משה גרנות סוקר כמה מסיפוריו הידועים ביותר של תומאס מאן שהופיעו בקובץ אחד.
המערכת
על "מוות בוונציה וסיפורים אחרים" מאת תומאס מאן. מגרמנית – נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד 1988, 207 עמ'
בספר שלפנינו נמצא את הנובלה המפורסמת של תומאס מאן "מוות בוונציה", ועוד 3 סיפורים קצרים, ומתוך ארבע היצירות – שלוש מסתיימות בצורה טראגית.
גוסטב אשנבאך, גיבור הנובלה, הוא סופר בעל מוניטין (מוזכרים בין כתביו רומן על פרידריך הגדול ורומן בשם "הנידח"). הוא חי ברווחה (יש לו בית קיץ בכפר עם משרת ומבשלת), וגם זכה לתואר אצולה (פון אשנבאך). הוא בן כחמישים, אלמן, ואביה של בת נשואה. מראהו של איש הנושא על גבו תרמיל נדודים גורם לו להשתוקק לצאת מעירו, וסופו של דבר הוא מגיע לוונציה, עיר שביקר בה גם בעבר.
אחרי הרפתקה עם גונדולייר נכלולי, הוא משתכן בבית מלון, שם מתארחת גם משפחה פולנית – אם, שלוש בנות (הלבושות בצורה נזירית), ונער כבן ארבע-עשרה יפיפה שמהפנט את הסופר. לאורך כל הנובלה הנער מושווה לאל, לגנימד, בנו היפיפה של מלך טרויה, שזאוס התאהב בו, עטה על עצמו דמות של עיט, וחטף אותו לאולימפוס (ראו פסלו על העטיפה הקדמית של הספר). אשנבאך מדמה אותו לפסל היווני הנהדר של הנער השולף קוץ מכף רגלו. הנער נדמה בעיניו ליקינטון, בנו היפה של מלך מקדוניה, אהובו של האל אפולו, שבקנאתו זפירוס, אליל הרוחות, גורם למותו, ואפולו הופך את דמו השפוך לפרח. כשאשנבאך רואה אותו על החוף בבגד ים, הוא קובע שלפניו יצירת מופת אלוהית. אינספור סופרלטיבים מורעפים על הנער הזה, אשר מתחיל להחזיר מבטים לאיש המבוגר הזה שעוקב אחריו. אשנבאך מנסה אפילו להתקרב לדלת המשפחה הפולנית, שוכר גונדולה שתעקוב אחרי המשפחה, מתאווה ללטף את תלתליו – אבל הוא אינו מעז לעשות דבר. הוא מודע לכך שלאהבתו אין שום סיכוי, אך זה למעלה מכוחותיו להימנע מלעקוב אחריו.
שמועות מגיעות אל אשנבאך כי מתחוללת בוונציה מגיפת כולירה המפילה חללים, ובתי החולים מלאים, אבל השלטונות מתכחשים לעובדות כדי שהתיירים לא ינטשו את העיר. אשנבאך מחליט להישאר בעיר כל עוד הנער היפה ומשפחתו נשארים בה. בינתיים הוא מבצע צעדים מגוחכים כדי למשוך את תשומת ליבו של הנער – מחדש, כביכול, את נעוריו על ידי צביעת שיערו ואיפור פניו. הוא מתהדר במיטב חליפותיו. בסוף הסיפור הוא מצוי בחוף הים, משגיח כיצד הנער (אשנבאך קלט מקריאות חבריו ששמו טארז'ו, מעין קיצור של חיבה לשם הפולני תדיאוש) מתקוטט עם חבר שתמיד שימש מעין נושא כליו. אשנבאך היה רוצה לצאת לעזרתו של הנער, אך גם את זה לא עלה בידו לעשות, והוא נפטר, כנראה מכולירה, כאשר נגד עיניו מושא אהבתו.
פעמיים מוזכר בסיפור שהנער עושה רושם שהוא חולני, וליד הצער, מתגנבת גם שמחה על כך שהוא לא יזכה להזדקן, ועל כן יסיים חייו כשהוא בשיא יופיו (עמ' 34, 63). יש בסיפור איזכורים למיתולוגיה היוונית, כמפורט לעיל, וגם אזכור הדיאלוג שבין סוקרטס ופידרוס על יופי ורוח. והאזכורים האלה מבקשים אולי לרמוז לתרבות היוונית הקלאסית שבה ההומוסקסואליות הייתה לגיטימית ומקובלת על אלים ועל בני אדם, שהרי מיומניו של תומאס מאן למדים שהוא היה הומוסקסואל לטנטי. וכן, אנחנו למדים מעדותה של אלמנתו כי רוב הפרטים בסיפור זה אירעו למאן עצמו. הנער הפולני שמשך את תשומת ליבו של מאן היה הבארון ולדיסלב מס, ודמותו של גוסטב אשנבאך נבנתה על פי דמותו של גוסטב בן דורו, הלא הוא המלחין גוסטב מאהלר.
