ספרו הנוכחי של אמנון דנקנר מכנס 19 סיפורים קצרים, המתרחשים בירושלים של שנות החמישים והשישים – זמן ומקום החביבים עליו במיוחד. הסיפורים מאוכלסים בטיפוסים ירושלמיים עסיסיים רבים (למעלה מ-170 לפי הכתוב בכריכה האחורית) ובעלילותיהם הנפתלות ולעיתים גם ההזויות. כמו בספריו הקודמים, למרות התיאורים הצבעוניים, הסוחפים, נעדרי האיפוק, קוי המתאר הראשיים של מרבית הדמויות הם אותנטיים ובתוכם משורטטים קוים דקי אבחנה. כמעט תמיד, ואת זה חשוב לציין, הדמויות מעלות חיוך ואפילו צחוק, לעיתים פרוע. האם אלה סיפורים קצרים עם נופך הומוריסטי? האם אלה הומורסקות? יש הנוטים לכאן ויש לכאן.

בהקדמה לספרו כותב דנקנר: “כל הדמויות בספר הן פרי הדמיון, למעט טיפוס פה או דמות שם….” אך אני חושד בדנקנר שגם הדמויות הדמיוניות אינן דמיוניות ממש, דהיינו שמאחורי כל דמות כזו עומדת דמות בשר ודם (אחת או יותר, לרוב, כנראה יותר) שדנקנר הכיר. הן אינן יצירי יש מאין, אלא דמויות אמיתיות, שבעזרת עדשות מסוגים שונים, דמותן מתעוותת; דהיינו, דנקנר מעצים אחת או יותר מתכונותיהן ובכך חושף, בתמציתיות ראויה לשבח, את התכונה המייצגת את אישיותן. בזה דנקנר אמן ממש.

הדמויות של דנקנר הנן ברובן קריקטוריסטיות. אך קיצוניות בהתנהגותן ככל שיהיו, הן אותנטיות להחריד, עד כמה שזה נשמע מוזר, אולי אפילו פרדוקסאלי. דמויותיו הנן סוג של קריקטורה, לא במובנה השלילי. כי הקריקטורה מנסה, ובמיטבה גם מצליחה, להעביר בצורה מרוכזת ותמציתית לא רק את המראה אלא גם את תכונותיה של הדמות. למרות, ואולי בגלל, הצגה מוגזמת במתכוון של איברים מסוימים בדמות ובמבעה, אנו מקבלים בקריקטורה טובה השתקפות מהימנה לא רק של הדמות הפיזית אלא גם של תכונותיה. כך גם הדמויות בסיפוריו של דנקנר. עד כאן הכול טוב ויפה. אך הבעיה היא שדנקנר לא מעוות ומקצין רק את הדמויות, הוא עושה זאת גם לעלילה וכאן החוקים, מה לעשות, שונים, וזה “כבר לפעמים יותר מדי” לפי לשון התקופה, אותה דנקנר משחזר בכישרון נדיר.

דנקנר מתייחס לסוגיה התיאורטית של היחס שבין המציאות, הבדיה ואמנות הסיפור בכמה מישורים וזוויות. אין זה כמובן מפתיע – כי זו היא אחת מסוגיות המפתח של כתיבתו הספרותית. בספרו זה הוא עושה זאת בגלוי ב”דבר המחבר” בפתיחה וכן ב”דבר המחבר” בסוף סיפורו “ההצרחה הגדולה בקפה ‘אוריינט'”, וכן בדרך עקיפה יותר בסיפור החותם את הקובץ “נדודי השינה של הבל גאגין”. הוא עשה זאת גם בספריו הקודמים, כמו למשל בקובץ סיפוריו ה”קייץ של רינה אוסטר” שבו הוא עוסק בשאלת “אמיתותן” הכוזבת של העלילות במהלך הסיפורים הקצרים עצמם והוא אף טרח להקדיש לכך את הסיפור הפותח, רב הקסם “ביוגרפיה קצרה של איש רוח: במקום הקדמה”. דנקנר עושה זאת כדרכו בדרך מורכבת, שנונה, מתוחכמת, רבת דמיון וכושר המצאה. הרי יהיה זה שלא כדרך הטבע לצפות שהתייחסותו תהיה רציונאלית ומלומדת. אבל, מה לעשות, לעניות דעתי, הכלל התקף, גם בסיפורים מסוג זה, ואולי אפילו בהומורסקות, הוא שחייב להיות בכל סיפור סוג של “גרעין אמת”; לאו דווקא של אמת עובדתית, אלא של אמת אפשרית או לפחות עם מרחק סביר מאמת כזו. אין אולי מרחק “נכון” ומדויק אך יש טווח של מרחק סביר. אחרת הרי ניתן להפליג ולספר דברים הזויים ולטוות עלילות מופרכות ללא שיעור, ואת זה דומני גם חסרי כשרון לחלוטין יכולים לעשות לא רע. וחבל שדנקנר מתרחק לעיתים מאוד מהמרחק הסביר, כי הוא ניחן בכישרון ניכר, שחבל לבזבזו על עלילות מופרכות, גם אם הן עתירות דמיון, וגם אם הוא משכיל לתרצן, כאמור, בחן רב, בהתייחסויותיו המרובות לסוגיה זו. נראה שדנקנר הסופר כמו דנקנר האדם, לא יכול שלא לחזור לסורו. יש כוחות החזקים אולי יותר ממנו עצמו. אך חבל להכביר על כך מילים. לא לשם כך נתכנסנו.

