שירה בפרוזה על המצב: שיחה עם עמיר עקיבא סגל על ספרו "מילותינו הן דממה"

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, חוקר שירה, מומחה לשירה הפוליטית בישראל, מבקר שירה, וגם משורר בעצמו.

בימים אלו הוא פירסם ספר שירה חדש, מילותינו הן דממה (הוצאת עיתון 77, 2025), שבו הוא עוסק בין השאר במצב הפוליטי ..בדרכו שלו.

והנה שיחה של ד"ר אלי אשד עם עמיר סגל – על הספר, וגם על דברים אחרים.

אלי: זה ספר השירה הרביעי שלך, אחרי חמש שנים שלא פירסמת ספרי שירה. לפני שנתיים פירסמת ספר מחקרי על שירת מחאה, ובספר זה יש לא מעט שירים על "המצב" בישראל. האם המחקר על שירת המחאה השפיע על השירה בספר החדש?

עמיר: כן, זה ספר השירה הרביעי, וזה מאד מרגש. ובאמת לפני כמעט שלוש שנים פרסמתי את הספר "שירת מחאה בישראל" שיצא, בתיזמון מקרי, בפברואר 2023, לא הרבה אחרי התחלת המחאה נגד ההפיכה המשטרית. עד לפני ארבעה חודשים חייתי בישראל ולכן מה שקורה בישראל השפיע עלי מאד – אישית, וכחלק מהחברה הישראלית – ולכן מבחינתי אי אפשר שלא לכתוב על ישראל בשנים האלה. אלו היו שנות שבר לחברה, למדינה, וכמובן שגם לי אישית – כמו לישראלים רבים.

אני מקווה, ואני מקווה כך בכל ספר, שהצלחתי גם לחדש בשירה, עבורי ועבור עולם השירה העברי. בעיני זה לא נכון להמשיך באותו סגנון ואותה צורת כתיבה, חובה להתפתח, חובה להשתנות כל הזמן.

אלי: בעצם, כל השירים בספר כתובים בסגנון של "שירה בפרוזה"? זה מכוון?

עמיר: כן ולא. במהלך כתיבת הספר, כלומר, כתיבת השירים שהפכו בסופו של דבר לספר, מצאתי את עצמי כותב כך יותר ויותר. והתחלתי לחשוב על הכתיבה שלי ושל אחרים שכתבו בסגנון שנקרא "שירה בפרוזה" וקראתי שירה של אחרים שכתבו כך. בעיני נכון לקרוא לשירה זו "שירת הגודש", וגם כתבתי על כך (במאמר "זמן שירת הגודש", עיתון 77, גיליון 432, אוגוסט-ספטמבר 2023). אני חושב שהגודש של שירה זו מתאר היטב את המצב הישראלי, ובעצם, אולי, את המצב הנוכחי של אדם בעולם. העולם הוא גלובלי לחלוטין, ובמצב מתמיד של הצפה של מידע, של תקשורת, של קשרים, של שינויים ומלחמות, של התפתחויות שלפעמים קשה לעקוב אחריהן מרוב המהירות האדירה שלהן. בישראל מצטרפים לכך מצב החירום המתמיד, מאבקים פוליטיים מתמשכים, כמובן שהכיבוש בן כמעט שישים השנים, ואפילו הבנייה העירונית הצפופה. השנתיים האחרונות הן כמובן עומס וגודש בלתי נתפס – למרות שאת המאמר ואת המושג הזה, וגם הרבה מהשירים, כתבתי לפני אוקטובר 2023.

אלי: ספר על תהליך הכתיבה של הספר. הוא היה קשה במיוחד?

