"אובססיה" הוא סרטו של קארי בארקר, בן ה-26 בלבד, שהוצג בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של טורונטו בספטמבר 2025, ומחודש מאי 2026 מוקרן באופן מסחרי בארה"ב, וגם בארץ.
הסרט זכה לביקורות משבחות ולקהל צופים נלהב בארה"ב, אשר גדל משבוע לשבוע – כאשר בדרך כלל הצפייה בסרטים חדשים בבתי קולנוע יורדת משבוע לשבוע, עד שהסרטים עוברים מבתי קולנוע לצפייה ביתית. כתוצאה מההצלחה הקופתית המפתיעה, הסרט, שעלותו הייתה כמיליון דולר, כבר הרוויח קרוב ל-200 מיליון דולר. יותר מכך, באופן מאוד לא מקובל, הזמינות שלו לצפייה ביתית נדחתה ביחס לתכנון הראשוני.
ראיתי את "אובססיה" בשבוע ההקרנות הראשון שלו בארץ באולם מלא בני נוער. ארבע הדמויות העיקריות בסרט הם צעירים כבני 20. שתי הדמויות הראשיות הן ברון, המכונה גם "בר", בגילומו של מייקל ג'ונסטון, וניקי, בגילומה של אינדי נווארטי, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הבינלאומי בסיאטל במחצית הראשונה של מאי 2026.
הסרט "אובססיה" מסווג כ"אימה על-טבעית". בעיניי זהו משל קולנועי נהדר ולא סרט אימה. הפן העל-טבעי מתבטא בהגשמת משאלות, והאימה והאלימות משרתות היטב את העלילה, אינן מוגזמות, ומשקפות את המחשבות הכמוסות של האדם. "אובססיה" שם טוב, מתפקד, מרמז. זאת גם מילה בינשפתית – נשמרת בשפות רבות, ולא מחייבת תרגום של שם הסרט.
לשמחתי הרבה הסרט נדרש לשאלות הקיומיות העמוקות של אהבה רומנטית ושל לקיחת אחריות על מעשיו של אדם. אפרט כאן את התרשמותי מהפן הפילוסופי של הסרט, ואתאר את שובל מחשבותיי בעקבות כך. את פרטי העלילה ניתן לקרוא בערך הוויקיפדיה, ועדיף כמובן להצטרף לצופים הנלהבים באולמות בתי הקולנוע.
בר מביע משאלה בעזרת צעצוע מסתורי שנקרא "עץ ערבה של משאלה אחת" (במקור באנגלית "One Wish Willow"). נשים לב, שלערבה מתלווה שם התואר "בוכייה" על פי מראה ענפיה. זאת אזהרה בפני ההשלכות של הגשמת המשאלה.
בחיי היום יום אנחנו מביעים משאלות ומייחלים לנס הגשמתן. אבל הגשמת המשאלה מצטיירת בתודעה שלנו רק באופן חלקי. אנחנו רואים רק את הפן החיובי, הרצוי, ולא צופים את כל ההשלכות, ההתפתחויות האפשריות. במונחים קולנועיים, אנחנו לא כותבים את העלילה של הסרט מעבר לסצינה הראשונה, המיוחלת, השמחה. מבצבצת כאן אמירה על אמנות הקולנוע, על תסריטאות – לא קל לכתוב תסריט משמעותי, אמין, סגור על עצמו. מעטים מסוגלים לכך, והנה, קארי בארקר מגניב התרברבות – הוא כן הצליח!
הגשמת משאלה נתפסת כקסם, דבר-מה על-טבעי. היחס שלנו למשאלות הוא דו-ערכי. אנחנו לא מאמינים בקסם, על כן אנו מרשים לעצמנו להביע משאלות מוגזמות, אבל למה בכלל לבקש משאלה, אם אין ניסים וקסמים?
אהבה רומנטית הדדית היא דבר מיוחל, משמח, ונדיר. אהבה הדדית מחייבת קיום של 2 תנאים לפחות. לא קל להתאהב. ומרגע שזה קורה, הקושי הבא הוא להשרות התאהבות במושא האהבה. במקום להתאמץ, לפעול בשיטת ניסוי וטעיה, אדם מייחל לעזרה של גורם חיצוני, על-טבעי, מייחל לנס. הנושא רווח בספרות. המושג "שיקוי אהבה" בא להגשים משאלת התאהבות הדדית. לדוגמה, האגדה על טריסטן ואיזולדה מושתתת על התכסיס הזה. אך את השיקוי צריכים לשתות בו זמנית האנשים הנכונים, וזה מקום לטעות.
חשוב לשים לב, שג'יני, המגשים 3 משאלות בסרט "אלאדין", מודיע מראש שאינו מוכן לטפל במשאלת התאהבות.
בעקבות הסרט "אובססיה" הכרתי את הסיפור "כף הקוף", משנת 1902 מאת ו.ו. ג'ייקובס, בו הדמויות נאלצות להתמודד עם הפן ההרסני של הגשמת משאלות.
