אמנים הגיע הזמן גם לכתוב

טל סלוצקר קורא לחבריו האמנים הויזואליים לכתוב הרבה יותר, ולחבריו הסופרים לצייר הרבה יותר, ובכלל להיות יותר רב תחומיים.

המערכת

נכון לזמן כתיבת שורות אלה הכתיבה בדפוס של האמנים הויזואליים בארץ הנגישה לקוראים, פרט לכמה יוצאי דופן בודדים כמו רועי רוזן ועוד מספר מצומצם של אמנים, מסתכמת בסטטוסים לפייסבוק.

נכון שמדי פעם אמן כותב טקסט תערוכה לאמן אחר, וישנם אמנים שכותבים על תלמידים, אבל זה נדיר ולא כל כך נפוץ. אמנים ישראלים, בגדול, לא כל כך מתעניינים זה בזה ובוודאי שלא בחיי האמן.

ואם אמן כותב על חייו שלא יצפה להרבה תגובות מאמנים אחרים. גם ביקורות אמנות מצד אמנים כלפי אמנים אחרים אינן נפוצות כלל וכלל. והאמנים שכתבו ביקורות כאלה, כולל כותב שורות אלה שפירסם כמה וכמה ביקורות בנושאי אמנות ומאמרים שונים, נידונים להתרחקות מהאמנים אודותם כתבו – אשר מעדיפים להתעלם או לנתק קשר דרך ניתוק מרשתות חברתיות, ואלו שעוד לא התנתקו מאיימים להתנתק.

האמנים בארץ די עוינים כתיבה של אמנים על אמנות, ואלו שקוראים ספרים עושים זאת במעין סוד ואינם מגלים את דבר קריאתם. מדובר אם כן בנטיית אנטי-טקסט אצל האמנים הריאליסטיים, ובהיעדר עידוד לטקסטואליות ולדיבור מצד אמנים מהאמנות העכשווית. האמנים בארץ הם בכלל עם שתקן, ובהרצאות ושיחות גלריה אינם אומרים רוב הזמן מה הם חושבים, אלא נוטים לשתיקה מוגזמת והיעדר תגובה על נושאים החשובים לגורלם. ניתן לומר שבאמנות בארץ מדובר בכל אמן לגורלו וכל אחד מהאמנים דואג לעצמו, ואם התמזל מזלו אז יש גלריה שדואגת לו, או סוחר אמנות, והוא איננו מתעניין באמנים מעבר לאלו שמלמדים איתו, במידה ויש כאלה, ובמספר אמנים שבגלריה שלו.

האמנים אינם מפתחים מספיק את הביטוי בכתב אודות יצירתם, ולדעתי סטטוסים בפייסבוק (של מי שכותבים שם) אינם מספיקים. הם אינם מייחסים מקום מרכזי לכתיבתם – לא שמעתי על בלוגים בנושאי אמנות כבר זמן רב, ומיעוטם הקטן של האמנים הוציאו ספרי טקסט לאור. אפשר לספור אותם על על אצבעות שתי כפות ידיים. וזה מתוך קהילה של מאות אמנים ויזואליים, אולי הרבה יותר.

האמנים אינם מתעניינים אחד בשני משום שכל אחד בתחום הזה דואג לעצמו ולעבודתו, ומיעוט קטן דואג גם לאמנים אחרים, וגם זה רק עד גבול מסויים. דלות הטקסטים שאמנים כותבים אחד על השני בהווה היא עדות לכך שהם אינם מייחסים מספיק חשיבות לביטוי בכתיבה של עמדותיהם, וכאשר מישהו מעז וכותב ביקורת תגובתם אינה באה בכתב.

בספרו THE PAINTED WORD התריע תום וולף על כך שהטקסט הולך ונעשה יותר חשוב מהיצירה החזותית. אני מתריע על מגמה שונה באמנות של הזמן הזה. הטקסטים הנכתבים על ידי אמנים כמעט ולא נכתבים בכלל, והפרסומים בדפוס של ספרי טקסט של אמנים היא סוגת כתיבה שהצטמצמה עד כדי כמעט חוסר קיום בכלל. אולי תשאלו – מה לאמנים ולכתיבה, אלו נדרשים לעשות אמנות, ממתי הם כותבים? אז חברים יקרים, לאמנות הפלסטית ולכתיבה יחסי צמידות מזה זמן רב ביותר.

בתור דוגמה אחת ידועה ליאונרדו דה וינצ'י כתב על נושאים רבים במחברות שלו, מיכאלאנג'לו בואנרוטי כתב שירים ומכתבים, וואן גוך כתב מכתבים ידועים, דגא כתב שירים, פיקאסו כתב מחזות, שירים, ועוד טקסטים רבים, ויש עוד אינספור דוגמאות מהעבר הלא כל כך רחוק.

