ד"ר אלי אשד, יושב ראש והעורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ על
הספר "מצוותא ועד מילוא" של פרופסור חגית הלפרין
פרופסור חגית הלפרין, כמו אחותה הבכורה פרופסור נורית גוברין, היא חוקרת ספרות עברית ידועה.
שתיהן בנותיו של העורך והמבקר הספרותי, וכמתברר מהספר גם מנהל מועדון תרבות, ישראל כהן.
האחות נורית גוברין הציבה לאחרונה יד לאביה ולמשפחתה בספר זכרונותיה "ילדת מנדט: זכרונות מדור לדור" (קראו את משה גרנות וגם את עפרה מצוב-כהן על הספר).
כעת, בספר "מצוותא ועד מלוא" – שבניגוד לספרה האישי מאוד של אחותה הוא מחקרי לחלוטין, וקשה או בלתי אפשרי למצוא בו איזכור לעובדה שהמחברת היא בתו של האיש שבעצם עומד במרכז הספר – חגית הלפרין מניחה מצבה נוספת לזכר האב, בתיאור פרטני ומפורט של פרשה שבה היה לו תפקיד מרכזי. זו היתה ההקמה והניהול של מועדון התרבות התל אביבי "מילוא" במשך עשרות שנים. המועדון היה קשור למפלגת מפא"י, ששאפה דרכו לגייס אנשים צעירים ובעלי מודעות פוליטית חזקה לחיזוק המפלגה.
המועדון, כפי שמראה הספר, היה אחד מכמה מועדונים כאלו, שהוקמו בפינות שונות בארץ, כמו ירושלים וצפת. הידוע בכולם, ששרד בשמו לפחות עד היום, הוא "צוותא", שקיים עד היום בלונדון מיניסטור בתל אביב. אף כי בפורמט שונה מאוד מזה שתיכנן לו מייסדו המקורי, המשורר אברהם שלונסקי.
למרבית הצער המועדונים, שבהם היו הרצאות של אנשי ספרות, אמנות, ותרבות, וגם מופעים, קונצרטים, ותערוכות, לא הצליחו במשימה הזאת. אנשים צעירים בעלי מודעות פוליטית הם לא הצליחו לגייס. כנראה הרצאות בנושאי ספרות ותרבות הן לא הדרך בשביל גיוס כזה, בניגוד למה שהיה בעבר, במאה ה-18 וה-19, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20.
המועדונים נסגרו על ידי מפלגת העבודה כתוצאה מהמשבר הכלכלי שאחז בה לאחר תבוסתה בבחירות, וגם כי בעצם במשך עשרות שנים לא מילאו את משימתם.
הם הגיעו בעיקר לקהל מבוגר של חובבי ספרות ותרבות, אבל לא עוררו עניין בקהל צעיר יותר.
מהי כן הדרך לשכנע ולגייס צעירים, וליצור בהם מודעות פוליטית חזקה? לא ברור עד היום.
אולי דיונים ברשת החברתית "טיק טוק"?
אולי משבר לאומי רחב מימדים, כזה שאנו חווים היום.
הספר של פרופסור הלפרין נותן תיאור מקיף, אם כי אולי פרטני מדי, של תולדות המועדונים הנ"ל. אבל לא באמת עומד על השאלה החשובה – למה לא הצליחו המועדונים במשימה שנתנה להם המפלגה, להגיע אל הצעירים וליצור בהם מודעות פוליטית.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "התיאטרון של הנזיר השחור"
ההצגה "התיאטרון של הנזיר השחור" של תיאטרון La Panim, בבימויו של מישה לוריה, על פי הנובלה "הנזיר השחור" של אנטון צ'כוב שנכתבה ביולי 1903, כשנה לפני מות המחבר, מספקת חוויה תיאטרלית עשירה, ומדגימה את גדולתה ואת רבגוניותה של יצירתו של הסופר הדגול.
צ'כוב, הריאליסטי בדרך כלל, יוצר כאן דמות חלומית-מיסטית, אשר, לפי מכתביו לידידיו, נגלתה לו בחלום.
העלילה המרתקת, האוטוביוגרפית-נבואית, המורכבת, החזיונית, שמעסיקה ומפלגת את הפרשנים כבר למעלה מ-120 שנה, היא של צ'כוב, אך מעדן השפה העברית בפי השחקנים, המענג אין-קץ, הוא הישגה העצום של המתרגמת דינה מרקון.