עמיר: כל פעם אחרי שאני מפרסם ספר שירה אני מוצא שאני לא מצליח לכתוב. אני מחפש את הקול שלי מחדש. בשבילי כל ספר הוא סיום של תקופה, מבחינה אישית, ומבחינת הכתיבה, וזה אומר שצריך לחשוב מחדש גם על נוסח הכתיבה שלי. זה גורם לי להכנס לתקופה של שתיקה יחד עם סוג של מורטוריום אחרי כל ספר. ולאט לאט אני מתחיל לכתוב שירים, ובשלב מסוים אני אפילו כותב שירים שבעיני ראויים לפרסום. בתקופה של כמה שנים השירים נכתבים, נאספים, ואני מפרסם אותם בכתבי עת ככל שהם מתאימים. למשל, בספר הנוכחי, כל השירים כבר פורסמו, בגרסה זו או אחרת, בכתבי עת לשירה. בשלב מסוים, שלגבי הספר הזה היה לפני מעט יותר משנה, התחלתי להביט על השירים, לחשוב על הנראטיב הכולל של הספר, על הסיפור שאני רוצה לספר עם כל השירים הללו. כך עשיתי גם בספרים הקודמים. השינוי המשמעותי היה שכל שיר מחאה או שיר פוליטי שמופיע בספר הזה הוא שיר הרבה יותר אישי מאשר בספרים האחרים, פשוט כי השנים האחרונות בישראל גרמו לפוליטי לגעת במצב האישי הרבה יותר מדי. כלומר, תמיד המצב הפוליטי משפיע על המצב האישי, אבל בשנים האחרונות פעולות הממשלה האיומה של ישראל, והשילוב של הכישלון של טבח השבעה באוקטובר, מלחמת הברירה, ורצח העם בעזה, נגעו אישית בכולנו. בכל מקרה, נגעו אישית בי. כמו רבים ראיתי טילים וכטב"מים מעל הבית. מחלון דירתנו בירושלים, שפנה להרי ירושלים, ראיתי טילים נופלים. שמענו את מאות הלוויות בהר הרצל אחרי השבעה באוקטובר, וירדנו למקלט במהלך המלחמה המיותרת מול איראן. כמובן, מה שתיארתי אפילו לא מתקרב לקושי ולסבל של רבים אחרים – של תושבי הדרום והצפון, של משפחות החטופים שהופקרו, של אלפי החללים ומשפחותיהם, של הפלסטינים בעזה, של קהילות שמותקפות כל העת על ידי מתנחלים בגדה. כך שהפוליטי שעליו קוראים בעיתון הפך להיות מאד מאד אישי. תמיד הייתי פעיל פוליטי, וגם עבדתי בארגונים פוליטיים ובכנסת, ואז כמובן שנחשפתי אל עוד ועוד חלקים של ישראל, שאת רובם ישראל כחברה רוצה להסתיר. אבל כאן, כאן, האישי הושפע מאד מהפוליטי.

אלי: מה בעצם עומד מאחורי השירים שהם בבירור פוליטיים ואולי אוטופיים?

עמיר: הרבה כאב, הרבה עצב, והרבה כעס, אולי כמו כמעט כל שיר פוליטי. כל שיר מחאה. אני רואה את המדינה שלי מתאבדת, בוחרת לקרוס ולהקריס את עצמה מבחינה מוסרית ומכל בחינה אחרת. לא סתם אחד השירים נקרא "אנו חיים את בגידת האומה" כי כך אני מרגיש. מעט אחרי השבעה באוקטובר, אחרי שצה"ל כבר נכנס לעזה במלחמה המיותרת הזו, שהפכה לטיהור אתני ורצח עם, התחלתי להרגיש שאני ממש מתגרש מהחברה הישראלית. בתור ישראלי, שחי כל חייו כמעט בישראל, והיה פעיל פוליטי, ואפילו שירתי בצבא וסירבתי רק לשירות מסוים בגדה המערבית (בדיעבד, הייתי צריך לסרב יותר ומוקדם יותר) – זה בשבילי משבר עמוק, קשה. ואני לא חושב שמדובר רק בממשלה. החברה הישראלית איבדה הרבה מעצמה. הרבה אבד בכל שנות הכיבוש, ועוד הרבה אבד בשנתיים שעברו עלינו.

