על “העילוי”, מאת משה סויסה, אבן חושן, 287 עמ’

תקציר הספר:

כבר שנים רבות שלא ראה אור בספרות העברית רומן חניכה משמעותי כמו זה של משה סויסה, המתרחש בשיכון שבו מתקבצים עולים חדשים מכל הגלויות. משה סויסה מתאר ברומן בעל סממנים סמי-אוטוביוגרפיים חיים ססגוניים בבלוק צפוף בבית שמש, על קשת דייריו המאוד צבעונית: רב אדוק המתגלה כפרח כמורה לשעבר, שמש של בית כנסת שנולד בקבר וכומס סוד שגיבור הרומן מנסה לפענח, ממזר שאינו ממזר, נזירה גרמניה, זונה שאינה זונה, ועילוי תורני שהוא מעין אלישע בן אבויה מודרני, גאון שנכנס לפרדס, ומשפיע לא במעט בהשקפותיו על גיבור הסיפור, נער דתי-חרדי הצומח לעינינו.

אולם, ליבת הרומן המאוד ייחודי הזה הם לבטיו של הגיבור בעולם הישיבות ובעולם האמונה. “העילוי” מעלה שאלות הגותיות חשובות, פילוסופיות ואמוניות, ומזווית חקרנית. הרומן מתרחש בכמה מישורי זמן, והעלילה מסופרת בעיקר מנקודת מבטו של אדם במיטב שנותיו, השב ארצה מחו”ל אל השיכון שבו גדל, כדי להיפרד מגיבור ילדותו, השמש שבו נפשו נקשרה, השוכב על ערש דווי, וכל זאת בתקווה לגלות סוף-סוף את סודו הכמוס.

“העילוי” משתייך לסוגה של ספרות אמונית, שאיתה מזוהים סופרים ידועים כמו חיים באר, הרב חיים סבתו, דב אלבוים, ואחרים, אך הוא סולל לעצמו דרך עצמאית משלו, וניכר שמדובר בכותב בעל “קול” בשל וסגנון מושך והומוריסטי, העשוי לדבר אל מעגלי קוראים נרחבים.

משה סויסה, יליד מרוקו שגדל בבית שמש, הוא רב ישראלי החי כיום בארצות-הברית. בשעתו היה מקורב לכמה מגדולי התורה, ופרסם מאמרים רבים ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”. “העילוי” הוא ספרו הראשון.

כריכת ספרו של משה סויסה ״העילוי״

אני מודה שממש נדהמתי כשקראתי בעטיפה האחורית של “העילוי” כי המחבר הוא רב ישראלי החי בארצות הברית, וכי “העילוי” הוא ספרו הראשון – הכיצד? הרי זה רומן בשל ובנוי לתלפיות מכל הבחינות: עיצוב גלריית הדמויות, העלילה המרתקת, העברית הנפלאה, הישג כזה מתאפשר אצל מרבית הסופרים לאחר מספר ניסיונות, על הרוב של בוסר, ניסיונות המשתבחים לאט, וכאן – פריצת דרך ספרותית ייחודית מאוד, מאלפת בעומקה וביופייה, וכל זה בספר הראשון!

הרומן “העילוי” הוא אוטוביוגרפיה ספרותית, הכתובה מנקודת מבט של “גיבור עד”, הלא הוא מואיז בן מכלוף (המוזכר לראשונה בשמו בעמ’ 132), מן הסתם השם שניתן למשה סויסה בלידתו במרוקו. מואיז מתאר את קורותיו, את קורות אוכלוסיית שיכון בעיירת עולים, בה בילה את ילדותו. מתאר את בתי הספר והישיבות בהם למד בנעוריו, ואת שירותו הצבאי ביחידת שריון. בתחילת הספר ובסיומו הוא כבר איש מבוגר שחי בארצות הברית, ומגיע ארצה כדי לפגוש בפעם האחרונה את כליפא בן לולו, שהיה המנטור שלו בילדותו ובנעוריו.

