות של חיים במרחב האימננטי האינסופי של משמעויות פועלות.
3. ההיגיון השלישי רואה את החירות (חירות הבחירה) והשינוי (יסוד הסופיות) כיסודות שלובים והדדיים המכוננים בפועל את מרחב המציאות האונטולוגית, ובייחוד את אופן פעילותה של הפלטפורמה הגנרית למערכות חיות. אפשר לראות את יסודות החירות והשינוי – חירות הבחירה וסופיות הפעולה, תופעה – כנגזרות מטפוריות של תוארי האל. המציאות האונטולוגית במרחב, אפשרית ואיננה הכרחית, עקב נוכחותו והתרחשותו של עקרון החירות, חירות הבחירה בין פעולות אפשריות. ההתרחשות האונטולוגית לא פוסקת מלהשתנות במֶשֶךְ התחוללותה. עקרון השינוי הוא יסוד הסופיות בתוך המציאות האונטולוגית. סופיותן של הפעולות, תכליתיותן של הפעילויות הקונקרטיות, הן בסיס לשינויים במרחב המשמעויות הפועלות במציאות. לכן התופעה, פעולה, הרוחשת במציאות האונטולוגית מתרחשת ומשתנה כתופעה-פעולה קונקרטית-סובייקטיבית, ממשית וסופית, בשילובם של ייחוד ואיחוד בריבוי בהתרחשות, בתופעה. ה”אני” היחידני הרציף, הסובייקטיבי-קונקרטי, הווה ורוחש אונטולוגית ביחסיו כתופעה חיה אחת בין תופעות חיות רבות במרחב המתרחש.
אלי :אז מהם העקרונות העומדים ביסוד השיטה הפילוסופית שלך ?
עתי :כפי שכבר אמרתי לעייל, המציאות היא מרחב אפשרי ולא הכרחי. אין “שלמות” או “ניצחון” מושגים אלו הם תוצאה של תפיסה סיבתית קרטזיאנית הרואה באלוהים את השלמות העליונה שעלינו לשאוף אליה. לתפיסתי אין שלמות יש התרחשות, התחוללות תופעות במרחב כאשר למערכת חיה כמו האדם, יצור חברתי כדברי אריסטו, יש אפשרות להשביח את אושר התנהלותו עם עצמו במרחב. עקרון החירות של בחירת הפעולה (להבדיל מעקרון החירות של הובס החקוק בהכרתנו כ- “פריצת כל הגבולות”) יחד עם עקרון סופיותה של הפעולה, מאפשרים התחוללות של אתיקה ראויה ללא היררכיה או ישות אלוהית מיתית ש”תסביר או תתערב” בהתרחשות התופעות. ב”הגיונות אמסטרדמיים” אני מראה כיצד תפיסת המציאות כמרחב אימננטי למשמעויות פועלות מאפשרת להתחוללותם של מארגי אתיקה בין ובתוך קהילות חיות, כיצד האתיקה פועלת במרחב המציאות הממשית, האונטולוגית.
האם יש לך יותר משיטה פילוסופית אחת?
לא. התבוננותי נשענת על ראייה של מתבוננים והוגים חכמים שקדמו לי כמו אריסטו, דקארט, שפינוזה, הוסרל, ברגסון ורבים אחרים. אני בא להראות כיצד הם נגעו וחשו במרחב האימננטי אך לא ראו אותו. בייחוד ברגסון, או אולי גם דלז, אך הם לא פתרו את פשר המשךְ ההומוגני הבלתי פוסק של התופעה המשתנה במרחב. כמו כן לא היידגר או פרויד או לקאן ראו כיצד מתהווה והווה ה”אני הרציף היחידני”. כיצד מתחוללת ייחודיותו של ה-self-organization, היידגר השאיר את זה כ-dasein (ורק על בני אדם כמין מן החי), ברגסון ברח למונדות הנצחיות של לייבניץ, ולוינס נאחז בפיתול האלוהי. הגיע הזמן שהפילוסופיה תמשוך את המדע להתבונן אחרת על המציאות וכפי שהוסרל כבר אמר שמספר הפילוסופיות כמספר הפילוסופים (דר’ ופרופסורים לפילוסופיה) והגיע הזמן לפילוסופיה כוללת רדיקלית וחדשה, אך גם הוא נשאר סיבתי בהתבוננותו הפנומנולוגית.
