ד"ר משה גרנות סוקר כרך נוסף בסדרת הכרכים המדהימה של חוקרת הספרות פרופסור נורית גוברין על הספרות העברית לאורך הדורות.
המערכת
על "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרך ט' מאת נורית גוברין, הוצאת גלילי ואוניברסיטת תל-אביב 2026, 252 עמ'.
לא ניתן להשקיף על המפעל הספרותי הענק בן תשעת הכרכים (וזה רק חלק מהמפעל המחקרי הגדול של נורית גוברין!), ולא להתפעל מהידע חובק עולם, מהבקיאות האדירה בפינותיה הנגלות והנסתרות של הספרות העברית, ומהקפדנות והדקדקנות בכל פרט. אני זוכר שפרופ' נורית גוברין נדה בראשה על הדקדקנות של פרופ' גדליה אלקושי, שבעטיה הוא התקשה להוציא מתחת ידו מחקרים. נדמה לי שאותה תכונה (בעיניי מבורכת!) מאפיינת את מחקריה וביקורותיה של גוברין עצמה.
הכרך שלפנינו רואה אור במלאת לנורית גוברין תשעים שנה, והתחושה היא ש"המעיין המתגבר" נחשף כאן באותה עוצמה, כאילו האינטלקט לא ממש מתחשב בכרונולוגיה.
אני זוכר שבזמנו לקחה צד בוויכוח שבין הוגי "תורת הספרות", ששללו באופן מוחלט הישענות על פרטים ביוגרפיים בדיון ביצירתו של סופר. נורית סברה שאמנם יוסף קלוזנר הגזים, אבל ללא ספק יש סיוע לא מבוטל לחוקר הספרות בידיעת פרטים מהביוגרפיה של היוצר. אני משוכנע שהיא צודקת, כמו שאני משוכנע בתיאור בכרך זה כאשר היא משבחת את תרומתם של הביבליוגרפים (בין אלה המוזכרים בספר הכרתי אישית את אברהם מאיר הברמן, שהיה מורי בספרות ימי הביניים, ואת גצל קרסל, שסייע לי בלב חפץ בחתירה אחרי מקורות ידע). בוודאי שנורית צודקת, ולא ס' יזהר ששולל מחקר ספרותי, ובוודאי עבודת הנמלים של הביבליוגרפים. המחברת מציינת איך היא עצמה נשכרה מעבודת הנמלים הזאת שטרחו למען מפעלה הספרותי יוסף גלרון, אבנר הולצמן, גדעון טיקוצקי, ואלי שקד. עוזי שביט, בן גילה של המחברת, זוכה לשבחים מאליפים, ומצוין "ספר היובל" שהתחבר לכבודו על ידי מנחם פרי וזיוה שמיר.
השער השני עניינו סופרי מופת, ופותח במיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ואני חייב להודות כבר כאן כי הוא איננו בין הסופרים האהובים עליי – גיבוריו אלימים מאוד, על גבול הפלילי, והרושם הוא שהסופר אוהד אותם, אולי במסגרת הנטייה ל"שינוי ערכים". השער מרעיף שבחים על אבנר הולצמן (תלמידה של נורית) שערך את כתביו של מי"ב במהדורה מדעית ב-15 כרכים. שני דברים המוזכרים בשער זה משכו את ליבי: טענתו של מי"ב כי לפסיכולוגיה כלים רפים למדיי כדי להתמודד עם חידת המסתורין של ההוויה והתודעה, וכן אמירתו על כך שעץ הדעת הרס את עץ החיים.
סופר מופת אחר המוזכר בשער זה הוא י"ח ברנר, וכאן שבחים לאדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים", וגם סופרת מחוננת, שמצאה מכתב של אהרן פרנקל מ- 1912, המרמז על כך שברנר חשב על ירידה מהארץ לאמריקה, ושיתפרנס שם מהוראת עברית.
סופר המופת השלישי המוזכר בשער הוא אמנון שמוש, שלנורית גוברין הייתה הכרות קרובה עמו, בהיותה עובדת בדיר של קיבוץ מעיין ברוך, שמנהלו היה שמוש. אני זוכר שעל נושא זה כתבה בכתביה הקודמים.