קשה להחליט באיזו ממעלות הספר להתחיל: בידע חובק עולם של המחבר בארון הספרים היהודי? בסודות הכמוסים של הדמויות, סודות המתפענחים בצורה מרתקת? בתיאור המופלא של הווי הישיבות, וההבדלים שבין שיטות הלימוד והשקפות העולם שלהן?

אתחיל בסקירה של חלק מהדמויות הפועלות שזכו לעיצוב מעורר התפעלות: קודם כול המנטור של הדובר, הלא הוא כליפא בן לולו – איש מבוגר שמושבו הקבוע הוא חדר המדרגות של הבניין, שם, ולא בקתדרה של אוניברסיטה, הוא מלמד את מי שמבקש לרכוש דעת ולהתוודע אל השקפת עולמו על החיים ועל האמונה. תלמידו המעריץ הוא הדובר שלנו בילדותו ובנעוריו. כליפא איננו יודע מתי נולד, מעולם לא למד בבית הספר, ואיננו יודע קרוא וכתוב.

כינוי שהודבק לו הוא “בן הקבר”, והוא ממש איננו יודע מה שמו, לכן פקיד העלייה נאלץ לקבוע שרירותית ששמו יהיה כליפא בן-לולו. הכינוי “בן הקבר” מנתב את הקורא לתעלומת לידתו מאם בֶּרברית ואב יהודי הולל יליד גרמניה, שנשא את הברברית, למרות שהיה נשוי ואב לבת. האב נוטש את אימו כשהיא בהריון, והאם מבקשת מפלט מהצקות בני כפרה בקבר של הצדיק ר’ דוד אוו משה (בן משה בברברית) המצוי מאות קילומטרים מכפרה, שם ילדה את תינוקה, ושם גם נפטרה. זוג יהודים חשוכי ילדים מאמצים את התינוק. אלו השערותיו של כליפא על מוצאו, שבהמשך העלילה הן מסתברות כעובדות. כליפא מעניק כבוד לכל אדם מכל דת. הוא סבור שכליאת ילדים בבית הספר בין ארבע קירות במשך מחצית היום לאורך שנים היא עוול, וכי המשכיל איננו חייב להיות מאושר יותר מהבור. הוא עצמו היה חופשי בילדותו בדרכים (כרוכל סיגריות וחשיש), ונהנה מיפי הטבע. ילדיו התחנכו בקיבוצים, התחתנו עם פולניות, ולמדו כל חייהם. אנו מתוודעים לשניים מהם: פרופסור גבריאל בן לולו בארצות הברית, ובן אחר עשיר החי בפאריס ושולח לו סיגריות יקרות. כליפא משמש כשמש בבית הכנסת ע”ש רפאל אלנקווה, וזוכה להערכה והערצה של כל דיירי השכונה, ובוודאי של הדובר ברומן.

דמות מעניינת, אולי קוטבית לכליפא, הוא הרב החסיד ירמיהו גולדשמיט, בעל השקפת עולם חרדית קיצונית. הוא חסיד, לכן איננו מוכן להתפלל בבית הכנסת של הליטאים, והוא פוקד את בית הכנסת של המוגרבים ע”ש רפאל אלנקווה, ולשם כך הוא לומד מילים במוגרבית. אלא שגם בית תפילה זה איננו די קיצוני לטעמו, והוא מייסד בית תפילה משלו במקלט, ומאחר שאיש איננו פוקד את המקום, הוא “מקדש” תשע אבנים כדי שיוכל להתפלל ב”מניין”. הקיצוניות שלו הופכת אותו לדמות נלעגת: הוא קובע שהגט שז’ורז’ט, אחת הדיירות בשכונה, קיבלה מפרוספר אמנם נפסל, אבל למרות זאת היא חיה איתו בחטא, משום שהוא כוהן. גולדשמיט מכריז על ז’ורז’ט כעל זונה, ועל בנה כעל “חלל”, וכדי להתיר את התסבוכת צריך לבצע פרוצדורה מפלצתית (עמ’ 156). רצה הגורל שבתו היחידה, שיינה, מתאהבת בז’וז’ו, הבן של ז’ורז’ט, ובורחת עמו לקפריסין כדי להתחתן. מסתבר שפסיקתו החמורה פגעה בו, ולמרות זאת הוא מסרב לוותר – ייקוב הדין את ההר.