גיבור הסיפור "מאריו הקוסם – חוויית מסע טראגית", הוא איש פעלולים ולהטוטן בשם צ'יפולה. המספר, אשתו, ושני ילדיהם, מבלים חופשה בטורה דוונרה לחוף הים הטירני.
לאחר מספר חוויות לא נעימות ב"גראנד הוטל" הם עוברים לאכסניה "אליונורה" בבעלות אישה מהעיר פירנצה בשם אנג'וליירי. לעיר קיט זו מגיע אותו להטוטן, והילדים מתחננים בפני הוריהם לקנות כרטיסים למופע שלו, למרות שהוא יועד להתחיל בשעה תשע בערב, שעה שהילדים צריכים ללכת לישון. המופע באמת מדהים – הוא מהפנט אנשים למלא את פקודותיו, תמיד בהצלפת שוט, כשהוא שותה כוסות קוניאק בזו אחר זו, ומעשן אינספור סיגריות. המופע מתחיל, כמצופה מאיטלקים, באיחור של חצי שעה (בתחילת הסיפור יש עוד הרפתקאות לא נעימות המיוחסות לקבלת האורחים "החמה" של האיטלקים). ובכן, צ'יפולה מחולל נפלאות: מהפנט אנשים להישמע לפקודותיו; מצווה על 18 אנשים לרקוד סטפס; מקשיח גופו של מתנדב, עד כדי כך שניתן לעלות עליו, והוא לא מתקפל; הוא יודע צפונות ביוגרפיות של אנשים מהקהל; מבקש מהקהל לומר לו מספרים אקראיים, מחברים אותם, והוא יודע מראש את הסכום; עורך להטוטים בקלפים; ועוד. לקראת סוף המופע (אחרי חצות – הילדים נרדמים, מתעוררים, ומתעקשים להישאר עד הסוף) הוא מהפנט איש צעיר לחשוב שהוא עצמו (איש מכוער מאוד בעל גבנון) הוא סילווסטרה, הנערה שהצעיר אוהב ללא סיכוי. הוא מציג עצמו כסילווסטרה שנענית לו ומבקשת שינשק לה. הצעיר מנשק לצ'יפולה, וכשהוא מתעורר מההיפנוט, הוא מבין מה האיש עולל לו, והוא יורה בו באקדח. הילדים משוכנעים שזה חלק מההצגה, ואילו הדובר חש טעם של חירות.
הסיפור הזה נכתב ב-1930, ופרשנים משוכנעים שיש פה רמז לכך שהפאשיזם מהפנט אנשים, והם מקבלים את ההתעללות שלו. אינני בטוח שזה הפירוש הנכון.
הסיפור "לואיזכן" נפתח בחידה: מדוע אישה יפיפייה כמו אמרא (ראשי תיבות של ארבעת שמותיה) נישאה לעורך דין כריסטיאן יאקובי, הר אדם, לא יוצלח בחברה ובמסגרת מקצועו, משפיל עצמו בפני כל אדם, ובעיקר בפני רעייתו – התנהגותו מזכירה קשקושיו של כלב מחמד. אין להם ילדים, ומסתבר שהזוג אינו ישן יחד, אלא הוא זוחל אל מיטתה כמו כלבלב כדי להביע את הערצתו לה, תוך שהוא פורץ בבכי. מסתבר שלה עצמה לא צריך לדאוג – כל העיר יודעת שהיא בוגדת בבעלה עם מוסיקאי צעיר ממנה בשם אלפרד לויטנר. אמרא מתכננת נשף, ובו כ-150 איש, כשבתכנית הופעה של כושים, זמרת, להטוטן, חיקויים, מוזיקה, וריקודים. מסמר הערב, לפי תכניתה הזדונית, הוא שבעלה הענק והשמן יופיע בתור לואיזכן, הזמרת והרקדנית הקלילה והנלעגת, כשהוא לבוש בבגדי תינוקת, ובזמן הזה המאהב שלה והיא עצמה ינגנו בארבע ידיים על הפסנתר. הבעל מנסה להתנגד, אבל אינו מסוגל להמרות את פיה של רעייתו העריצה, שהחליטה ללעוג לבעלה האומלל בפרהסיה. הבעל מופיע, ומרוב בושה ותסכול הוא מתמוטט. רופא (יהודי!) מהקהל מזדרז לבדוק אותו, ונאלץ להודיע – סוף. סוף הנשף וסוף חייו של כריסטיאן יאקובי.
מסיבה לא ברורה העדיף תומאס מאן את אחד מסיפוריו הראשונים – "טוניו קרגר" (המופיע בסוף ספרנו) על פני שאר סיפוריו. בהמשך נבדוק אם העדפתו זאת של תומאס מאן מוצדקת.