תאר בקצרה את “תורת המחוללים”.
“תורת המחוללים” הגנרית למערכות חיות מסבירה ומתארת את התרחשות יחיד האדם (כמין אחד מהחי) מרגע מצת חיותו למותו על פי תפיסתי את המציאות כמרחב אימננטי של משמעויות פועלות. “תורת המחוללים” הינה מבנה גנרי קיברנטי חי, המסביר את התרחשות אירועי חייו של יחיד חי באופן גנרי, כנפש-גוף יחידנית, רציפה מלידתו ועד למותו. הבנת מבנה חיותו והתחוללותו של יחיד באופן גנרי גם מאפשרת לכל אחד ללמוד את עצמו, את מהותו, ביחסיו למרחב ולזמן, להאיר את מהות חייו להגשמה פעילה ולהשביח באיכות אושרו. תורת המחוללים הינה מסע התבוננות פילוסופית באירועי מערכות חַיּוֹת, ובעיקר במערכת חיי האדם ותופעותיה. היא יוֹצֵרת ובּוֹנָה מושגים המאפשרים לנו לראות ולהבין את הרגישות, היופי והקושי השזורים בהווייתו של האדם ובעיצוב עמדה מוסרית של האנוש בחברה, אך אפשריים במשמעותם המעשית.
היחיד החי נולד עם מטען התחלתי גנטי. מטען גנטי זה מכיל מידע המאפיין את היחיד הייחודי על צורתו, חומריותו, אופיו, ושאר איכויות מחולליו כאשר מידע זה על גווניו וסוגיו מסומן בערכי “טוב” ו”רע” גנריים בהתאם למקורותיו. מרגע מצת החיות היכולות הגנטיות הם דינמיות, פתוחות, ונעות בין איכות מינימום לפוטנציאל מקסימום ומתנסות באופן קונקרטי-סובייקטיבי בישות החיה החדשה. “תורת המחוללים” מסבירה כיצד אנו בנויים ומתרחשים וכיצד אנו פועלים, איך ובמה אנו שונים, מה ואיך משנה אותנו בעוד אנו כה זהים. “תורת המחוללים” מאפשרת ליחיד להכיר ולהבין את התרחשותו, ייחודיותו, איך הוא מתנהל במרחב, מאופטימי לפסימי, משמחה לאכזבה, מהכרה והבנת ההבדלים בין התנועות והתופעות הרוחשות בנו, למה ואיך אנו ייחודיים וכו. אני ממליץ לקרא ראשית את “הגיונות אמסטרדמיים” ואחר כך את “תורת המחוללים”.
האם יש לתורה זאת השלכות מעשיות על האדם?
עתי :ראשית הדרך להכרת היחיד את מֶשֶךְ חייו היא הבנה והפנמה של היותו התחוללות הרוחשת בפלטפורמה גנרית זהה לאחר, יחד עם הסובייקטיביות הקונקרטית, הייחודית שלו במסעו האחד, היחיד בזמן. וכפי שברגסון סיכם זאת באומרו: “הרי זה לחזור ולשכן עצמנו בתוך המשך הצרוף”. הפנמה זו תאפשר התרחשות חדשה של אתיקה מוסרית אוניברסלית, מודעת ואחראית ליחיד, לקהילה ולסביבת חייהם. מתוך אותה אפיסטמולוגיה רדיקלית חדשה, מתוך אותה אונטולוגיה, מתוך אותו מרחב של משמעויות פועלות, אפשרי לאדם לחיות את עצם-עצמו במציאות הרוחשת, ההווה, החיה, המופלאה כמראות צובאות בפועל ממש.
כיצד לדעתך רעיונות אלו יכולים להשפיע על החברה הכללית ?
עתי : תפיסת המציאות תשתנה ואיתה הרגלי צריכה וצרכנות ישתנו לחלוטין. האנוש יחיה ביתר הרמוניה וקבלה של עצמו תוך קבלת ייחודו בחברה, בקהילה. צרכיו החומריים יהיו מצומצמים יותר; תעלה רמת המודעות של הזהה עם האחר ולפיכך ישתנה השיח ואתו חינוך, בריאות, מגורים, אסתטיקה, תרבות, סדרי עדיפויות תקציביות וכו’. אני מפרט זאת ב”משנה הסדורה: ארץ תקווה” שנכתבה ב-2004.