התרגום ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2006.
הדמות הראשית היא אנדריי קוברין, אדם צעיר, משכיל, הוגה דעות, אשר "עייף ועצביו התערערו", ובא "להתאוורר" באביב ובקיץ בכפר, באחוזה ענקית בה עברה ילדותו משהתייתם מהוריו. שתי הדמויות הנוספות הם פסוצקי, בעל האחוזה, אשר טיפח בה גן פירות מפואר וחלקת פרחי נוי, וטניה, בתו הצעירה.
את קוברין מגלם אריאל קריז'ופולסקי, שחקן, מורה למשחק, במאי, מחזאי, מלחין, מדובב, המנהל האמנותי והמייסד של התיאטרון La Panim .
פסוצקי מגולם ע"י ניר מנקי, שחקן קולנוע, טלוויזיה, ותיאטרון. על הצגת היחיד המבריקה שלו, "חוות החיות", המלצתי כאן, ביקום תרבות.
את טניה משחקת אניטה פדרמן, בוגרת ניסן נתיב, שחקנית קולנוע ותיאטרון.
ההצגה עולה על במת תיאטרון אלפא, שאירח גם את "Macbeth AI" – ההפקה הקודמת של תיאטרון La Panim.
קוברין שהה במצב רוח מרומם. הוא התלהב ממזג האויר הנעים, מיפי הפרחים, מסיפורי הגננות של בעל האחוזה, נהנה מחברתה של טניה, בה ראה חן רב, ונזכר באגדה על הנזיר השחור, שהילך על כדור הארץ לפני אלף שנה, נעלם ביקום, ועתיד היה לחזור ממש בימי שהותו של קוברין באחוזה.
הנזיר השחור אכן נגלה לעיני קוברין. "באופק, כמו רוח סערה או סופת חול, התרומם עמוד גבוה ושחור, ראשו בשמים, תחתיתו באדמה. מִתאריו לא היו ברורים, אך כבר ברגע הראשון אפשר היה להבין שאינו עומד במקום, אלא נע במהירות מחרידה, ונע לכיוון הזה דווקא, היישר לעברו של קוברין, וככל שהלך וקָרַב, קטנוּ ממדיו ומִתאריו נעשו ברורים יותר. קוברין השליך עצמו הצדה, אל תוך השיפון, כדי לפנות לו דרך, ואך בקושי הספיק לעשות זאת… נזיר לבוש שחורים, שראשו היה עטור שׂיבה וגביניו שחורים, שעט על פניו, ידיו משוכלות על חזהו… רגליו היחפות לא נגעו באדמה. אחרי שכבר גִּמֵּא כשלושה סאז'נים הפנה את ראשו לעברו של קוברין, הנהן וחייך אליו חיוך מלא רוך, ובה בעת ערמומי".
איזה תיאור נמרץ ושפה חגיגית מפעימה!
הנזיר השחור הוא הדמות הרביעית בנובלה, ומגולמת ע"י שחקן רביעי בהפקות בימתיות אחדות, אך לא בבימוי של מישה לוריה על במת תיאטרון אלפא. כאן הנזיר השחור מגולם ע"י אריאל קריז'ופולסקי באופן משכנע ביותר: בכריעה על קדמת הבמה, במאמץ גופני, כמתגבר על התנגדות כלשהי, אריאל עוטה מסכה, ואז בוקע מתוך קוברין הארצי הנזיר השחור, בן דמותו הרוחני.
בתפקיד הכפול הזה של השחקן באה לידי ביטוי ההכרעה של הבמאי – הנזיר השחור הוא בן דמותו של קוברין, מסמל את גאוניותו, וחושף את שגעון הגדלות של החוקר, הוגה הדעות. במצב הרוח המרומם הזה, לאחר הפגישה עם הנזיר השחור, קוברין מציע נישואין לטניה.
קוברין ממשיך להזות את הנזיר השחור, ואף מנהל אתו שיחות, בהן הוא נראה ע"י הסובבים כמדבר עם כיסא ריק. בעקבות ההזיות, להן קוברין מודע בעצמו, הוא מאושפז ומקבל טיפול, דבר שמפסיק את פגישותיו עם הנזיר השחור, אך עם זאת גורם לקוברין דעיכה, דכדוך, עצבות, נרגנות.
