"כיצד לכתוב חיסור" – שירתה של ניצה פלד

רון גרא סוקר את ספר השירה זוכה פרס אקו"ם של ניצה פלד.

המערכת

כיצד לכתוב חיסור מאת ניצה פלד הוצאת נהר ספרים 2025.

ניצה פלד קיבלה על שיריה אלה את פרס אקו"ם בעילום שם. חבר השופטים תארו את שירתה כ"צלולה, בהירה ומתומצתת". אין בשירתה קישוטים, כל שורה נשענת על חסר, על עצירה, על נשימה.

נעיין בארבעה שירים ונראה כיצד הדוברת מתמודדת עם חיסורים וצמצומים.

השיר הראשון הפותח את הספר:
*
לפנות בוקר עורבים קוראים
ואתה מדבר בשנתך
חיים מומצאים.

קרע! אני אומרת.

אני מוצא עוצמה דחוסה, כמעט חלומית, רגע שבין שינה ליקיצה, בין אינטימי לאפוקליפטי. הפתיחה "לפנות בוקר" יוצרת אווירה, זמן מעבר. הלילה לא נגמר והבוקר טרם התחיל. העורבים מוסיפים תחושת חרדה, מבשרי רע. ישנה מוסיקליות שהדוברת אוהבת ב"עורבים קוראים", חזרה על הצליל "קרע". הקריאה עצמה מנקרת את השקט.

"ואתה מדבר בשנתך" – לפתע האיום החיצוני הופך אינטימי מאוד, מישהו ישן ומדבר מתוך התת-מודע שלו. הדוברת מקשיבה בפחד, אולי ברחמים, אולי מתוך זרות בתוך קרבה. החוץ והפנים מתערבבים, ה"עורבים קוראים" והוא מדבר – שני קולות ליליים.

"חיים מומצאים", חיים שנתרוקנו, שנמצאו במקרה, ואין בהם כבר שום דבר המייחד אותם. העמימות עובדת יפה כי היא ממשיכה את אווירת
החלום.

"קרע! אני אומרת" – סיום חד משמעי. הצעקה "קרע" יכולה להיות בקשה להינתק, לקרוע את מעטה החלום. קרע נפשי או זוגי, או של המציאות עצמה. העובדה שהדוברת אומרת זאת רק בסיום נותנת תחושה שכל השיר נאגר לתוך רגע התפרצות אחד. מה שמרשים כאן הוא שלא מוסבר כמעט דבר
ובכל זאת, נוצרת אווירה שלמה:

חרדה


זוגיות

לילה

תת מודע, איזו תחושה של סוף מתקרב, תמונה פשוטה, לכאורה, שהופכת לסדק נפשי.

נעבור לשיר בעמוד 63 "כיצד לכתוב חיסור":

רק בשפה קפוצה אפשר
לכתוב חיסור
רק ביד צרה
במילון קמצני
במילים של אזכרה.

איך השפה עצמה נעשית דלה, מכווצת, כאשר מנסים לבטא אובדן או חסר.

הכותרת, "כיצד לכתוב חיסור", משתמשת במונח כמעט טכני, דקדוקי. היד הכותבת נעשית "צרה", אולי קמצנית בתנועה, אולי חלשה, אולי מהססת. הכתיבה עצמה מאבדת מרחב.

"במילון קמצני" – שורה נפלאה. המילון, סמל לעושר הלשון, נהפך לקמצן. כאילו האבל, האובדן, גוזלים מן האדם את היכולת לדבר במלוא המילים. ביקורת מרומזת – לפעמים השפה הציבורית של האבל נעשית מצומצמת, "טקסית".

"במילים של אזכרה" – הסיום סוגר את כל השיר באחת. לפתע מתבהר ש"החיסור" איננו מופשט, הוא מוות, היעדר, זיכרון של אדם שאיננו. ומילות האזכרה הן בדיוק השפה הזאת – קצרה, חוזרת על עצמה, מהוססת מול מה שאי אפשר באמת לומר.

יופיו של השיר בכך, שאינו מתאר את האבל ישירות אלא מתאר את הצמצום של השפה בעקבותיו. זה מה שנתן לו כוח מאופק ומדויק. יש בו משהו מן הדקות והחסכני, מעט מילים שמחזיקות עולם רגשי שלם.