כשדנקנר מציג עלילה פשוטה יחסית כמו בסיפור “ייסורי האהבה של טובל הלחמניות” מתקבל אולי הטוב שבסיפורים. זה הסיפור הכי ממוקד, הכי פחות מסועף ומפותל. סוד הייסורים המתפענח בהמשך, מפתיע בפשטותו: האם טבילת הלחמנייה בקפה הבוקר, כפי שנוהג לעשות מזה שנים עו”ד ממשפחה ספרדית מכובדת, הוא אכן מעשה “מגעיל”, כפי שסבורה רעייתו ממוצא פולני, המגלה זאת בבוקר הראשון שלאחר ליל הכלולות? הויכוח המר, מי תרבותי יותר, הוא או היא, די קרוב למציאות, בעיקר של שנות החמישים. גם אם עוצמת המריבה מוגזמת, בכל מקרה היא אפשרית, והתוצאה היא סיפור מרגש (למרות שהמלה “מרגש” נשמעת כאילו מחוץ לקונטקסט בסיפורים מסוג זה שאמורים כביכול, בעיקר, להצחיק).

גם הסיפור “אמי תופסת את השלטון” מציג סיטואציה סבירה מבחינת היתכנותה, של תרבות שוחד ושלמונים, שהוריו, בעלי קפה אלנבי, נאלצו להסכין איתה; עד שאתה תוהה האם ועד כמה הושפע הכותב מחוויותיו האישיות. לטעמי זה אחד הסיפורים הטובים בקובץ. בכל מקרה זה אולי הסיפור הכי ריאליסטי עם משפט סיום או בעצם “סיכום היסטורי” מבריק במיוחד.

אך העלילות המפותלות מדי, ההזויות מדי, במרבית הסיפורים, מכבידות. כי דנקנר (כמו ב”ימיו ולילותיו של הדודה אווה”) תמיד צריך “עוד”. הוא מאמין כנראה שתמיד מתקיים “כל.המרבה..” ואף פעם לא “כל המוסיף…”. הוא אוהב לטוות עלילות מפותלות שהוא מתאמץ לחברן לבסוף בדרך מוצלחת יותר או פחות, מאולצת יותר או פחות. כבר אמר סופר ידוע, שאת שמו איני זוכר, שככל שהסופר נעשה בשל יותר ואמון יותר על מלאכתו, כך הוא נזקק לפחות עלילה. לתשומת לבו של דנקנר.

למשל, הסיפור “מסע הקסם של הבל גאגין” שנתן את שמו לקובץ, הוא סיפור לא רע. אך לקראת הסוף מוסיף דנקנר את הסתייגותו של גאגין מהתרת הנדר, תוספת שלא משרתת שום מטרה עלילתית או אחרת והיא ממש סרח עודף לסיפור, שהיה אמור להסתיים בשמחה רבה ובששון, הרבה קודם. והדוגמאות לכך רבות – מרבית הסיפורים לוקים בתסמונת זו – תוצאה של מי שנראה שהוא מכור לעוד נפתול בעלילה ואם אפשר אולי עוד אחת, בכל זאת.

בסיפור “הבונאוונטורה של פיקורלי” יש, לכאורה, תשתית נהדרת לסוג זה של סיפורים, הנעים בין הריאלי להזוי. מהפנט, פרופסור פיקרלי , מגיע לארץ להופיע בקולנוע “אדיסון” (דומני שהופעה כזו, אי-שם באמצע שנות החמישים, גרמה להתרגשות רבתי בכל רחבי העיר, עיר שרוחבה היה בעצם די צר אז). כך שניתן היה לבנות סיפור שהאמיתי וההזוי משמשים בו בערבוביה רבת עניין, אפילו מרתקת. כך זה אכן מתחיל, אך גם כאן מופרכות מוגזמת של העלילה, על ידי שילוב מיותר של רוחות מתים גורמת לזרות וריחוק של הקורא.