לעתים האמנות מלווה בטקסטים שנכתבו על ידי האמן שמבהירים מה הסתובב בתודעתו, ואילו רעיונות עלו במוחו שראה כחשובים מספיק כדי להעלותם על הכתב.

וישנן גם דוגמאות הפוכות, של סופרים שגם ציירו ואיירו.

לאחרונה גילו רישומים רבים של פרנץ קפקא, שבתחילת דרכו, לפני שכתב את הספרים המהוללים שיצאו לאור, היה מאייר, וכך הכיר מנהל הוצאת ספרים. כן, קפקא הדגול צייר ולא רק כתב.

פעולות הציור והכתיבה מתבקשות זו מזו על ידי יוצרים רבים, ולא קיימות אך ורק בנפרד. מדוע להשאיר את כל הכתיבה לתיאורטיקנים של האמנות, לפילוסופים, לאוצרים, כשאפשר לגלות את שימושו בשפה של האמן עצמו. אם כל אמן דואג לעצמו על האמנים לכתוב ולהוציא בדפוס ספרים של כתיבתם, או לפחות לדאוג לפרסם טקסטים בכתבי עת באתרי אינטרנט או בקטלוגים של יצירתם, כהתחלה. כדי לשנות את המצב על האמנים לתת מקום משל עצמו לכתיבתם. אם כזמן כתיבה, כפינות כתיבה קבועות (שולחן כתיבה לאמן), ואם אפשר אפילו פרסומים משותפים של טקסטים.

אז חברי האמנים – כדאי לשנות את מצב העניינים העגום הזה.

דרך כתיבת טקסטים ופרסומם האמנים יכולים לתת קול למחשבותיהם ולרצונותיהם, וגם לבטא את האלמנט האסתטי שבטקסטים. אמנים יכולים לפרסם ביקורות וטקסטים זה על זה, וכל אחד על יצירתו, ולהגביר את הדיאלוג דרך השימוש בשפה. וזה בלי לוותר על כתיבת ופרסום פרוזה ושירה.

עוד דבר שעשוי לשפר את המצב הוא סדנאות כתיבה בבתי הספר לאמנות, עם הפקת חוברות עם כתיבת המשתתפים כתוצר של סיום קורס. בתי הספר והאמנים רק ירוויחו מכתיבה אסתטית במסגרת של בתי הספר לאמנות.

יש להגדיל את כמות הטקסטים האסתטיים באמנות, ועמם את העניין האסתטי של האמנים זה בזה, על ידי כתיבה על עבודות של אמנים. כיום אמנים בארץ עיוורים זה לחייו של זה. הם יכולים להרוויח מהבעת עניין ביוגרפי בחייו של אמן אחר. הם יוכלו לכתוב כתיבה ביוגרפית, ובתקווה גם להיקרא על ידי אמנים אחרים, וכך חיי האמן יהיו במקום יותר מרכזי במודעותם של האמנים. אחרי הכל פרסום ברשת נעשה בקלות, ואפשר גם לפרסם בדפוס.

אמנית שזוכה לעניין רב גם בצד החזותי וגם בצד הטקסטואלי היא לריסה מילר. היא דוגמא לכך שצידה השירי של אמנית יכול לזכות לעניין הציבור ולא רק הצד החזותי שלה. היא פרסמה עד היום שלושה ספרי שירה, ופרסומים נוספים בעיתונים ובכתבי עת. מדובר ביוצרת צעירה שמפעילה את שני צידי המשוואה של ציור טקסט וזוכה לפרסום רב.

עוד אמנית שהפעילה את שני הצדדים האלו ביצירתה היא הדס מזרחי ז"ל, שבנוסף לכתיבת פרוזה ושירה רשמה רישומים בעיפרון, וסמוך למותה הציגה בתערוכה קבוצתית. היא השתמשה בביוגרפיה שלה בכתיבתה וציירה את עצמה ואת הסובבים אותה.

לסיכום, אני קורא ליותר עניין של אמנים אחד בשני, מבחינה ביקורתית, פואטית, פרוזאית, וביוגרפית.

אני קורא לאמנים לכתוב, ולפרסם את כתיבתם, בין אם באינטרנט או בדפוס. ולבתי הספר לאמנות אני קורא לקיים סדנאות כתיבה בהן הסטודנטים יפתחו את צידם הטקסטואלי.

חברים הגיע הזמן לכתוב, לא רק לצייר. ואני קורא גם לצד השני, הספרותי – חברים הגיע הזמן גם לצייר לא רק לכתוב.