כמו כל הדמויות העיקריות בספר, גם גולדשמיט הוא דמות מורכבת – הנלעגות החרדית שלו משתנה בעיני הקורא כאשר מתואר הווידוי שלו על קורות חייו. הוא מגיע לבית משפחתו של הדובר לצפות בטלוויזיה במשחק שבין הולנד לגרמניה (אגב, תיאור נפלא של המשחק בעיני הצופים בו), ממש מעשה שלא ייעשה על ידי מי שרואה בטלוויזיה תועבה, וכשמבחינים שבהיסח הדעת ברגעי התרגשות הוא מצטלב, הוא מחליט להתוודות על קורותיו: משפחתו הושמדה בבלזץ, ורק הוא ניצל, כי משפחה פולנית חשוכת ילדים ביקשה להצילו ולאמצו. הוא מתאהב בכנסייה הקתולית, ומתעתד להיות כומר, ואז, לפני מותו, אביו המאמץ מספר לו על גורל משפחתו, ועל כך ששם משפחתו היה גולדשמיט. הוא חוזר ליהדות, לומד להיות רב בפאריז, ועולה לארץ, אבל נשאר לו ההרגל הזה מנעוריו להצטלב ברגעים של ריגוש, כמו בעת אזעקה, כמו בעת שהאזין לשירתו הנפלאה של הפייטן הסומא ר’ דוד בוזגלו, או כמו ברגע שקיווה כי הולנדים ינצחו את הגרמנים. הווידוי מכמיר לב זה משנה את יחסו של הקורא לדמות.

בן פלוגתא של גולדשמיט הוא אברהם אוחנא, הוא “העילוי”. וזאת לדעת, אחיו הגדול של אברהם, רב יחיא, רב השכונה ובית הכנסת ע”ש רפאל אלנקווה, ואפילו כליפא, בקיאים במקורות ישראל, וברור שכזה הוא גם גולדשמיט עצמו, אלא שאף אחד איננו מסוגל להתמודד עם הידע במקורות ובהגות הפילוסופית כמו העילוי: הוא מטיח בגולדשמיט שהדתות נובעות מהפחד מהמוות ומהרצון למצוא משמעות לחיים, והדרך שבה הם מציירים את האל ואת מצוותיו היא שגויה, כי ההיגיון מורה שהאל הוא האמת האובייקטיבית הבלתי משתנה והבלתי מותנית, לכן האל איננו דורש דבר כי הוא השלמות שאיננה זקוקה לדבר, כולל המצוות, וכל עבודת השם. הוא מצנן את זחיחות הדעת של גולדשמיט מחוכמתם של פייטני ישראל – אוחנא מוכיח את ההשפעה המוסלמית על הפיוט העברי, והוא גם סותר את טענת גולדשמיט כי האיסלאם הוא עבודה זרה, כי כבר הרמב”ם הצביע על כך שהמוסלמים, בניגוד לנצרות, מאמינים באל אחד, וכי הדטרמיניזם היהודי (ר’ חסדאי קרשקש) הושפע מ”הכלאם” המוסלמי. אבל מסתבר ששורשים לדרך החשיבה הזאת מצוי כבר בתלמוד: ר’ חנניה בר פפא סבר שגורל האדם נקבע כבר בהיותו רק זרע.