בל נשכח שהספר נכתב לאחר שבעה באוקטובר, תוך כדי המלחמה בעזה, חיילים וחטופים שנהרגו מדי יום.

השיר השלישי מעמוד 33 "מכתב לחלוצה מתה":

השמש זורחת, אמא,
הציפורים מצייצות,
גם כוח הכבידה עושה את שלו.
אבל המקום שלך ריק.

לאן תימלטי עכשיו מפוגרומים, אמא,
איזו שפה תלמדי להחיות
איזו לשון תנחילי.
כי היינו בזבזנים עד מאוד.

"חלוצה" איננה רק אמא, היא דמות מיתית כמעט, דור מייסד, מהגרת, אישה שבנתה שפה ומקום. המכתב הוא ניסיון לדבר עם מי שכבר איננה, ולכן מראש יש בו חוסר אונים.

בית ראשון בנוי על ניגוד חזק: "השמש זורחת, אמא, הציפורים מצייצות, גם כוח הכבידה עושה את שלו. אבל המקום שלך ריק". שלוש השורות הראשונות מתארות עולם ממשיך כהרגלו, הטבע עובד, היקום אדיש.

כשהיא מכניסה את המשפט "גם כוח הכבידה עושה את שלו", היא מפתיעה, עוברת כמעט לשפה מדעית יבשה, כאילו יוצאת מהשפה הרגשית, ובכך מחזקת את תחושת האובדן – אפילו חוקי הטבע ממשיכים בתנועתם המכנית, בעוד שנוכחות האם היא הדבר האחד שאיננו יכול להימשך. ואז "אבל
המקום שלך ריק". שירה כמעט פשוטה, יומיומית, ומכאן חוזקה. כל היקום ממשיך, אבל החסר האנושי מבטל הכול.

הבית השני מתרחב מן האבל הפרטי אל הזיכרון היהודי ההיסטורי: "לאן תימלטי עכשיו מפוגרומים, אמא". שורה מטלטלת – האם שהיתה חלוצה נתפסת כמי שנמלטה פעם מאסון, אולי רדיפות, אולי מלחמת העולם, אבל עכשיו אין עוד לאן לברוח. המוות הוא הפוגרום האחרון שאין ממנו הצלה.

"איזו שפה תלמדי להחיות איזו לשון תנחילי" – החלוצה איננה רק אם ביולוגית כי אם מי שהחייתה שפה, הנחילה תרבות, בנתה זהות. יש כאן הד ברור לתחיית העברית, למעבר בין גלויות ולשונות.

והשאלה עכשיו היא – מי ימשיך את המעשה הזה? "כי היינו בזבזנים עד מאוד" – סיום מפתיע המפנה את האשמה אל הדור החי. "בזבזנים", של שפה?
זיכרון? מורשת? אהבה? של הזמן שהיה.

היפה בשיר שאיננו נופל לקינה ישירה, כמו הקינה "ראי אדמה" של שאול טשרניחובסקי, קינה הפותחת ומסיימת במשפט "כי היינו בזבזנים עד מאוד", קינה שנכתבה ב-1938 על אובדן חיי אדם צעירים ורעננים על רקע מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והקמת "חומה ומגדל".

ואולי, בכל זאת, התכוונה הדוברת, להשתמש בביטוי מ"ראי אדמה" כמשפט מסיים, לא רק לגבי השפה העברית, הדור החלוצי, הזיכרון היהודי, אלא גם כרמז עקיף לנפילת חיילים במלחמת עזה ולבנון.

בשיר יש חיבור בין אֵם, גלות, שפה ותרבות.

השיר הרביעי מעמוד 16 "שיר מזמור":

הצדק חמקמק
ואין סימנים של שלום
ביום שמש וגשם

אפילו שן עקורה יכולה לכאוב
לא נותר אלא לאהוב.

"שיר מזמור" מכוון לשני כיוונים בו זמנית. "שיר" הוא אנושי, יומיומי, אישי. "מזמור" שייך לעולם של תפילה, טקס, משהו עתיק יותר. השילוב יוצר תחושה של ניסיון להפוך כאב פרטי לאמירה כמעט רוחנית.

