מלחמה ללא שם / טליה פרידמן
אִם הָיִיתִ מוֹפִיעַ כָּאן,
יִשְׂרָאֵל 2023,
חֲרִיצֵי הַתִּמָּהוֹן בְּמִצְחֲךָ
הָיוּ נִפְעָרִים בְּתַדְהֵמָה.
–
הָיִיתָ מְנַעֵר אֶת גּוּפְךָ.
עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שְׁנוֹת עָפָר
זוֹ מְלָאכָה מְרֻבָּה!
אַךְ גַּם נִעוּר הֶעָפָר
לֹא הָיָה מֵיטִיב עִם הַמַּרְאוֹת.
–
הַכֹּל מָלֵא פִּיחַ שָׁחֹר,
הֲמוֹנִים עוֹמְדִים בָּרְחוֹבוֹת.
לֹא, זֶה לֹא רֶצַח רַבִּין,
זֹאת לֹא עֲצֶרֶת לְזִכְרוֹ,
הַזְּמַן לֹא נֶעֱצַר כְּשֶׁנָפַלְתָּ,
גַּם לֹא הַטֵּרוּף.
–
אַרְצְךָ הִרְחִיבָה מָתְנַיִם וִירֵכַיִם,
אַרְצְךָ הַשִּׁירָה אֶת רַעְמַת שְׂעָרָה,
אַרְצְךָ מָשְׁחָה עוֹד וְעוֹד צֶבַע
כְּדֵי לְנַסּוֹת וּלְהַסְתִּיר
אֶת מָה שֶׁדָּהָה וְהֶאֱפִיר.
–
אֲנִי נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אִתִּי לַמְּחָאָה בְּקַפְּלָן,
תְּמוּנָה דְּהוּיָה. אַתָּה מְחַיֵּךְ.
הֶהָמוֹן בָּא וְהוֹלֵךְ.
עוֹצֵר מוּלִי. וְדִמְעוֹתָיו מַזְכִּירוֹת לִי
אֶת אָבְדָנִי. אַךְ אַתָּה דָּרוּךְ:
עוֹד רֶגַע תַּתְחִיל הַמִּלְחָמָה.
אֵיזָה צַד הוּא הָאוֹיֵב?
שֵׁב, אָחִי. שֵׁב.
זֶה לֹא בָּרוּר עַכְשָׁו.
–
אַתָּה אֵינְךָ מוֹצֵא מָקוֹם,
וְגוּפְךָ מִתְכַּסֶּה בֶּעָפָר,
מִתְחַפֵּר
בַּבּוֹר הַצַּר.
בשבוע שחלף חלו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה וכן יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל. לראשונה מזה שנתיים וחצי התקיימו האירועים האלה בתחושה שאולי המלחמה נגמרה, זו שהחלה בשבעה באוקטובר 2023 עם מתקפת הפתע של החמאס, ומאז נמשכת עד היום בשינויים כאלה ואחרים. הרגע הזה יכול לכלול בתוכו התחלה של חשבון נפש לאומי אם יש דבר כזה, אבל נדמה שבינתיים גם לכך עוד לא הגיעה העת, עדיין.
השיר שלפנינו, "מלחמה ללא שם", מופיע בספר השירים השני של המשוררת טליה פרידמן (ילידת 1970, מתגוררת בת"א), "פקעות של זעם" (2024, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה דורי מנור, עמ' 51-50).
את ספר שיריה הראשון, "אבל אני רציתי חֶרֶב" (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, 97 עמודים) הקדישה פרידמן לאחיה, אורי פרידמן ז"ל, שנולד ברמת השרון ב-6.8.1975, שירת בחטיבת הנח"ל בגדוד 932, ונהרג במוצב כרכום באזור רצועת הביטחון בדרום לבנון ב-10.4.1996 בעקבות פגיעה מרסיס של פצצת מרגמה שנורה לעבר המוצב בידי חיזבאללה.
גם בספרה השני כמה וכמה שירים נכתבו אודותיו, בהם גם השיר "מלחמה ללא שם", רב המשמעות (מלחמה ללא שם גם ביחס לזמן שבו האח נהרג בדרום לבנון וגם ביחס למלחמות הפנימיות בתוך החברה הישראלית).
סביר כי השיר נכתב לפני טבח השבעה באוקטובר, כי מוזכרת בו המחאה בקפלן, שפסקה לאחר התרחשותו. המשוררת מזכירה בשיר את רצח רבין, שאירע חודשים אחדים לפני מותו של אחיה, ואולי קושרת בכך בין ימי ההסתה שקדמו לרצח לבין הימים שקדמו לפרוץ המלחמה – ההפיכה המשטרית וההפגנות נגדה ("הזמן לא נעצר כשנפלת, גם לא הטירוף", כלשונה בשיר).
העלאתו באוב של האח המת קודרת, אך התובנות ממנה חשובות. למשל, אלו שהפכו את המילה "קפלניסטים" למילת גנאי, בזמן שלפנינו בשיר תיאור של אחות שכולה שהפגינה בקפלן (!). וגם הסיום המצמרר של השיר, שכוחו יפה גם לימינו, כשלא ברור מיהו בעצם האויב – זה שמחוצה לנו או גם זה שבתוכנו, או בלשון המשוררת: "איזה צד הוא האויב? / שב, אחי. שב. / זה לא ברור עכשיו".
די אם נזכיר בהקשר הזה את העימות בין המשפחות השכולות בפתח הדיון בבג"צ על שאלת הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית, שאותו תיאר אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, כ"מלחמת אחים".