כאמור, יש סיפורים קצרים עם נופך הומוריסטי ויש המתקרבים להומורסקות. למשל “אבי יורד אל השאול”, המתאר את מאמצי אביו למצוא לו מורה פרטי למתמטיקה, יכול היה להיות הומורסקה טובה, חביבה ומצחיקה מאוד. אבל דווקא המהפך בסוף ורעיון האיזון של “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” מצביע אולי על יומרה להיות יותר מזה ובכך אולי הוא דווקא גורע. כי כוחה של הומורסקה הוא לעיתים בפשטותה.

כוחו הגדול של דנקנר הוא בתיאור פלסטי וחי של מרבית הדמויות. עולות אולי על כולנה בתיאורן הנהדר הן המלצריות האחיות גמבש, (“האחיות גמבש מוצאות אהבה”) “….נשים שעברו משהו בחיים, ולכן היו להן נעליים אורתופדיות…..למלצריות האלה היו רגליים עבות, נטועות חזק בקרקע ובעלות יכולת לנוע בקלות משולחן לשולחן, והיה להן בחלוק כפתור אחד פתוח מדי שהציג טפח של חזה גדול ועסיסי, …. ובעיקר הייתה להן עליצות טבעית מעורבת בהבעה לאה מעט שאמרה כי כבר עברנו הכול וראינו הכול, ובכל זאת יש מקום לתקווה”. איני יודע אם פגשתי אותן בקפה “אלסקה” או בכל קפה אחר. אבל ברגע שקראתי את תיאורן היה כה ברור לי שראיתי אותן או את שכמותן בכמה וכמה בתי קפה בירושלים של שנות החמישים והשישים. זה סיפור שמתחיל נהדר, אבל מתפתל מדי ומאבד מזוהרו בהמשך.

גם הדמויות הראשיות של “המקרה הנורא של הטובע הרומני” הן חיות, נושמות ואותנטיות להפליא (סיפור טוב הנגמר במשפט סיום יפה, על-א-דנקנר). הן גם מדברות באותנטיות מפתיעה, כמו מאוריציו ליביו הרומני שאומר “ומי יפרנס את אמא שלי? היא אלמנה מסכנה לבד בחדר וחצי בקריית יובל, חצי משרה במכולת של פרוינד ברח’ גואטמלה וסובלת על הכליות”. כמה סופרים ישכילו לכתוב “סובלת על הכליות” מפיו של עולה חדש. וכי איזה שכונה משכונותיה של ירושלים של שנות החמישים מתאימה לו יותר מקריית יובל? ובכלל אצל דנקנר המונולוגים או הדיאלוגים טובים ומרתקים במיוחד. כאילו הוא זוכר לא רק את המקומות והאירועים, הוא גם זוכר איך דברו הדמויות עצמן. הלשון בהם שוטפת, מתאימה לדובר, לא גבוהה כשל המספר, חושפת את מעמקי אישיותו של הדובר, וכישרונו של דנקנר מגיע בהם לידי מיצוי מלא. הדוגמאות רבות, אך דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בסיפור “נדודי השינה של הבל גאגין”.

כבר ציינתי בביקורתי על “ימיו ולילותיו של הדודה אווה” (1) שכדי שהקורא יחוש תחושה ריאלית של קרבה למקום ולתקופה, מונה דנקנר, בקדחתנות מופרזת אפילו, שמות רחובות, מקומות, חנויות, בתי קפה, מסעדות, “מוסדות” ירושלמיים ידועים, עד שמי שלא הוזכר יכול לתבוע את עלבונו מעם המחבר. גם כאן משבץ דנקנר, כדרכו, אותן “מוסדות” מוכרים וידועים ומוסיף עליהן שמות של ספריות, תכניות רדיו, מיני סוכריות ועוד. כדרכו הוא עושה שימוש בשמות שמרמזים ברמזים עבים (כמו משרד רואי החשבון “זאפט אנד זאפט”) או בגלוי, כמו הבלש תמרי (שוטר אמיתי, אביו של חברו לכתה, אף שאין הוא מציין זאת) שמות אמיתיים. כך גם המורה זורח דגני, דמות קומית באחד מהסיפורים, הנו כפיל של המורה דגני (עם שם פרטי אחר) שהיה מורה אמיתי לתלמוד, בבית הספר “מעלה” בו למד דנקנר בעממי ובתיכון, ושהיה למשל ושנינה אצל תלמידיו. הוא מגדיל לעשות ומציין גם רומנים שהיו רבי-מכר באותה תקופה כמו את הספר “דזירה” של אן מארי סלינקו (שכפי שזכור לי היה ספר עב קרס בכריכה דקה שנקרא על ידי אמי ועל ידי כילד). מבחינת שיחזור חי של התקופה הזו אין כמו דנקנר. האם זה זכרונו הצרוף? בוודאי שהיה סיפק בידו לרענן את זיכרונו זה ועוד להוסיף עליו כהנה וכהנה כמחבר “איפה היינו ומה עשינו” במשותף עם דוד טרטקובר על הווית אותה תקופה, שנפרסה שם לפרוסות דקות. האם הוא נעזר גם בעיתוני התקופה להעלות אירועים נשכחים? אין זה חשוב, כי ההוויה מוכרת לו על כל פרטיה ודקדוקיה והדברים נטמעים לחלוטין בסיפוריו ומלאכת השחזור נעשית באותנטיות ובחיות מפליאים.