ואז באה הפתיחה, "הצדק חמקמק ואין סימנים של שלום" – קביעה מדינית קיומית. הצדק לא נעלם, הוא חמקמק, כלומר הוא קיים כאפשרות, אבל אי אפשר לאחוז בו. ו-"סימנים של שלום", לא רק שאין שלום, אלא אין אפילו סימנים שלו. גם התקווה לא נראית באופק.

אז בא מעבר מפתיע, "ביום שמש וגשם", זה רגע של טבע כפול – שמש וגשם יחד יכול לרמוז על מצב נפשי, אין פה רק חושך או אור, אלא ערבוב, עולם לא יציב.

והשורה הכואבת, "אפילו שן עקורה יכולה לכאוב", שן עקורה אמורה להיות סוף הכאב, אבל השיר אומר: גם אחרי שהדבר איננו, הכאב נשאר. זה הופך את האובדן למשהו שלא נגמר, לא מסתיים עם היעלמות מקור הכאב.

הסיום: "לא נותר אלא לאהוב". זה נשמע כמו כניעה, אבל לא בהכרח חולשה, אלא הגעה לתחתית שממנה אין עוד פתרונות גדולים.
אם הצדק לא נגיש
אם השלום לא נראה
אם המלחמה לא מסתיימת
אם ממשיך הכאב גם אחרי שהוצאה השן
מה שנשאר הוא פעולה אנושית בסיסית, עקשנית אולי, א ה ב ה.

יש בשיר תנועה: צדק (תנועה מערכתית); שלום (תנועה חברתית); טבע (תנועת השמש והגשם); תנועת הגוף (השן); האהבה – מפלט אחרון.

שיר של עולם לא פתור, אבל לא מיואש לגמרי. יש בו רגע של החלטה שקטה לא לוותר על אנושיות גם כששום דבר אחר לא מסתדר.

בארבעת השירים שהבאתי בולט חוט ברור של שפה, אובדן, וזיכרון, היושבים על שדה רגשי ונוגעים בו מזוויות שונות. כולם עסוקים במה שקורה לשפה כשהמציאות נעשית חדה מדי: כאב; מוות; היסטוריה; חוסר צדק; אבל גם אהבה.

לסיכום

שיריה של ניצה מצטמצמים מול כאב, תחושה שהשפה לא "חוגגת" אלא מתכווצת, "שפה קפוצה", "מילון קמצני", "קרע", "לא נותר אלא לאהוב". דפוס חזק שיש בו כאב או אובדן. המילים נעשות קצרות, חדות, כמעט שבורות.

נוכחות של היעדר. כמעט בכל שיר נשהו חסר: "המקום שלך ריק"; "חלוצה מתה"; "שן עקורה שכואבת". העולם בשיריה לא מלא, עולים בו חורים, והדוברת מנסה להתבונן בתוך החור בלי לסגור אותו מהר מדי.

ערבוב בין יומיומי לקוסמי: עורבים בבוקר; דיבור בשינה; שמש וגם צדק חמקמקים. קפיצה בין פיזיקה/טבע/היסטוריה לבין אינטימיות פרטית, כאילו הכול קורה באותו חדר.

היסטוריה שנכנסת לגוף, במיוחד בשיר על החלוצה. העבר לא נשאר "עבר לאומי", אלא הופך לשאלות אישיות: פוגרום; שפה; הנחלה; זיכרון. ההיסטוריה לא מוסברת, היא נושמת בתוך הדוברת.

סיום המסובב הכול למשהו קטן ופשוט. כמעט כל השירים מסתיימים ללא פתרון אלא בוויתור חכם או בהכרעה מינימלית: "קרע"; "כי היינו בזבזנים עד מאוד"; "לא נותר אלא לאהוב". הכול נפתח למשהו גדול ונסגר במילה אחת, כמעט יומיומית אבל טעונה מאוד – בזה כוחם של השירים.

ביאליק מסיים את שירו "הקיץ גווע" בציווי: "צאו והכינו תפוחי אדמה". ואני מסיים בקריאה – לכו קראו את ספרה הנפלא של ניצה פלד ולמדו להתמודד עם חיסורים וצמצומים.

קיראו גם

ניצה פלד בויקיפדיה

ניצה פלד בלקסיקון הספרות העברית החדשה

ניצה פלד באתר נילי דגן