אז אולי כמו כל שיר מחאתי – כעס, עצב, כאב על המצב שבו אנחנו נמצאים. וגם ציפייה לשינוי – אני לא חושב שיש לי שירים אוטופיים כאן, לא שיש לי משהו נגד אוטופיה – זה חלק מהתפקיד של משורר להציב חזון, גם אם החזון הזה אוטופי, או נראה אוטופי. אני גם מאד מאמין בפוליטיקה שמציבה חזון, גם אם הוא נראה אוטופי. וההיסטוריה, כולל הזמן הזה, מראה שלפעמים מה שנראה פעם אוטופי הופך למציאות שגרתית. אבל השנים האחרונות היו כל כך כואבות, שעיקר הדרישה, או הבקשה, או התחינה, היא שהכאב הזה יירגע, ייפסק, ויחלים, ובעיני זה לא אוטופי, זה למעשה הרבה פחות ממה שאנחנו צריכים.

האמת, כשהגעתי לאגוד ולערוך את הספר חשבתי שמתאים שתהיה קצת תקווה ואוטופיה, אבל לא ידעתי מה לכתוב שיהיה אוטופי או איך לכתוב את זה. ואני לא אוהב "להכריח" את עצמי לכתוב משהו שלא מחובר למה שאני מרגיש.

יש לי מחשבות על תיקון המדינה, ועל הדרכים לפרוץ הלאה וקדימה, אבל הרבה ספק וייאוש לגבי האפשרות של התיקון הזה בעתיד הנראה לעין. אני מתחיל לחשוב, וזה רק זרע של מחשבה, שמה שהכרחי לישראל, ולעולם בכלל, הוא חזון מקיף יותר, תפיסת עולם עמוקה של שינוי. אני מקווה להצליח לתרום לכך כי מצב של ייאוש הוא, ובכן, מייאש.

אלי: באחד השירים, למעשה, שיר הנושא של הספר, אתה מזכיר את נתניהו, פוטין, וטראמפ. זה לא מוזיל את השירה שאתה מזכיר את האישים האלה שעדיין פעילים?

עמיר: שנים חשבתי כך, ואפילו לגבי השיר הזה, אחרי שכתבתי אותו חשבתי לא לפרסם אותו, ואחרי שפורסם בכתב עת ואסופה פוליטית חשבתי לא להכליל אותו בספר. אבל אני שמח שהוא חלק מהספר. אני חושב שלמרות העיסוק האינטנסיבי שלי בשירה פוליטית, גם בי דבקה התפיסה השגויה ששיר צריך להיות, לפחות במידה מסוימת, "אל זמני", ואני כבר לא מאמין בזה. שיר נכתב בזמן מסוים, במקום מסוים, ובשפה מסוימת. זה חלק מהשיר, זה ההקשר שהשיר בו, וזה משפיע על השיר עצמו. חלק מהתקופה שאנחנו חיים בה היא ההשפעה העצומה של נתניהו, טראמפ, ופוטין, על העולם כולו, ועל המדינות בראשן הם עומדים.

לפני כמה שבועות הייתי בפראג, שם באחת החנויות היו אינספור מטריושקות, כולן של דמויות מסרטים, ספורטאים, ושחקני קולנוע, ושלוש של מנהיגים – טראמפ, פוטין, ונתניהו. אני לא חושב שנכון להתעלם מההשפעה ומהנוכחות התרבותית של האנשים האלו. ויותר מכך, זה לא חידוש להכליל שמות אישים פעילים בשירה. אצל דנטה כל מני אצילים מונציה מסתובבים בקומדיה השמיימית ובתופת. גם אצ"ג, למשל, ציין שמות אישים שהיו פעילים בתקופתו, במקביל לשירה מאד רליגיוזית, ולמעשה, לפעמים בתוך שיר מאד רליגיוזי. השיר, אגב, נכתב בשנת 2020, באמצע הסיוט של סגרי הקורונה, המיותרים. והייתה תקופה שקיוויתי שטראמפ ונתניהו לא ישובו לתפקידם ופוטין ייעלם מחיינו. לפעמים אני שואל את עצמי – אם נתניהו וטראמפ לא היו נבחרים שוב, האם הייתי כולל את השיר בספר, ואין לי תשובה על כך.