העילוי לועג לגולדשמיט בעניין העולם הבא: המוות הוא סוף פסוק – בתורה אין זכר לעולם הבא, ולא למשיח. לעומת המחשבה הדתית שתכלית האדם היא לעבוד את האל, טוען העילוי שאין כלל תכלית לחיי האדם, ובעניין הזה צדק קהלת כשקבע שהכל הבל. העילוי סבור שהרמב”ם לא האמין בתחיית המתים, למרות שכלל אותה בין שלושה-עשר העיקרים, וכי איגרת “תחיית המתים” המיוחסת לו היא זיוף מאוחר. החלוקה לבשר ולרוח, המקובלת כל כך ביהדות, קיבלנו אותה מאפלטון, דרך הנצרות דווקא. לדעתו של העילוי, הרמב”ם לא הכיר בהשגחה פרטית. בנושא הזה מתלבט הדובר כאשר החברותא שלו, הנער המוכשר אהוד כהן, נפטר מסרטן בגיל ארבע-עשרה. וכן, העילוי איננו מוצא הבדל מהותי שבין עשר הספירות בזוהר ובין השילוש אצל הנוצרים – שתי הדתות מתיימרות להתכוון בצורה די אבסורדית לייחודה של האלוהות.

העילוי הוא המנטור החליפי של הדובר. הוא מסביר לו את המונח הפילוסופי “צורה” במשניותיהם של אריסטו, אל פאראבי, רמב”ם, והנצרות, ואת שינוי אופן המחשבה אצל דקארט. הוא מפציר בדובר לקרוא את דוסטוייבסקי, וכגמול ילמד אותו את מכמני האקזיסטנציאליזם.

אני מודה שהייתי מלא התפעלות על כך שהרב משה סויסה, שבוודאי מאמין באמונה שלימה, כמו כל שלומי אמוני ישראל, שם בפיו של אברהם אוחנא, הוא העילוי, היגדים המנגחים את הדת בהצלחה רבה, ולא רק זאת, הוא העניק לאפיקורוס הזה את הכינוי “העילוי”. כי באמת הידע שלו חובק עולם. הוא זוכר בעל-פה, בין השאר, את ההפטרה ואת טעמיה, הפטרה שהדובר אמור לקרוא בבית הכנסת בבר-מצווה שלו.

כמו כל הדמויות המרכזיות בספר גם העילוי איננו עשוי מעור אחד – מסתבר שהוא סכיזופרן, שמאושפז מדי פעם בבית חולים לחולי נפש. ברגעי ההזיות המטורפות שלו הוא נעשה אלים: ארוסה שלו, ואחר כך כל אישה שנשא כדת, נפגעו מנחת זרועו, ונטשו אותו. ועוד דבר, למרות ההיגיון הקר שבהגותו, הוא חוטא במעין קבלה מעשית. הדובר, שבהיעדרו של העילוי מהשיעור שהבטיח לו מחטט בפתקאותיו, מבין שבעקבות “ספר הגורלות”, המיוחס בטעות לר’ אברהם אבן עזרא, העילוי מאמין שיוכל לזכות בפיס. הוא מאמין בחלומות שמנתבים אותו לקנות מאות כרטיסי פיס המסתיימים בספרה 8, וכמובן שהפסיד את הכסף שלווה לשם כך בבנק. החלומות גם ניתבו אותו לחפש את הבן האבוד של הזוג מסודי ומימון בבתי החולים בצפון הארץ – וגם נסיון זה מסתיים במפח נפש.