תאר את החברה הישראלית והאנושית כפי שהיית רוצה שתהיה וכיצד הפילוסופיה שלך יכולה לסייע בכך ?
עתי:: אינני חוזה נקודה עתידית. אני רואה אפשרויות פעולה, אני רואה התרחשות דינמית באנושות ובכללותה החברה הישראלית כחלק ממנה יכולים לבנות חברת קהילות משותפות. אך לצורך כך עלינו לשבור עכשיו את משקפיי ההכרה הצרים הבנויים ממסגרות סיבתיות ועדשות תאולוגיות הדוחפות את הקהילות למלחמות, סבל, כאב, ועיוורון. יש אפשרות גם לייצור את השינוי, הוא מתרחש מתחת לפני השטח. היחיד היום כבר יודע שזה לא גזרת אלוהים שהוא דפוק, אך הוא עדיין לא יודע כיצד לפעול. עכשיו הוא מורד ובועט. מפלסטין-ישראל, לאוקראינה, ונצואלה, ארה”ב וסין ומצוקרברג וסרגיי ברין לאלי באבא. הלאומיות במצוקה, הלאום במצוקה, והיחיד מחפש דרך. דרך לחיות בשיתוף אחווה ויצירה. במשנה הסדורה אני מפרט בהרחבה את דרך החיים בשיתוף בעולם חיי קהילות.
מהו יעד קיומנו במרחב הגיאוגרפי היסטורי ישראל פלסטין?
עתי : השאלה במקומה מאחר ואנו מתחוללים ומתרחשים כאן בישראל-פלסטין, והנטייה הטבעית של תפיסה סיבתית לחפש פשר או “יעוד” (destiny) להתרחשות התופעות. בעוד שלתפיסתי אין “יעוד” אחד נכסף לתופעה כלשהי, כולל תופעת ישראל-פלסטין. במועד כתיבת המשנה הסדורה “ארץ תקווה” (2004) ראיתי כיעד אפשרי (חשוב להדגיש) של תופעת המרחב “ישראל-פלסטין” אשר נמצאת פועלת בליבם של אחרים (כמו: נוצרים, מוסלמים, דרוזים, ואחרים ובכל העולם), כאפשרות, להביא לא רק שלום ושלווה לאזור אלא להוות דוגמא לכלל קהילות האנושות באופן אמתי וממשי, שוויוני ומשתף, כמפורט ב”משנה הסדורה: עולם חיי קהילה, אחת” – יצירה של קיום משותף ומשתף המאפשר גם את שימור ופיתוח התרבויות השונות בחברה אזרחית שוויונית, בעלת ערכי מוסר חברתיים ואנושיים הדואגת לחלשיה, תוך שמירה על חיים הוגנים ומכובדים בקהילה. דווקא מכאן, ממקום רב השפעה על העולם כולו, אנו יכולים למנף זאת לטובת אזרחי ויושבי המקום וכדוגמא עבור קהילות רבות ברחבי העולם. רק כאשר נשכיל שאין חיבור בין אלוהות ומקום, אין קדושה אלוהית במקום קונקרטי, כפי שהיה לפני הקמת המקדש, כאשר אוהל מועד נע ונד ממקום למקום, אזי נוכל להכיל את האחר בישראל-פלסטין, בין אם הוא לא יהודי או לא דתי-אמוני וכו’. כאשר נאפשר לכל אמונות האדם לקבל לשתף ולתרום במקום המיוחד הזה של כולנו, אזי אפשר “ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים” (יואל ד’) בפשטות. המשנה הסדורה: “ארץ תקווה” מפרטת מתודה מעשית להרחבת מרחבי ההכרה, תוך לימוד אפיוני הדרך ועד למימוש חיי קהילות בפועל. המימוש כולל את סדרי העדיפויות בחלוקת אוצר הקהילה מבריאות לסיעוד לחינוך לתרבות וכו’. המתודה במשנה הסדורה שלובה בהבנת המרחב, הדרך הנסללת על ידנו בו (במרחב הגאוגרפי-היסטורי) ומימוש הדרך באופן מעשי-ממשי וקונקרטי – מביטול