אלי: יש בכמה מהשירים רמזים למד"ב – בשמות השירים ותכנים, זה מכוון?

עמיר: בהחלט. עוד מספר השירה הראשון שלי תמיד היו שירים עם שמות או מוטיבים שאימצתי מספרות מד"ב ופנטזיה. לפעמים בצורה מאד מגושמת, לפעמים באופן יותר אורגני ומתאים לשירים ולספר. לפעמים רק בשם או מילה שיש להם גם משמעות בחלק מספרות המד"ב, לפעמים ביותר מכך. וגם הפעם.

למשל, השיר האחרון הוא מעין מחווה לסדרת המוסד של אסימוב, עם ניסיון לומר שאולי הישראליות שהכרנו תוכל לשרוד כפי שבסדרת המוסד ניסו להציל את האימפריה על ידי בניית "המוסד" בטרמינוס. יש לי בספר שיר נוסף שאני חושב שעל פניו נראה כשיר שעוסק בנושא אחר, אבל במקביל, ובעצם קודם כל, הוא מחווה למסע בין כוכבים, פרנצ'ייז וסדרת סדרות שאני מאד אוהב. שמאפשרת שיחה רחבה עם אנשים מישראל ומכל העולם על עתיד האנושות. יותר נכון, עתיד חיובי וכמעט אוטופי לאנושות.

אני מכיר מעט מאד שירת מד"ב עברית שהיא בפירוש שירה שעוסקת במד"ב במישרין, ולמעשה גם בשפות אחרות זה לא מאד נוכח. אולי זו מורשת ליחס של עולם הספרות ככלל אל פנטזיה ומד"ב. היו וישנם סופרים אדירים בתחומים האלה, אבל משום מה, גם אם הם קיבלו הכרה ואפילו תהילה בציבור הרחב וכמובן בקהילת חובבי המד"ב והפנטזיה, עולם הספרות מתקשה אתם, וחבל. טולקין, זילזני, אדאמס, אסימוב, היינלין, ניבן, ועוד כמה כותבים, הם לא רק כותבים משפיעים, הם גם כותבים מוכשרים ומעמיקים, וגם השפיעו על החברה והתרבות, ועל האופן שבו אנחנו תופסים את החברה שלנו, את האנושות, את עתיד האנושות, ואת העולם והקיום. באופן אישי, למרות האהבה שלי לספרות הזו, אני לא מצליח לכתוב מד"ב שאהיה מסופק ממנו, אז אני מתקרב הכי קרוב שאני מצליח.

אלי: כמומחה לשירה חדשה מה אתה חושב על מצב השירה הפוליטית בישראל דהיום?

עמיר: מאד עצוב בעיני. כתבתי על שירת המחאה של תחילת המאה העשרים ואחת. וזו הייתה תקופה סוערת, שבעצם נגמרה לפני כעשור. תקופה שהחלה בערך בשנת 2004 ונגמרה מעט אחרי המחאה של 2011, או אולי בשנת 2015, תלוי איך מסתכלים על הגל הזה. נפתחו אז אינספור כתבי עת לשירה, קבוצות שירה, יצאו יותר אסופות שירה משיצאו אי פעם בעברית. גם ההתעניינות בשירה הייתה באחד משיאיה, גם מבחינת הציבור הרחב וגם בתוך הקהל של קוראי-כותבי שירה. וגם הנושאים שבהם השירה עסקה התרחבו והפכו יותר ביקורתיים – יותר שירה להט"בית ויותר שירה קווירית, יותר שירה מעמדית, עדתית, נגד הכיבוש, ועל העוולות שבמקומות העבודה.

