חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "אנורה"
הסרט "אנורה" של שון בייקר זכה בפרס דקל הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן 2024.
ב"אנורה", בדומה לסרטיו הקודמים, בייקר עוסק בעובדים בתעשיית המין, ומציג אותם באור אנושי וחומל. אנורה, שמבקשת להיקרא "אַנִי" במלעיל, היא רקדנית אירוטית, בת 23, העובדת במועדון חשפנות. יחסי העבודה במועדון, בין הבנות לבין עצמן, בינן למנהלי המקום, ובינן ללקוחות, תקינים, ענייניים, והדבר נעים לצפייה. על הרקע הנינוח הזה מתבלטת עוינות מסוימת בין אני לאחת הבנות במועדון, בעלת משמעות בעלילת הסרט.
אני (אנורה) יודעת קצת רוסית, ועל כן היא מארחת במועדון את וניה זכרוב, בחור רוסי בן 21, שמזמין אותה באופן פרטי לאחוזת הוריו המפוארת בניו יורק, ואף לשבוע בילוי משותף בחברת חבריו, בלאס וגאס. היחסים בין הצעירים מתפתחים ומתעדנים. בלהט של רגע, וניה מציע לאני להתחתן, ועקב כך הוא יזכה באזרחות אמריקאית, ולא ייאלץ לחזור לרוסיה. השניים מתחתנים, וחוגגים בתנופת שמחה כנה. אבל אז הוריו של וניה, אוליגרכים שתלטנים, שמתנגדים לנישואיו של בנם לזונה אמריקאית, נכנסים לתמונה, ומשביתים את השמחה. בריונים רוסים, שנמצאים בניו יורק, באים לאחוזה לברר את העניינים, ואז מגיעים גם ההורים מרוסיה.
אני היא דמות עשירה, רבת פנים, מעוררת אהדה. היא עצמאית, החלטית, לעומת וניה התלותי, הילדותי. היא יודעת גם להתגמש, להתאים את התנהגותה והחלטותיה למצב המשתנה. יש בה ביטחון עצמי מבוסס, היא בעלת חוכמת רחוב הישרדותית, חוכמת מועדונים.
הסרט מצולם באופן המהוגן ביותר. בסצינות הסקס הרבות נראים משטחי גוף אסתטיים, ללא איברי מין. בסצינות המכות וניפוץ הזכוכיות בזמן העימות עם שומרי הראש הרוסים באחוזה, הבחורה אינה נפגעת. היא רק נשרטת בפנים ב"קרב חתולות" עם יריבתה במועדון החשפנות. בייקר העניק גם ליריבה הזאת חוכמת חיים ואינטואיציה, כאשר פיקפקה בהצלחת הנישואין של אני, וקצבה להם שבועיים.
הליהוק מקצועי ומדויק. מייקי מדיסון מצטיינת בגילומה של אני. ניכר שהיא חקרה את הווי מועדוני החשפנות, למדה את הריקוד האירוטי, ואת השפה הרוסית. את הדמויות של הרוסים המבוגרים מגלמים שחקני קולנוע ותיאטרון רוסים מפורסמים, דוגמת יורי בוריסוב.
את וניה מגלם באופן אמין ונמרץ שחקן רוסי, שזו הופעתו הראשונה.
ראויה לציון הסצינה האחרונה של הסרט. היא מתבקשת ומפתיעה כאחד, ומציגה את הדמות הראשית באור אנושי-רגשי.
מקדימון "אנורה":
יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הספר ""אנחנו המחפשים – בין הדרקון למטמון"
רות לב ארי היא מפיקת סרטים ותיקה, שהחלה את דרכה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ועוסקת גם ביצירה וחונכות. בספרה החדש "אנחנו המחפשים – בין הדרקון למטמון" (הוצאת פרדס, 285 עמודים) היא מציעה ליוצרים ולצופים תובנות שצברה במהלך הקריירה שלה בעניין עשייה והתבוננות בסרטים.
בניגוד לספרים המנתחים יצירות נבחרות או ייצוג של תופעות חברתיות ופוליטיות בקולנוע, לב ארי מבקשת להתמקד בשאלות העומדות בבסיס היצירה, הן עבור היוצר והן עבור הצופים – מיהו הגיבור? מה אומרת השתיקה? וכולי. לכן היא מרפררת לשורה ארוכה של סרטים (רבים מהם ישראליים) וסדרות טלוויזיה, במטרה לעורר בקורא סקרנות לגבי התשוקה לעשייה הקולנועית ולהמריצו לפענח את הסרטים ומשמעותם.
התשוקה והמחויבות המקצועית מניעים את התסריטאי והבמאי (לעתים מדובר באדם אחד) לספר סיפור לקהל באמצעות שימוש במנגנוני היצירה הקולנועית כמו טקסט, מוזיקה, תלבושות, תפאורה, ואפקטים. ואילו הצופה מביט במסך בשל תשוקה שלו לקולנוע וטעמו האישי. לכן פיענוח יצירות הוא עניין אינדיבידואלי – יש מי שנהנה מהסיפור בסרט מתח "נטו", יש מי שרואה בו מטאפורה ו/או ייצוג לתופעות חברתיות ופוליטיות, למשל "הדייר" של פולנסקי הוא גם מטאפורה לתחושת זרות של במאי פולני בפריז. כמו כן, שימוש באירוניה ובסאטירה עשוי להיות מובן היטב לסוג מסוים של קהל, ופוגעני או משפיל עבור סוג אחר.
הטקסט מרפרר, כאמור, לשורה ארוכה של סרטים וסדרות במטרה להוכיח לקורא שעקרונות היסוד של היצירה הינם אל-זמניים. "חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק מ-1954 מוזכר מיד לאחר "הפסנתר" של ג'יין קמפיון מ-1993 בהקשר של ביטוי עצמי באמצעות אובייקט חיצוני (מצלמה ופסנתר). הקריאה בו אינה מחייבת צפייה בכל הסרטים המוזכרים, אלא מצליחה להעשיר את עולמו של הקורא/יוצר ולהוביל אותו למודעות גבוהה יותר ליצירה.
