רשמים ממופע התזמורת האנדלוסית אשדוד “בין עֲרַב לַמַע’רֵב”, אולם הנרי קראון, תיאטרון י-ם
מאת דוד אדלר
אפתח בכמה מילים על רב-תרבותיות.
לפני שנים נדמה היה שחזונו של בן-גוריון על יצירת עם אחד מהגלויות והפזורות השונות מתגשם. ועוד היה נדמה שהמגמה, שהלכה והתרחבה, של נישואים בין-עדתיים תעביר את הסוגיה מהמישור הסוציולוגי לגנאלוגי. אך זה לא קרה, מסיבות שונות, בחלקן פוליטיות, שאינן נושא המאמר. כיום מקובל שלמגוון תרבותי-אתני, כשהוא נובע מצורך אמיתי, יש מקום בכל חברה פתוחה ופלורליסטית; בעיקר כשתהליך זה אינו מלווה ברצון לצבור הון פוליטי או אישי וכן בנטייה לדחוק ולגמד תרבויות אחרות.
דווקא כבן ויליד הארץ הזו, שעברית הייתה שפת אמו היחידה, ושבמובנים רבים, חונך ע”י המערכות הממלכתיות שיש לזנוח או לזלזל כמעט בכל דבר גלותי, ש”השטעטל” על עליבותו היה דוגמה מובהקת לכך, הבנתי גם אני, בשלב מאוחר יותר בחיי, שזו הייתה טעות. “השטעטל” או ה”מלאח” אינם מהווים עוד עול על צוואר התרבות העברית, אלא מצבות דוממות וטרגיות. האם אנו יכולים ומסוגלים, אפילו אם נניח שהיינו רוצים, להשיל לחלוטין את מורשת אבותינו? אני בעד “אחדות” אך לא בעד “אחידות”. גם יחסי יהודים ערבים, שזו סוגיה, דומה אבל אחרת, אינם מצויים כיום ב”תור הזהב” שלהם כידוע, וכאן בוודאי שאין צורך להרחיב.
על רקע זה, היה לי לעונג לראות איך פיירוז, רחל, עבדיל חלים חאפז, פייטנים עממיים, זלמן שניאור, הרבנים לבית אבוחצירה, ביאליק, לאה גולדברג, שוכנים להם יחדיו. יש חיה כזו והיא חיה נושמת ושרה בבמות מרכזיות, כשהדרבוקה והעוּד מתמזגים עם קונטרבס וכינורות למכביר. הכול מכל – יחדיו. אחרית הימים.
תגידו סלט, ולא סתם סלט, אלא סלט המורכב בעצמו מכמה סלטים, כאילו לקחתם מבחר מופרז בגיוונו של סלטים בחתונה מנקרת עיניים וערבבתם את תכולתם. למרות המגוון והניגודים, ואולי בגללם, הייתה זאת חוויה מיוחדת להיות נוכח בקונצרט של התזמורת האנדלוסית אשדוד, “בין עֲרַב לַמַע’רֵב”, באולם הנרי קראון, בתיאטרון י-ם.
מרתק היה לשמוע את “יד ענוגה” של זלמן שניאור בקולם המרטיט של בנימין בוזגלו, סולן התזמורת ואחינועם ניני הכובשת תמיד, שמעבר לאיכויותיה הקוליות והמוזיקליות המוכרות, נשאה גם דברי קישור קצרים. קשה היה שלא להתרשם מעוצמת אישיותה הכובשת, החזקה, המאמינה ובטוחה בעצמה ובדרכה. ניני ריגשה גם עם ילד לו היה לי (רחל), בואי כלה (לאה גולדברג), עם שיר של פיירוז, שיר עממי תימני ועוד.
המקהלה היפואית רָאנַה, המורכבת מנשים יהודיות, נוצריות ומוסלמיות (אחת מהן עם לבוש מוסלמי מסורתי מוקפד, מכף רגל ועד ראש) ליוותה שירים רבים. המקהלה שהנעימה בקולה, (“הפועלת לתת ביטוי לקול הנשי ולחיבור הבין תרבותי” – ככתוב בתוכנייה), הרשימה בביצוע ייחודי ומקורי של “בין נהר הפרת לנהר חידקל” (ביאליק) בעברית עם הד (קול שני) בערבית.
גם זיו יחזקאל, המשמש כסולן התזמורת הערבית נצרת, הנעים וסלסל בקולו לחוד וביחד עם בוזגלו. על רקע יחסי יהודים-ערבים כיום, זיו יחזקאל, עם זקן וכיפה שחורה על ראשו, הוא תופעה אנומלית, המעידה על קיומם של זרעים פוטנציאליים נעלמים לפיתוחם של יחסים ממין אחר בעתיד. האם זה יקרה? אין לדעת.
כלי הנגינה של התזמורת הייחודית הזו, כוללים כלי נגינה אתניים-מזרחיים וכלים קלסיים כשעל האחרונים מופקדים נגנים שברובם הגדול, לפי שמותיהם, הם יוצאי ברית המועצות. ייצוג נכבד של העלייה הזו בתזמורת אנדלוסית בעיר אשדוד היא מפתיעה ונובעת אולי גם מכך שהעירייה היא מתומכיה הכספיים העיקריים של התזמורת.
על התזמורת ניצח, מנהלה המוזיקלי, פר’ תייסיר אליאס, תושב שפרעם. ושוב, אי אפשר להתעלם גם מההשלכה של עובדה זו על הניסיון ליצור מרקם מוזיקלי משותף בין יהודים וערבים. האם שיתוף זה יחלחל גם לקהל? כיום התזמורת מופיעה רק בישובים יהודיים: אשדוד, ירושלים, תל-אביב, קרית מוצקין, רעננה ובאר שבע ואף לא בישוב ערבי אחד. דומני שלא זיהיתי קהל ערבי גם בערב בו נכחתי (אך אין זה יוצא דופן – לא הבחנתי בכזה, ולו אחד, גם במופעים סגורים אחרים בירושלים “המאוחדת” ואיני מתייחס רק לתיאטרון ששם זה אולי מובן, בשל השפה, אלא גם למופעי מוזיקה ומחול למיניהם).
מבחינה מוזיקלית הפריע לי השימוש במערכת הגברה במהלך הקונצרט, בעיקר בשירתם של הזמרים (ובזו של זיו יחזקאל בפרט), שאם נרצה או לא מעוותת במידת מה את קולות הזמרים ואת צליל התזמורת. אולם הנרי קראון הוא אולם אקוסטי, לא גדול במיוחד, וצלילים וקולות, גם העדינים והחרישיים ביותר, נשמעים בו היטב בקונצרטים הקלסיים הנערכים בו. וכאן עולה השאלה האם המנהלים המוזיקליים מתייחסים לתוכנית כ”קונצרט” (ואז אין שימוש ברמקולים ואסור לקהל להתלחש) או ל”הופעה”. שאלה שלא מצאתי לה תשובה.
כבר הייתי במופעים אתניים מהמזרח ומֵערב, אך אלה היו יותר קאמריים. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למופע תזמורתי מסוג זה. באתי – מתוך סקרנות ויצאתי – עם חוויה מוזיקלית מעשירה ואפילו מרגשת. ויותר מזאת, שאבתי עידוד, שאולי לא הכול עדיין אבוד בארץ היפה והמפוררת הזו.
ראו גם:
התזמורת האנדולוסית אשקלון
*ספר שיריו של דוד אדלר, “סקיצות לתמונה בלתי שלמה”, יצא בהוצאת “אבן חושן”.