אבל הגל היפה הזה החל לדעוך, ובשנים האחרונות יש הרבה פחות שירה פוליטית. חלק מזה הוא העניין הקהילתי-ארגוני או סוציולוגי, כתבי עת נסגרו, מעטים אחרים קמו, קבוצות משוררים פסקו, בעיקר קבוצה כמו "גרילה תרבות" שהייתה סופר משמעותית, והעניין בשירה דעך. אף אחד לא ממתין למה שיש למשוררים לכתוב. וזה מתבטא גם בשתיקה. איפה שירה על הפלישה הרוסית לאוקראינה? על הגירוש של הארמנים? על מגפת הקורונה? ובמקביל יש שירה, אבל מעט מאד, על משפטי נתניהו וההפיכה המשפטית. אציין את אילן שיינפלד, שיצר פרויקט שהחל בשנת ההפיכה המשטרית וממשיך של אסופות "התנגדות", ששמחתי לפרסם בהן גם אני. ומצד אחר בכתב העת "יהי" של בית אצ"ג ובאסופות "הנני" של "משיב הרוח" וחיל החינוך יש המון שירה שעוסקת בשנות המלחמה, ובעיני הרבה ממנה יפה ומעניין, אבל הרוב מטריד מאד. הרבה מאד שירת נקם עם מוטיבים מאד דתיים, עם התעלמות מהצד השני, ובמקרה של "יהי", אמירות שכבר מכירות בכיבוש (אפילו שיר אחד שנקרא "הו, הכיבוש"), ושלל אמירות על השמדת הפלסטינים, כיבוש שטחים, התרחבות ישראל. מה שפעם היה נאמר בסתר היום כבר הופך להיות גלוי. וכשזה נכתב במקביל לכאב הגדול של אחרי שבעה באוקטובר, ובמקביל לרצח העם בעזה ואלימות המתנחלים בגדה, זה מאד מאד מטריד. והאמת, כתבתי על השירה הזו מאמר שאני מקווה לפרסם בקרוב. חלק משלבי העריכה היו ביוני-יולי האחרונים, תוך כדי הלחימה עם איראן, תוך כדי ירידות למקלט, טילים מעל הבית, ותוך כדי שקראתי שירה שממש זיעזעה אותי. כמי שדוגל בחופש ביטוי וחופש אמנותי, זו חוויה מאד מוזרה להזדעזע משירה.

אלי: אתה נמצא עכשיו בגרמניה ומבצע מחקר שם. מה אתה חוקר? איך זה להיות שם?

עמיר: אני חוקר הגירה. בישראל חקרתי בעיקר עלייה לישראל, מצפון אמריקה אבל גם ממדינות אחרות. כאן אני חוקר קשרי פזורה, אני בוחן את הפזורה היהודית והישראלית והקשרים לישראל, והפזורה הרוסית והקשרים לרוסיה והשפעת המלחמות בשתי המדינות.

זו חוויה מאד מיוחדת ומעניינת. הגעתי לכאן לשנתיים, כי זה זמן מלגת הפוסט דוק שלי, אבל בהחלט ייתכן שנישאר יותר. זה בעצם חלק מהתקדמות הקריירה האקדמית שלי, שהוא מאד טבעי, אבל גם משתלב ברצון למצוא מקום אחר, קצת רחוק מישראל, לזמן הזה. ובאמת, רגוע כאן יותר, זול יותר, וזה נותן זמן להירגע – לנו ולילדים – ולהתאושש מהמתח והמלחמה בישראל.

זו חוויה מעניינת גם כי יהודים וישראלים בכל אירופה מאד קשורים למה שקורה בישראל, ולבלות את החודשים האלו בשיחות איתם, זו גם כניסה מדהימה לקהילה, כאן וגם מתחבר אל מה שאני מרגיש לגבי ישראל.