הסיפור מתחיל בתיאור אהבתו של טוניו קרגר בן ה-14 לבן גילו האנס האנסון. שניהם בנים למשפחות "טובות" – קרגר הוא בן של קונסול, והאנסון הוא בן של סוחר עשיר. האנס מתעניין בסוסים, ואילו טוניו מתעניין בספרים (ממליץ על "דון קרלוס" של שילר), וכותב שירים בסתר, מה שנחשב למעשה רכרוכי. האנס תלמיד מצטיין, ואילו טוניו תלמיד חלש. טוניו מקנא בתלמיד אחר, ארווין, שגם הוא מתעניין ברכיבה על סוסים, ואיתו הולך האנס שלוב זרוע.
המספר מדלג לגיל 16, ואז אין זכר להאנס. כאן טוניו מתאהב באינגה, בת של דוקטור, וכדי להיות קרוב אליה הוא משתתף בשיעור ריקוד, וגם פה הוא נכשל, ומעורר צחוק אצל שאר הרקדנים. נערה בשם מגדלנה רוצה בו, ואף מתלהבת משיריו, אבל הוא רוצה רק את אינגה, ואותה הוא לא יוכל להשיג.
שוב דילוג – וטוניו איש צעיר (מעל גיל שלושים), אביו נפטר, ואימו ("הדרומית", שבעטיה קיבל שם "דרומי", ולא גרמני) נישאת למוזיקאי איטלקי. טוניו קרגר הוא עכשיו משורר מפורסם, והוא מתארח אצל ידידה רוסייה בשם ליזווטה איוונובנה, ושם הוא שוטח את מחשבותיו על השראה, אמנות מול החיים, על התחושה שהספרות היא קללה, שבצדק יש חשדנות כלפי אמן, שיצירה נולדת מייסורים (בנקאי נוכל נגזר דינו לכלא, ושם הפך לסופר נערץ), וכי המילה הכתובה גורמת לצינון הרגש. הוא מצטט את "האמלט", את "טריסטן ואיזולדה", וכו'. כל המסה הזאת משתרעת על פני 11 עמודים (179-168)!
טוניו נפרד מליזווטה, ונוסע לדנמרק. בדרכו הוא מבקר בעיר הולדתו – בבית הוריו ובבית האנסון, שכצפוי מאוכלסים בדיירים אחרים. בעיר הולדתו הוא מוזמן לחקירה כי המשטרה עוקבת אחרי נוכל שמתכוון, כמו טוניו, לנסוע לדנמרק. מסתבר שלטוניו אין תעודות (איך עוברים מארץ לארץ בלי דרכון?), אך השוטר מוכן לוותר בראותו את שמו על טיוטות יצירותיו שטוניו נשא עמו. בקופנהאגן הוא נקלע לנשף, ובו הוא רואה את האנס היפה (עדיין בחליפת מלחים), ואת אינגה, אבל לא נוצר ביניהם קשר. במכתב לליזאווטה הוא מרגיע אותה שהוא אוהב את החיים ונכסף אל הפשטות והנורמליות.
מקובל על מבקרי הספרות שיש שלושה אדנים ליצירה הראויה לשמה: מורכבות; אחדות; ועצימות (=באיזו מידה היצירה מרגשת). ובכן, הסיפור הזה בהחלט מורכב – שלבים שונים בחייו של טוניו. אבל הוא חוטא לאחדות – הקפיצות מאהבת נער לאהבת נערה (בלי עקבות לעבר!), המסה הארוכה על אמנות וחיים, ואחר כך הביקור בעיר ההולדת והמפגש חסר התוחלת עם אהובי נעוריו – מורים בעליל על היעדר קו של אחדות. ובאשר לעצימות – בתחילת הסיפור יש קטעים מרגשים, אך הם נעלמים בהמשך.
בסיפור "טוניו קרגר" מביע טוניו בפני ליזווטה התפעלות מהספרות הרוסית הנערצת. ובאמת, גוגול, דוסטוייבסקי, וטולסטוי, הם סופרים מעניינים יותר מתומאס מאן, אבל בדבר אחד אין למאן מתחרים: ביכולת שלו לתאר בפרטי פרטים את מראהו החיצוני של כל גיבור – פניו, הבעותיו, שיערו, בגדיו – סממנים חיצוניים שמרמזים על פנימיותו. וכן, לפעמים הוא אפילו מגזים. כך, בסיפור "טוניו קרגר" מוזכר 4 פעמים (!) שלאביו של טוניו היה פרח בדש בגדו.
קיראו גם:
ד"ר לימור שריר על האמן ומגפת החולירע – ניתוח של "מוות בונציה"
לימור שריר על התנהגות הציבור בעת מגפה על פי "מוות בונציה"
צפו במקדימון הסרט של ויסקונטי, עיבוד מפורסם ל"מוות בוונציה":