השער השלישי עניינו שתי משוררות – רחל אברהם איתן, ויערה בן דוד. את שירתן אני מכיר, וגם כתבתי עליהן לא מעט רצנזיות. אני מודה שלא הבנתי את הפרופורציות: לשירתה של רחל אברהם איתן הוקדשו 20 עמודים, ואילו לשירתה של יערה בן דוד – רק שני עמודים. יערה בוודאי לא נופלת מרחל, ולא רק זאת, כמצוין בראש הפרק – היא אמנית רב תחומית (שירה, קולאז', ושירה אופראית). מכר שלי, חכם וקצת ציני, שלא אנקוב בשמו, אמר פעם כי סיפורת היא רכילות במסווה, ואני מודה שבמסגרת "ההיתר" הזה, התעניינתי בתיאור הרומן שהתפתח בין פרופ' רוני אלוני וד"ר רחל אברהם איתן.
השער הרביעי מוקדש ל"נשכחים": חיים בר-דרומא; מרדכי אברהם חריזמן; מ' ליפסון; ו…. ישראל כהן! הכיצד? מי בשדה הספרות אינו יודע על מפעלו הספרותי של ישראל כהן כעורך כתב העת "הפועל הצעיר", שכל המילייה הספרותי שיחר לפתחו, מי לא מכיר את ישראל כהן המסאי מחונן, ותרומתו בתחום הניבים, הפתגמים, וחידוש המילים? ברור שחלק חשוב בזכירת השם הזה קשור בבתו הפרופסורית, שהעריצה אותו כבר בנערותה, ואשר הוציאה לכבודו קובץ ביוגרפי וביבליוגרפי במלאת לו 75.
השער החמישי עוסק בשני כתבי עת – "האומה" ו"מאזנים" (מדוע בסדר הזה?). נורית גוברין מתארת את הלבטים שלה ביחס לכתב העת הימני "האומה", כשהוריה, מחותניה, והיא עצמה שייכים למחנה תנועת העבודה. אני מסכים עמה שמדובר בכתב עת רציני מאוד, אמנם ימני, אבל די מתון (העורך, יוסי אחימאיר, כתב באחד המאמרים שמן הראוי שראש הממשלה יתפטר…). אני פרסמתי ב"האומה", אבל מאמר ששלחתי ליוסי, והיה מוטה קצת יותר מדיי – לא התקבל.
החידוש (עבורי!) בשער זה הוא כתבי עת קצרי מועד שקדמו לשני אלו – האחד שהיה לו אותו השם ("מאזנים",אנטוורפן, בלגיה 1926), ואחד שקדם ל"האומה" והיה לו אותו השם ("האומה", ניו יורק 1915).
בשער השישי מופיעים מכתבי התגובה של נורית גוברין לחמישה יוצרים ששלחו לה את יצירותיהם: הרצל חקק; בלפור חקק; יצחק בר-יוסף; סם רקובר; ואמיר חרש. על שני הראשונים ועל "אחיך" של יצחק בר-יוסף (עמו שיתפתי פעולה כששימשתי עורך "מאזנים") – כתבתי מספר רצנזיות.
אני מודה שנקף אותי מצפוני כי בספר "שיחות עם סופרים" (קווים 2007) כללתי יוצרים (משה שמיר, ס' יזהר, חיים גורי, א"ב יהושע, עמוס עוז, וכו' – 28 סופרים), ורק חוקרת ספרות אחת, חנה יעוז, שנכללה משום הסימביוזה שלה עם היוצר איתמר יעוז-קסט. ברור שהיה מקום לגדולי החוקרים, כמו דן מירון, נורית גוברין, גרשון שקד, ורבים וטובים אחרים. אבל, כאמור, לא הסתייע, ואת זה תיקנתי במקצת עם הריאיון שראיינתי את נורית גוברין, ריאיון המופיע בספר זה בשער השביעי. מלבד ריאיון זה מופיעים ראיונות והתייחסויות של תקוה וינשטוק הנהדרת (שמחתי לכתוב על ספרה "בעקבות האב האבוד"), בלפור והרצל חקק, יאיר בן חיים, אלי אשד, וכן שיר הלל מאת רחל אברהם איתן.
קראתי את הכרך הזה בעניין, ולעיתים אף בהתפעלות, ולא ניתן היה לשים לב לכך שהמחברת בת תשעים. נדמה שהנערה תאבת הדעת שהעריצה את אביה הידען והמוכשר, צצה בכל אחד מהשערים שהתברך בהם כרך 9 של "קריאת הדורות".
הערת המערכת : בקרוב יופיעו ב"יקום תרבות" מאמרים מכרך זה.