הדמות העיקרית בספר הוא, כמובן, הדובר בגוף ראשון, שלקורא נודע ששמו הוא מואיז. מדובר בילד, ואחר כך נער, שיודע להקשיב ולהפנים את ההגיגים של המנטורים שלו – כליפא בן לולו ואברהם אוחנא. הוא אוהב ומכבד את הוריו, משקיף בעניין על שוללי הציונות, בעיקר ירמיהו גולדשמיט המבקש להפיץ את תורתו של הרבי מסאטמר, ר’ יואל טייטלבאום. יש לו אחים ואחיות, אך שמותיהם ומעשיהם אינם מוזכרים בספר. יכולת הקליטה שלו משני המנטורים הופכת אותו לתלמיד מצטיין, ובעקבות כך הוא זוכה במלגת לימודים במדרשת נועם בכפר סבא. חבר שלו לחדר הוא זכריה באומל האסטמתי, שלימים היה בין שלושת הנעדרים מהקרב הנורא בסולטאן יעקוב, אז נהרגו עשרים לוחמים, שלושים נפצעו, שניים נשבו ושלושה נעדרים – באומל ביניהם.

מהמדרשה בכפר סבא עובר הדובר למדרשה גבוהה יותר בפרדס חנה, שבהנהלת ר’ יהושע יגל. הוא שם לב שהאיש חצוי בין השקפת עולמו של הרב קוק, שאהד את המתיישבים הציונים, ובין החזון אי”ש ששלל את הציונות. הרב בנימין תבורי, שלימד תלמוד במדרשה, מזמין את הדובר לשמש לו חברותא, ולא יכולה להיות מחמאה יותר גדולה מצד מורה כלפי תלמידו. בעקבות שיחה עם ר’ יואל המתמיד מבית המדרש של המדרשה, מחליט הדובר לוותר על לימודי חול, ולהתמסר כולו ללימודי קודש. הוא קונה “מדים” של בחור ישיבה (כיפה שחורה, מכנסיים שחורים, חולצה לבנה), הגם שברור לו כי אבות אבותיו לא לבשו כך, אבל התלבושת הזאת מבדילה אותו ממבלי העולם, וממי שאינו רואה בלימוד תורה את ייעוד חייו. הוא עובר ללמוד בישיבת “פורת יוסף” בראשות הרב שלום כהן, והמשגיח האנטי ציוני האדוק נחמיה אלול. גם שם הוא מצטיין, והוא מוקפץ כיתה. הוא איננו רווה נחת מהשעטנז באופן ההוראה בישיבה: ישיבה ספרדית עם הכוונות של ליטא ובריסק, לכן הוא מחליט לעבור לישיבה אשכנזית, ולשם כך הוא לומד יידיש.

הקורא את הקטעים בספר המתארים את ההתחרדות של הדובר, מקבל מושג של ממש כיצד אלפי צעירים זונחים את כל פיתויי העולם הזה, ומקדישים עצמם ללמוד תורה לכל חייהם. בספר מתוארת הערצתו את הרב יעקב ישראל קנייבסקי, “הסטייפלר”, הוא מבלה שעות רבות בלילה רק כדי להסתכל ברב הזה המתעמק בשורה מהתלמוד. אבל בסופו של דבר הוא נוטש גם את הישיבה הזאת, משום שהסתבר לו כי התלמוד מנתב את המעמיק בו אל סוגיות משפטיות ארציות, אל הלוגיקה, ואינו מגביה אל סוגיות רוחניות. סיבה נוספת: החברותא שלו, נפתלי אלמליח, חווה השפלה נוראה מידי “הקיבוץ” (השכבה הגבוהה של הלומדים) משום שהעז לעיין בספריו של ר’ עובדיה יוסף, שהוא אסור בישיבה זאת (משום ההקלות שלו בדין תורה), כמו שאסור לקרוא בביאליק. הדובר, הוא מואיז, מחליט להימלט ממקום בו מחרימים ספרים, ומחליט להתגייס – מעשה מקוטב לחלוטין להווי הישיבה, המייחס למדינה ולכל מוסדותיה חטא גמור לשלוש השבועות של ישראל על פי מדרש שיר השירים.