בחודשים שאני כאן, בינתיים, אני מרגיש מאד בנוח. באוניברסיטה (האוניברסיטה החופשית של ברלין) אנשים מאד ידידותיים, כך גם שכנים ואנשים שאני פוגש במקרה. העובדה שאני ישראלי ויהודי לא משנה לאף אחד שפגשתי. אז החוויה כאן מאד מעניינת, ובינתיים מאד נעימה ומרגיעה.

זו גם תקופה מעניינת עבורי, כי זו הפעם הראשונה שהפרנסה שלי באה ממחקר, שזה בעצם, לעשות בדיוק מה שאני רוצה. תמיד עבדתי במקביל לכתיבה ולמחקר, כולל בשנות הדוקטורט. וסוף סוף קבלתי מלגת מחייה שמאפשרת מחייה. אז אני יכול להתמקד במחקר, בקריאה, בכתיבה. זה חדש לי ואני לא לגמרי מבין את המצב החדש הזה אבל מאד נהנה ממנו.

גם נחמד שיש כאן הרבה ישראלים, כולל כאלו שהגיעו במקביל אלינו. הם אנשים נחמדים, וחלק נכבד מהשיחות הוא התלונות המשותפות. זו אפשרות לבלות בסוג של commissary, ביטוי שאני לא יודע אם יש לו מקבילה עברית, אבל הוא חלק ממה שישראלים עושים יחדיו מחוץ לישראל, וגם בישראל.

אלי: מה הן מחשבותיך על הקהילה הספרותית העברית שם?

עמיר: היה מעניין להגיע לכאן ולפגוש לא מעט אנשים שאני מכיר מישראל, הרבה מהם מעולם הכתיבה, השירה, הספרות. בהחלט יש כאן קהילה ספרותית ישראלית – של אנשים שחלקם כותבים עברית וחלקם כותבים גרמנית, וחלקם גם וגם. יש כאן אינסוף אירועי תרבות, ובכלל זה גם אירועים שקשורים לספרות עברית. אבל אני עדיין חושב שהמרכז של התרבות העברית הוא ישראל. כבר היו מרכזים אחרים של תרבות יהודית ועברית – אודסה למשל, ברלין בשנות השלושים. אבל אפילו בארה"ב אין מרכז של תרבות עברית, אלא שילוב של כותבים וחוקרים. כמו כאן. אבל מה שאני אומר הוא תמונת מצב נוכחית, וגם התמונה הזו היא מזווית הראייה שלי. כך שלאור העזיבה ההמונית את ישראל, יהיה מעניין לראות איך ולאן המצב יתפתח.

אלי: ומה אחרי הספר הנוכחי?

עמיר: בכל פעם שאני מפרסם אני שואל את עצמי. התשובה היא "משהו חדש, לא לגמרי יודע מה", משום שכפי שאמרתי, הספר הוא בשבילי סגירה של תקופה, לא רק אישית, בעיקר פואטית. מה שכתבתי כתבתי, ועכשיו השאלה מה אכתוב הלאה. ואני לא באמת יודע. בכל סגירה ופרסום של ספר אני נכנס לתקופה של יובש בכתיבה, וחיפוש מחדש של הקול שלי. אני מאד שמח ומסופק מהספר שיצא, אבל לא מתכוון לכתוב אותו הדבר שוב.

מה שמעניין בתקופה הזו, שחיפוש הקול הזה קורה כשאני בארץ חדשה, לומד שפה חדשה, בונה את עצמי כחוקר, ונמצא רחוק מהמולדת. אני עובד כבר כמה שנים על פואמה היסטורית שקשורה למושב ציפורי שבו נולדתי וגדלתי, ונראה שזה הפרויקט הספרותי הבא שלי. אבל חלק מאתגר ומהנה של חיפוש הקול, הוא שאני לא יודע מה ייצא ממנו בסופו של דבר.