הלאומיות, דמוקרטיה ישירה, הכרה באי השלמות והיסטוריה משותפת, שותפות בעיצוב המקום, הסכמה על “ברית חירות האמונה”, הכרה וקבלה של הקהילות במרחב, פרוז האזור מנשק להשמדה, המקומות הקדושים ישויכו ויופעלו בחסות “ראשות קהילות האנושות” ויהיו שייכים לאנושות כולה ולא לקהילה אחת, תוך חופש תנועה ואמונה ליחידי הקהילות. מימוש בפועל של חזון אפשרי זה וכוח ההשפעה של דרך התנהלותנו כאן ישראלים-יהודים ופלסטינים (בני אברהם), הוא גדול ואדיר על פני העולם כולו. מצבו של המרחב הגאוגרפי-היסטורי שלנו הינו סוג של מפתח אחד אפשרי בעיצוב תפיסת מציאות חדשה למין האנושי, לאנושות. קיימים עימותים בין קהילות אנוש בכל רחבי העולם, בין מדינות, קהילות אתניות, בין דתות שבטים, משפחות שבטיות וכו’, כך שמפתח הפתרון המוצע לקהילת ישראל-פלסטין תואם לפתרון סכסוכים בין קהילות אדם בכל מקום, מאחר ועקרונות “המשנה הסדורה: ארץ תקווה” פועלים בכל אדם וקהילה.
כחובב ומומחה לתנ”ך האם אתה מוצא ביסוס והקדמה לרעיונותיך בתנ”ך האם הם מגשימים חזון מסוים של התנ”ך ?
מצעירותי כתלמיד בבית ספר דתי, תיכון דתי היה לי ענין בשאלות של למה ואיך. למה אנחנו? איך הם? למה כאן? מהו הסיפור?. מהו השיגעון של לחזור/ לא לחזור? ועוד עם אלוהים. ברור היה לי שהסיפור התנכ”י לא נגמר, שהזיכרון אומנם מרכזי בהתרחשות שלנו אך איכות הזיכרון ומשמעותו הם המשנים את איכות חיינו בדרך הנמשכת. הקריאה שלי בטקסט היא אחרת ומפרשת אותו אחרת. הטקסט הוא רובד אחד של ההתרחשות הסיפורית שלנו על פני 1400 שנה בין 1400 לפני הספירה ועד אולי חורבן בית שני במאה הראשונה. תפיסת המציאות האנושית לא השתנתה הרבה ואלפיים שנים קצרות אחרי-כן, עדיין היא נשענת על סיבתיות ודואליות, אחרי קופרניקוס, אחרי ניוטון ואיינשטיין, אחרי שנחתנו על המאדים, אחרי שאנו רואים גלקסיות וחורים שחורים עדיין אנו אוחזים באלוהים ורואים בנו נצחיים ועליונים לטבע הסובב. התנ”ך הוא גזע בוער של צריבה הכרתית סיבתית ודואלית אך הוא מכיל את סיפור חיינו האנושיים על מוגבלותם, חסרונם ויופיים. התנ”ך מציב את האדם במקומו הקטן והראוי אל מול המתרחש. אומנם נביאים וחוזים בתנ”ך מעלים חזיונות שונים שחלקם מתפרשים על ידי כוהנים דתיים כאחרית הימים, התגלות פתאומית מחוץ לטבע, שתביא לנו את השלווה והמיזוג השכינתי-אלוהי, תופעה נפוצה בין העמים באזור עד היום, אך לתפיסתי את המציאות, חזון זה בידינו, בדרך תפיסתנו את המציאות. ודווקא התפיסה הסיבתית דואלית היא-היא המעוורת אותנו ואוחזת בנו מחד-גיסא, חרדים ונפחדים ומאידך-גיסא, כעליונים ונשאים מעל הטבע. לכן אני גם עסוק עשרות שנים בפרויקט “עולם התנ”ך” העוסק בפרשנות התנ”ך מנקודת הראייה של חקר המקרא האקדמאי, כחלק ממאבק על הדרך שאנו סוללים כאן היום, מפעל שהחל בו איבן עזרא ושפינוזה, ועכשיו כולו נמצא ברשת.
