זה היה יומו הגדול של תיאטרון חיפה, פרמיירה מול קהל מוזמנים בנוכחות ראש העיר יונה יהב של “על מי ועל מה” – הפקה מקורית בבימויו של משה נאור – מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה.
“על מי ועל מה” – משפחה מוסלמית על במת תיאטרון ישראלי, והצופה, באגוצנטריות מובנת, מצפה שיצוץ הקשר יהודי-ישראלי, אך לא. הצופה נוכח לדעת, שלא כל המוסלמים הם ערבים, ולא לכל המוסלמים יש יהודים בתודעה. את המחזה כתב איאד אקטאר, מחזאי יליד ארה”ב, בן למהגרים מפקיסטן, וכך גם האב ושתי בנותיו הבוגרות גיבורי המחזה. המתח הוא בין שמירת המסורת המוסלמית לבין ההתבוללות לתוך העולם החופשי הנוצרי-לייט האמריקאי. זרינה, הבת הגדולה, משכילה ופמיניסטית, מתעמתת עם המסורת המסתירה את האישה מאחורי חיג’אב, וכותבת ספר פרשנות פרובוקטיבי על מוחמד הנביא. בכך היא מעלה את חמתם של אביה ובני הקהילה המוסלמית – דבר המהדהד את פרשת “פסוקי השטן” של סלמאן רושדי.
הבת הקטנה, מהוויש, רוצה להתחתן, אך רשאית לעשות זאת רק אחרי אחותה הגדולה, ועל כן משימתו של האב היא למצוא לזרינה חתן ראוי. האב מתאפיין ברגשות עזים כלפי בנותיו: מצד אחד הוא מכריז על אהבתו הגדולה כלפיהן, מצד שני הוא מנע בעבר את נישואיה של זרינה עם אהובה הנוצרי, וכן מנתק איתה כל קשר לאחר פרסום ספרה השנוי במחלוקת. החתן נמצא – אמנם מוסלמי דתי, אך מקבל את עצמאותה של זרינה. במערכת היחסים של זרינה עם החתן עולים שני נושאים אוניברסליים מעמיקים הנקשרים זה בזה. זרינה אומרת, שלאחר הפרידה הטראומטית מאהובה הנוצרי, איננה יכולה לאהוב יותר. ואמנם היא איננה אוהבת את החתן באותו האופן הסוער, אך בכל זאת מצליחה לפתח כלפיו רגשות חיוביים, ואף הכרת תודה. זרינה שרויה במצב של “מחסום כתיבה” במשך מספר חודשים, והדבר מעיק עליה מאוד. משהו בדבריו של החתן בפגישתו הראשונה עם זרינה מצית רעיון חדש במוחה, והיא חוזרת לרצף הכתיבה. המסר עובר מהבמה לקהל: קיימת אהבה בוגרת לבן זוג, מתוך הכרת תודה על יצירת סביבת מחייה נוחה יותר, ומחסום כתיבה עלול לגרום למועקה קשה.
ארבעת השחקנים – איציק כהן כאב, אלמה בדישי בתפקיד זרינה, מיכאל מושונוב כחתנה/בעלה, ויסמין עיון כבת הצעירה, ממלאים את הבמה בנוכחות דינאמית.
מהתוכנייה המרחיבה והמעמיקה, שאותה כתבה וערכה מרב יודילוביץ’, למדתי ששם המחזה נובע מתיאורו של הפילוסוף הצרפתי ז’אק דרידה את מושא האהבה: “המה – הוא הדברים, שהאהוב מסמל עבורנו, המי – הן האיכויות המרכיבות אותו”.
הדיון בקהילת המוסלמים באמריקה הוא חדש ורענן לבמה הישראלית, אך מצד שני הוא מהדהד את הדילמה של שמירת המסורת מול ההתבוללות, של קהילת היהודים באותה המדינה, ובעולם כולו.
המחזה ראוי לעלות על במות התיאטראות השונים בארץ לטובת כלל הקהל הישראלי.
תודה לחגית, וכמובן כל הכבוד למשה נאור. אכן כדאי לנו לפעמים להזכר שיש לפי הערכות 1.5 מלירד מוסלמים בעולם, שלרובם לא אכפת כלל מישראל. אנחנו, בניגוד למה שלפעמים אולי נדמה לנו, לא מרכז העולם, ולא נמצאים כל הזמן במחשבותיהם של כל תושביו. וטוב שכך. קצת פרספקטיבה יכולה להועיל לנו מאוד.
תודה רבה, למרות שכבר נמאס מהעיסוק בסכסוך היהודי-ערבי על במות התיאטרון ובספרותינו