מסתבר לו כי בצבא (מואיז התגייס לשריון), כמו בישיבה, המפקדים אמורים לחשוב במקום הפקודים, ואלה נועדו למלא פקודות בלי לשאול שאלות. ההבדל הגדול הוא בשפתם של המפקדים, שהיא שפת ביבים ממש. אבל מואיז מתנהג גם בצבא ביסודיות המאפיינת אותו בישיבות: הוא לומד את הטנק, ממש מאלפת השליטה שלו בכל שמות הפריטים שמרכיבים את הטנק, ואת האימונים הקרביים הכרוכים בהפעלתו. הוא “מגדיל ראש” ומבקש משליש היחידה לאפשר לו לעבור ליחידת סער משוריינת. מסתבר שלמרות המשטר הנוקשה של הצבא, ולמרות הרצינות שבה השקיע מואיז את כל מרצו לקיים את פקודותיו, הוא נזקק להרוות את צימאונו ללימוד התורה, ובשבע הדקות שהפעלת מנוע הטנק דורשת, הוא מוציא מסכת בבא מציעא מתחת למושב הנהג ומעיין בשקלא וטריא שבין אביי ורבא.

אחרי השחרור מואיז מתגורר בתל-אביב ולומד באוניברסיטה. לאחר עשר שנים של נתק מהעילוי, הוא מקבל ממנו טלפון, בו הוא מתבשר, בין השאר, שהרב גולדשמיט התרכך וביטל את פסק הדין שלו על ז’ורז’ט וז’וז’ו בנה שנשא את בתו לאישה, שניסים, הבן של מסודי ומימון נמצא, ומסתבר שנחטף על ידי זוג בדווים שאיבדו את בנם. האימות שהבדווי עבד אל-רחים הוא אמנם ניסים נעשה לאחר שנמצאו על גבו שריטות ששרט בו רופא אליל “כדי לטהר דם עכור”.

אגב הסיפור על רופא האליל, הסופר מתאר בצורה חיה כיצד יוצאי מרוקו, דיירי שיכון העולים המדובר, אימצו לעצמם טקסי כישוף בניגוד גמור לכתוב בתורה (“אל תפנו אל האובות ואל הידעונים…”, ויקרא י”ט 31). אנו פוגשים את אהרן המעונן שהוסמך לרבנות במרקש, המאמין כי זרע שנשפך לבטלה מוליד שדים מזיקים. אימו של העילוי מזמינה את הידעוני לקיים טקס סמבולי שיגרש את השדים מבנה, הנתקף לפרקים בהזיות טרוף, וכאן מתואר הטקס בפרוטרוט: 20 נשים רוקדות בטראנס, ביניהם שוליקה התוניסאית, למנגינה של נגנים שהוכשרו לדבר והובאו מרמלה. שוליקה מהופנטת, ומפיה כביכול נשמע רצון השדים. מה שמפליא הוא כי העילוי, ההגיוני כל כך, מסכים עם ביצוע הטקס. טקס אחר מבוצע על ידי ר’ אלעזר אלמליח מומחה לתורת האיסטינזל, שמשמעה טקס באמצעות מדיום שחייב להיות ילד ערבי – כל זה כדי להשיג מידע מהרוחות מה קרה לבנה האובד של מסודי הנ”ל. כשזו מתה מבלי שזכתה לראות את בנה האובד, מביאים מקוננות, ואחותה רחל שורטת את פניה באבלה. אמונה אחרת של עולי המגרב היא שהשדר מארץ ישראל ר’ דוד בן משה (הוא ר’ דוד אוו משה, המכונה בטעות ר’ דוד ומשה) מתפלל להפסיק את המגיפה שממנה מתים רבים בהרי האטלס, והוא מציע את עצמו למות כדי לכפר על העדה, ואמנם נעשה נס, והאיש נעלם בקבר שנפתח למענו, והמגיפה נעלמת. ר’ דוד בן משה הוא הצדיק שליד קברו נולד “בן הקבר”, הלא הוא כליפא.