רעיונותיי אינם נובעים כהמשך ישיר לתנ”ך אך בהחלט משוחחים ומשיקים אתו בנקודות מסוימות. אני רואה בסיפור התנכ”י עובדה ממשית המעצבת את תפיסת המציאות האנושית וגם מתייחס אליה הן במשנה הסדורה ב”מפתח”, יסוד ח’, שבה אני אומר: ” לאמונה ולדתות משמעות מעשית במסע האנושות”. כן, הראייה, התפיסה האמונית דתית משתנה ומשנה וזה אפשרי שהשינוי הרוחש יביא להתפתחות של עולם חיי קהילות, דרך התפרקות והתחלקות באמונות והדתות. אנו בתחילה של דרך חדשה שאיננה נשענת על היררכיה על אלוהים בעיצוב חיים הוגנים ומוסריים.
נספח :ספרי ההגות של יהודה עתי
משנה סדורה : ארץ תקוה (ארץ זבת חלב ודבש) / תל אביב : דברי הימים, תשס”ה 2004. מבארת את יעוד קיומנו … במרחב הגאוגרפי-היסטורי … ישראל פלסטין”.
תורת המחוללים תורת המחוללים הגנרית למערכות חיות : מרכבת חיים – מסכת פילוסופית / תל-אביב : דברי הימים, תשע”א 2011.
ספר המסביר את התרחשות אירועי חייו של יחיד חי באופן גנרי, כנפש-גוף יחידנית, רציפה מלידתו ועד למותו. הבנת מבנה חיותו והתחוללותו של יחיד באופן גנרי גם מאפשרת לכל אחד ללמוד את עצמו, את מהותו, ביחסיו למרחב ולזמן, להאיר את מהות חייו להגשמה פעילה ולהעלותו בסולם אושרו. תורת המחוללים הינה מסע התבוננות פילוסופית באירועי מערכות חיות, ובעיקר במערכת חיי האדם ותופעותיה. היא יוצרת ובונה מושגים המאפשרים לנו לראות ולהבין את הרגישות, היופי והקושי השזורים בהווייתו של האדם ובעיצוב עמדה מוסרית של האנוש בחברה, אך אפשריים במשמעותם המעשית. |
הגיונות אמסטרדמיים : פנומנולוגיה של ההכרה / תל אביב : דברי הימים, תשע”ג 2013.
’הגיונות אמסטרדמיים: פנומנולוגיה של ההכרה’ נהגו ונאמרו במשך כ-18 ימים ברצף נמשך, בין ה-17 במאי ל-3 ביוני 2011. הדיבור הוקלט בקול ותועד ברצף תוך כדי התבוננות ושוטטות באמסטרדם. הבחירה בעיר המיוחדת הזאת נעשתה מאחר שאני חש בה שליו ואוהב, וגם בגלל הקשר ביני לבין ההוגה ברוך החוכמה שפינוזה … חיבור זה, מורכב מחמישה חלקים. ארבעה החלקים הראשונים פורשים את תפיסת המציאות החדשה. החלק הראשון עוסק בהגדרות המושגים, כמו מציאות, מרחב, משמעויות פועלות, יחסים מושגיים גנריים, “אני” יחידני רציף, הכרה-תודעה ועוד. החלק השני מבאר את דרך התרחשותה של אתיקה במציאות, על פי התפיסה החדשה המוצעת. החלק השלישי מבאר את התרחשותה של תופעת ההכרה כשלובה בתפיסת מציאות סוביאקטיבית. החלק הרביעי מראה כיצד תופעת הכרה-הודעה משתנה, משנה ואפשרית. החלק החמישי והאחרון מפרט שלושה הגיונות המהווים את הבסיס לתפיסת המציאות החדשה שחיבור זה מציע, תוך סיכום וחתימת מסע ההתבוננות”–
ראו גם :
יהודה עתי מציע מודל כלכלי ושלטוני חדש למדינת ישראל
יהודה עתי על “אין עמימות במוות “
[…] https://www.yekum.org/2014/03/%D7%94%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%A1%D7%98%D7%… אהבתיאהבתי טוען… […]
[…] התיכון בהווה ובעתיד הנראה לעין -שיחה עם יהודה עתי מרץ 16, 2014 מאת אלי […]
[…] התיכון בהווה ובעתיד הנראה לעין -שיחה עם יהודה עתי מרץ 16, 2014 מאת אלי […]