ולסיום הנה השיר המסיים את הספר :

המוסד האחר

וּבְכֵן מָחָר יָבוֹא מָחָר, וְשֶׁמֶשׁ בֶּחָלָל תִּזְהַר. הָאוֹר יֵצֵא מִכָּאן לְשָׁם. שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ מִכָּאן. הָאוֹר יִזְהַר מִכָּאן לְשָׁם. הַזַּעַם יְהַדְהֵד אֶת הָעוֹלָם. וְהָעוֹלָם חָדָשׁ וּמְתֻקָּן. שָׁמַיִם נְקִיִּים גַּם מֵעָשָׁן, גַּם מֵרוּחוֹת גְּדוֹלוֹת. הָאֲדָמָה אִתָּן. הַמַּיִם וְהָאֵשׁ, וְהָאֲוִיר. וְזַעַם יְהַדְהֵד אֶת הָאָמוּר לִקְרוֹת. וִילָדִים, עוֹד יְלָדִים יִהְיוּ. מָחָר אֲשֶׁר אָמוּר לִקְרוֹת יִקְרֶה. תִּקְווֹת גְּדוֹלוֹת, וְכַעַס. וְעֶלְבּוֹן יִשָּׁכַח, וּכְאֵב יִסָּלַח. וּבוֹאוּ וֶהֱיוּ אִתָּנוּ בַּמָּחָר. מַעְגָּלִים שֶׁל עֶצֶב, כַּעַס וְתִקְוָה הוֹפְכִים לְשִׁיר. וּמְשׁוֹרְרִים קְטַנִּים, קוֹלָם יִגְדַּל. וְשִׁיר כְּבָר לֹא יִהְיֶה קָרְבָּן. וְגַם אֲנַחְנוּ עוֹד נִשָּׂא, לֹא אַשְׁמָה, אֶלָּא מַשָּׂא. מַשָּׂא שֶׁל אֶפְשָׁרוּת, שֶׁל עָתִיד, שֶׁל נֶחָמָה, שֶׁל מִגְדָּלִים, שֶׁל יְעָרוֹת, עֵצִים, פְּרָחִים. שֶׁל יְלָדִים וּמְהִירוּת, שֶׁל מְנוּחָה. וּבְכֵן, אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל מָחָר וְאֵיךְ יִהְיֶה מָחָר וְשֶׁיִּהְיֶה מָחָר וִילָדֵינוּ שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ בַּמָּחָר. אֶפְשָׁר לִדְרֹשׁ שֶׁמֶשׁ שֶׁתִּזְהַר. אֶפְשָׁר שֶׁכַּעַס יַעֲלֶה בְּלִי הִתְנַצְּלוּת וִימַלֵּא הַגּוּף כְּמוֹ הִזְדַּהֲרוּת. אֶפְשָׁר יָמִים שֶׁיִּתְאָרְכוּ לִקְרַאת מָחָר, וְגַם לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה בְּהַמְתָּנָה לַבֹּקֶר שֶׁיִּזְהַר. אֶפְשָׁר הַיּוֹם לָנוּעַ וְלִצְעֹד. אֶפְשָׁר הַיּוֹם לְהִתְמַלֵּא בְּמַעֲשִׂים, לִצְפּוֹת, לִכְאֹב וּלְנַסּוֹת. וְהַמָּחָר יָבוֹא, וְיִהְיֶה עוֹד יוֹם. הִזְדַּהֲרוּת, אָכֵן. וְשֶׁמֶשׁ בֶּחָלָל תִּזְהַר, שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת וְיוֹם חָדָשׁ מִכָּאן לְשָׁם יַעֲלֶה וְעוֹד יִשְׁקַע וְאַחֲרָיו מָחָר נוֹסָף עוֹד יְצֻפֶּה וְיִשָּׁכַח. וּבְכֵן מָחָר.

קיראו גם:

סימנים במציאות מפוררת: אילן שיינפלד על "מילותינו הן דממה"

האזינו לשיחה עם עמיר עקיבא סגל על הספר