יש ברומן שפע של דמויות נוספות בשיכון העולים, דמויות המעוצבות ביד אמן, אבל כדי לא לעבור את המכסה שרצנזיה מאפשרת – אסתפק באלו שתיארתי לעיל.

מוטיב חשוב בספר הוא החרמת ספרים ושריפתם: הפולני שאימץ את גולדשמיט והציל אותו מגיא ההריגה של בלזץ, מספר לו כיצד הנוער ההיטלראי צהל לנוכח האש שבה הבעירו את ספרי הקודש בישיבת חכמי לובלין, כשהיהודים עומדים סביב ובוכים על החורבן. זה לא מנע מגולדשמיט עצמו לשרוף את ספרי התנ”ך שמחוברת אליהם הברית החדשה, ספרים שהביאה לשיכון יהודייה שהשתמדה והפכה למיסיונרית נוצרית (לימים מתברר שהיא אחותו החורגת של כליפא). ר’ יחיא, אחיו הגדול של העילוי, מעלה באש את ספרי המינות של אחיו האפיקורוס. ר’ גולדשמיט מנדה כל ספר שאיננו ספר קודש, ובישיבות מנדים אפילו ספרי אמונה של שלומי אמוני ישראל, ובוודאי של חילוניים כמו ח”נ ביאליק, שאפילו בספר האגדה שלו אסור לדעתם לעיין. כליפא, המנטור של מואיז, מתנגד לשריפת ספרים, ואם היו שומעים בקולו, היו מעניקים את הספרים הפסולים (תנ”ך והברית החדשה) למנזר.

אזכיר כאן עוד עניין בקצרה: כל האירועים הקשורים בגיבורי הספר מעוגנים באירועים היסטוריים המפורטים בצורה מעוררת השתאות – ממלחמת ששת הימים ועד למלחמת לבנון. אין ספק שלצורך כך נדרש המחבר לעבודת מחקר יסודית.

המחבר מכנה בצדק את אברהם אוחנא “עילוי”. בסוף הספר, ליד מיטתו של השכיב מרע כליפא בן לולו, טוען אוחנא כי כליפא הוא העילוי האמיתי. ואם יורשה לי להביע גם את דעתי, העילוי הגדול באמת הוא המחבר, משה סויסה, שמזמן לא זכיתי לקרוא ספר חכם, מעניין ויפה כמו ספרו.

משה סויסה המחבר

קיראו גם:

המדלג בין העולמות: ירון אביטוב על “עילוי”

אירוע זום על הספר “העילוי”

צפו במשורר רוני סומק מקריא מתוך “העילוי”

צפו בסופר ראובן נמדר מדבר על “העילוי”

צפו בד”ר מאיר בוזגלו מדבר על “העילוי”

צפו ברב בני לאו מדבר על “העילוי”

צפו בחוקרת חביבה פדיה מדברת על “העילוי”

צפו בפרופסור דניאל צבר מסכם את “העילוי”

צפו בסופר משה סויסה מדבר על ספרו “העילוי”

משה סויסה מחבר “העילוי”

2 תגובות

  1. ממליץ בחום.
    יצירה שהיא בין סינמה פרדיסו לרומן רוסי (גירסת עולים).
    דמויות עמוקות, מורכבות, מתוארות בשפה עשירה וחדה.
    לא יכולתי להניח את הספר מידי. עדיין מוצא את עצמי פותח את הספר וקורא בו חלקים אקראיים מידי פעם.

  2. יהודית אוריה כותבת :

    תודה על הרשימה! רומן חניכה תהומי- קומי- פיקרסקי- קרנבלי-טראגי, המגדיר מחדש את הישראליות באופן מקורי ביותר, תוך הרחבת שדה המציאות התרבותית, הראיית שלל פניה תוך האחדת ניגודיה. ” מומלץ ביותר!”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − ten =