איזכורים כאלה, של דמויות אמיתיות בשמן, אינם חדשים – כך הוא עשה גם ב”ימיו ולילותיו של הדודה אווה”, ב”הקיץ של רינה אוסטר” ובספרים אחרים. רוב גיבוריו חדשים, אך גם כמה מ”גיבוריו” הקודמים, לא הרבה, אינם נפקדים, כמו מתווכי הדירות מזרחי ופנינגשטיין, להם הוא חש כנראה חיבה מיוחדת. וכמובן, הוריו וקפה אלנבי שבבעלותם, אך זה כבר ברור ומתבקש ומוסיף קירבה ופאמילייריות, שדנקנר טורח לתת לכל דמויותיו. האם גרעין האמת בסיפורים שבהם אביו או אמו נכרכו בהם גדול יותר מבסיפורים האחרים? כנראה, כי הרי לא לשווא יגרור אותם המספר לסיפור זה ולא לאחר.

לדנקנר כישרון לצייר תמונה דינמית, צבעונית רוחשת ואפילו עם פס קול מלווה. כך שלא תמיד זו תמונה סטטית דוממת לעיתים התמונה משמיעה קולות ממשיים ומוכרים כמו “ושם דלק תנור “פיירסייד” באש עליזה והשמיע בלונג-בלונג-בלונג בכל 20 דק'”.

בניגוד לספרו הקודם “ימיו ולילותיו של הדודה אווה”, בספר זה דנקנר לא ניסה להלך בגדולות. הוא ביקש לקבץ סיפורים שהתפרסמו ב”מעריב” בשנים 2010-2009 לאחר עריכה מחודשת. דומה שהוא ביקש לנוח מעט מהמאמץ הכרוך בכתיבת רומן מקיף. ואם בספרו הקודם הוא ניסה להרחיב ולהעצים את מרחב השפה ומינעדה, כאן הרפיון ניכר גם בלשון. הלשון כאן פחות מוקפדת ויש סיפורים אפילו מרושלים בלשונם. למשל הסיפור “מזלו המתהפך של מכבי אלנבי” (שכסיפור אינו כלל מהרעים ויש לו אפילו משפט סיום מעולה).

אך למרות המגרעות שצוינו, יהיה זה בגדר עוול לספר הזה לסיים דווקא בהן. כי יש להדגיש שהקובץ מכיל סצינות מצחיקות רבות מספור, וגם משפטים יפים למכביר, למשל: “קפץ מן המיטה .. בהיזכרו כי מועד ההופעה ממשמש ובא, והוא נפרד מפאולה בונאוונטורה בנשיקה והבטיח לה כי יפקוד את מעונה אחרי רדת המסך, כדי לבחון את יחסיהם מזוויות נוספות” (עמ’ 219). לדנקנר לשון גמישה, קורצת, מהנה ומפתיעה. כאמור יש בסיפורים דמויות חיות ונושמות לרוב, ואווירה המשחזרת את ירושלים של פעם בצורה נפלאה. גם עלילות מורכבות – למי שאוהב כאלו – יש. בכל מקרה, לא משעמם.

אמנון דנקנר: מגע הקסם של הבל גאגין, הוצאת “אחוזת בית, 2011, 331 עמ’.

(1) אדלר, דוד. לא גאון, וירטואוז. האייל הקורא <מקוון>, 24 בפברואר 2009

מאמר זה התפרסם תחת הכותרת “המרחק הסביר מן האמת” עם שינויים מינוריים בעיתון 77, גיליון 359, עמ’ 22-23, ינואר-פברואר, 2012.

ספר שיריו של דוד אדלר “סקיצות לתמונה בלתי שלמה” יצא לאחרונה לאור בהוצאת “אבן חושן”.

הפוסט הקודםריצ’רד שילה -ההספד מאת אילנה שילה
הפוסט הבאסיפור קצר ליום השבת / ” סימנים” של אפרת ישראלי
דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805

5 תגובות

  1. “מה הוא קופץ?” מישהו (העורך או מומחי-רשת אחרים) יכולים להסביר לי ולקוראים מה זה ה”פינגבאק” הזה. למה הוא קפץ עכשיו (ועוד פעמיים) ועוד לרשימה שלי (ולא מה”חשובות”) מלפני למעלה מארבע שנים. תודה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × שתיים =