אם כך, זהו המלכוד: גאונות באה באופן הכרחי עם מחלה נפשית, והבריאות מביאה לבינוניות. האם צ'כוב הגאון גילה סימני מחלה נפשית?
בכל מקרה, גם קוברין, בן דמותו של צ'כוב, חלה בשחפת. המחבר עשה חסד עם גיבורו, וכך ייחל לעצמו – לראות את הנזיר השחור עוד פעם לפני המוות, ולמות עם חיוך על שפתיים כבות: "נזיר שראשו שׂב וגלוי וגביניו שחורים, יחף, ידיו משוכלות על חזהו, שָׁעַט על פניו ועצר באמצע החדר. 'מדוע לא האמנת לי?' שאל בגערה, והביט בקוברין ברוֹך. 'אילו האמנת לי אז שאתה גאון, השנתיים האחרונות לא היו עוברות עליך בעצב ובעליבות שכאלה'. כעת קוברין כבר האמין בכך שהוא בחיר האל וגאון, נזכר בבהירות בכל השיחות שניהל אי-אז עם הנזיר השחור ורצה לומר דבר-מה, אך הדם ניגר מגרונו היישר על החזה; הוא קרא בשמה של טניה, קרא לגן הגדול שעל פרחיו המפוארים נצצו אגלי טל, קרא לפַּארק, לאורנים ששורשיהם שעירים, לשדה השיפון, ללימוד הפלאי שלו, לנעוריו, לאומץ לבו, לשמחה שפיעמה בו, קרא לחיים שהיו כה נפלאים. הוא ראה על הרצפה סמוך לפּניו שלולית גדולה של דם ולא היה מסוגל עוד להוציא הגה מפיו מפאת החולשה, אבל אושר אין-קץ, אושר שאין להביעו במילים, מילא את כל ישותו".
לגן הפרי, בן טיפוחיו של פסוצקי, מקום מרכזי ביצירה. וגם אליו היחס דו ערכי – מצד אחד פסוצקי עוסק בו מתוך אהבה, ורואה פירות מעשיו, אך מצד שני הוא צופה שהגן ייחרב עם מותו, כי אין איש שיאהבו כמוהו.
אבל מורשתו של צ'כוב מטופלת באהבה ע"י אנשי ספרות, מתרגמים, אנשי תיאטרון, וקהל הקוראים והצופים. וגם, כפי שאריאל קריז'ופולסקי סיפר לי, הגנים בשתי אחוזותיו של צ'כוב מטופחים ומשגשגים עד עצם היום הזה, ובהם אוסף צבעונים מרהיב, הפרחים האהובים על צ'כוב, שכיכבו גם בגן הנוי של פסוצקי.
ההצגות הקרובות – בימי חמישי 28/8, 25/9, לרכישת כרטיסים כאן.
פרופסור חגית הלפרין עונה :
שלום אלי,
תודה על ההמלצה.
התשובה לגבי אי הצלחתם של מועדוני התרבות לרכוש את לב הצעירים מבחינה פוליטית כתובה בגוף הספר:
זאת הייתה מטרתם של הפוליטיקאים ולא של ראשי המועדונים! ראשי המועדונים כלל לא ביקשו להשפיע פוליטית על הצעירים אלא תרבותית. מכאן גם אחת מנקודות ההתנגשות בין ראשי המועדונים לבין הפוליטיקאים.
לשאלה מדוע צעירים לא הגיעו למועדונים – התשובה לדעתי היא כי מלוא נוהל על ידי מבוגרים או "זקנים", והצעירים אינם מוכנים להתכנס תחת כנפיהם של מבוגרים לאורך זמן (גם אם "הזקנים" נחמדים מאד ומקבלים את פניהם בסבר פנים יפות). הם רוצים מקום משלהם, המנוהל על ידי בני דורם, הם רוצים לפעל כרצונם ולא עם פיקוח. על כן אנשי "עכשיו" ניצלו את מלוא כשרק החלו לפעול, והפליגו לדרכם שלהם.
אותי דווקא הפליאה עצם העובדה שהם שהו תחת כנפי מלוא כמה שנים ונטלו חלק בפעילות המועדון ולא פרישתם, שהיא בעיני הייתה צפויה!
אנשי מלוא קיוו שיצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ולגדל דור המשך בצלמם ובדמותם, ולא הצליחו. עם זאת נראה שהצעירים קיבלו משהו מהמורשת ולמדו משהו על יושרה, על פעילות תרבותית משמעותית ועוד.