קארי בארקר מתייחס בביקורתיות כלפי האידיאל של אהבת נעורים. הוא מפרק אותו מהפן הרומנטי, מראה את הקושי, את התסכול. בר, ניקי, איאן, ושרה הם חברים טובים כבר מספר שנים. בבר מתעוררת אהבה כלפי ניקי, אך הוא מתקשה למצוא הזדמנות להתוודות בפניה על רגשותיו. בר אומנם עושה חזרות על הווידוי, אך ברגע האמת, כשניקי שואלת אותו ישירות, אם אוהב אותה, בר מתקשה להביע את רגשותיו, נתקף אלם. ההזדמנות הוחמצה, ניקי מתרחקת, בר כועס על עצמו, ולא מבין למה לא סיפר לה על אהבתו. קארי בארקר מראה לנו – לעיתים אנחנו מתנהגים בצורה לא מובנת לעצמנו, מוזרה, מאכזבת.
מתוך תסכול בר משתמש בעצמו בצעצוע "עץ ערבה של משאלה אחת", שקנה כמתנה לניקי, ומבקש שניקי "תאהב אותו יותר מכל דבר בעולם". להפתעתו המשאלה מתגשמת, אך לאחר מספר ימי אהבה הדדית, ההתנהגות של ניקי מסלימה ומתדרדרת לאובססיה הולכת וגוברת עם ביטויים לא שפויים, אלימים כלפי עצמה וכלפי הסביבה.
בר מתקשר לשירות הלקוחות של הצעצוע בבקשה לשנות או לבטל את המשאלה, ומקבל שיעור לחיים: "אנחנו לא משנים ולא מבטלים, זה ממשיך כל עוד אתה חי". אומר לו בנחישות נציג שירות הלקוחות של ה-"One Wish Willow" בקולו של קארי בארקר עצמו, בהופעת קמע.
על אדם לשאת באחריות למעשיו. החיים ממשיכים בכיוון אחד, אין אפשרות לחזור בזמן כדי לשנות את טעויות העבר.
בסיפורים של אלאדין ו"כף הקוף", שהוזכרו כאן, ניתנו 3 משאלות. ב"אובססיה" לכל אחד ניתנה רק משאלה אחת, אך בר קנה עוד צעצועים, ונתן אותם לניקי ולחברו איאן, שהשתמשו בהם, כך שסך הכל הובעו 3 משאלות. בר ביקש מחברו איאן להשמיע משאלה הפוכה למשאלת ההתאהבות שלו, אך איאן לא התייחס ברצינות לעניין המשאלות, ביקש בבדיחות הדעת מיליארד דולר, וקיבל מבול של שטרות נשפך עליו מהתקרה. יש כאן המחשה לעגנית של אימרה מטופשת שבני אדם משמיעים כשמופיע במפתיע מישהו, עליו בדיוק דיברו, "למה לא ביקשתי מיליון דולר". מעניין שגם בסיפור "כף הקוף" אחת המשאלות הייתה היפוך של משאלה אומללה קודמת.
אני מחפשת עקבות של סיפור האהבה הטרגי של כל הזמנים, "רומיאו ויוליה", ומוצאת – האהבה הקשה גרמה לנזק היקפי, מותם של אנשים קרובים. ב"אובססיה" נהרגו שני החברים של זוג האוהבים האומלל כמו בני שתי המשפחות היריבות בטרגדיה השייקספירית. זאת ועוד – מותו של בר נגרם, בסופו של דבר, עקב שימוש של ניקי במשאלת האהבה העל-טבעית. גם המהלך שהביא למותו של רומיאו התחיל בשיקוי פלאי של "כמעט מוות" אותו שתתה יוליה. בשונה מהטרגדיה השייקספירית, ניקי לא מתה, וכשהכישוף פג, היא חוזרת לשפיות של עצמה. ניקי נשארת בחיים האומללים כדי להתמודד עם המוות שזרעה. היא אומנם הייתה תחת כישוף, והרגישה כמישהי אחרת, אך אין זה משחרר אותה מהאחריות.
התסריט פותח מספר מעגלים וסוגר אותם במיומנות. בתחילת הסרט החתולה האהובה של בר מתה מבליעת כדורים חזקים לשיכוך כאבים. בר תוהה כיצד הגיעה החתולה לכדורים, שהיו באמבטיה. ניתן לראות בתקרית הזאת המחשה של הביטוי "הסקרנות הרגה את החתול". בר, שחש בדידות בבית סבתו, שמתה זמן-מה לפני כן, מתאבל על מות החתולה. אל לנו לזלזל בחתולה. מותה אינו ענין של מה בכך. עלינו להזדהות עם האבל הכן של הגיבור הראשי. בר מתאבד בבליעת אותם הכדורים.
גם האקדח, המוזכר באקראי במהלך הסרט, יורה בסופו.
הסרט נפתח בסצינת וידוי האהבה של בר לניקי, אותו הוא משמיע בתור חזרה בפניה של מלצרית בית קפה. ברגעי חייו האחרונים בסוף הסרט, בר מממש את אהבתו כלפי ניקי, כשתחת השפעת הגשמת המשאלה של ניקי, הוא מחבק ומנשק אותה בלהט, ומת אוהב ואהוב בזרועותיה.
צפו בקדימון:
